מיכל כהן-חי: "כשחני ויינרוט נפטרה, איבדתי חברת נפש"

תקופה לא פשוטה עוברת על מיכל כהן-חי. לפני קרוב לשנה איבדה את חברתה הקרובה, חני ויינרוט, לאחר מאבק אמיץ וממושך של כעשר שנים במחלת הסרטן. "הזיכרון האחרון שלי מחני הוא פגישה מאוד אישית שהיתה לנו, כשכבר היה ברור שזה הסוף, ובאתי כדי להיפרד", היא נזכרת בכאב. "עבורי, מדובר בזיכרון מאוד משמעותי, שהצריך ממני עבודה מאוד עמוקה קודם לכן, להכין את עצמי להיות מאוד נוכחת ולא מוצפת עם מה שלא יהיה שם. זאת היתה פרידה מאוד עוצמתית וחזקה.

"יש עוד כמה זיכרונות משמעותיים במיוחד שנשארו לי מהקשר שלנו", היא מוסיפה. "כמו זה שחני ואני יושבות על הספה, בבית שלי בתל אביב, שותות תה ומדברות ברובד מאוד עמוק של נפש. וגם זיכרון של טיול שעשינו יחד פעם לאומן, וחני עומדת ומתפללת מעומק הלב אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ואני מתרגשת ואומרת לעצמי: 'ככה נראית תפילה של אישה שמתחננת על חייה'. בכלל, לראות אותה מתפללת זו תמיד היתה חוויה מאוד חזקה. היא היתה מסיימת בכל שבת ספר תהילים בקול, וחיה מאוד באמונה ובתפילה. על נשים מסביב זה מאוד השפיע, עוד לפני שהיא התפרסמה. ויש עוד זיכרונות, שיישארו שלנו... לגמרי פרטיים".

עבור כהן-חי, מדובר אמנם באבידה כבידה מנשוא, אבל את כאב האובדן היא כבר מכירה מקרוב. לפני כחמש שנים איבדה את בעלה, כרמי, בנסיבות פתאומיות. מאז, ועוד לפני כן יש לומר, היא מהלכת בשביל הצר שבין העיסוק האינטנסיבי בכאב התהומי של מוות ואובדן - לבין החיפוש אחר נחמה, העצמה נשית, חיזוק באמונה, והיכולת לשמוח – דווקא מתוך השבר והאבל.

"אני משתמשת בבישול כדי לרפא לבבות שבורים"

בחייה האישיים, כהן-חי היא בעלת תשובה, אם לארבעה ילדים. לפני כשלוש שנים, ולאחר שנים של חיים בלב הפועם של תל אביב, החליטה לעשות מעבר אמיץ ל'טשולנט החרדי' של בני ברק, שם היא מתגוררת היום. "לא ויתרתי על החברים שלי ולא על המקומות שבהם גדלתי וחייתי, ותמיד תישאר לי פינה חמה מאד גם לתל אביב ולחברים משם. אני מאמינה שכדי להיות בעל תשובה שלם צריך לתת למקומות האלה מקום ולא למחוק אותם", היא מדגישה.

בדומה לכך, גם הקריירה שלה רווית שילובים ומפגשים מיוחדים שהיא לא מפסיקה לייצר. כהן-חי במקצועה היא מטפלת, המלווה כבר שנים מקרוב נשים במשברי החיים שלהן. בנוסף, היא מרצה ומעבירה סדנאות העצמה ייחודיות. "הקהל שלי מאוד מגוון. אני יכולה להיות בהרצאה בסמינר חרדי, וגם ב'בית ציוני אמריקה'. אפשר למצוא אצלי נשים חרדיות לצד נשים חילוניות לחלוטין, וזה איכשהו מרגיש לי חלק מהשליחות שלי".

בין לבין, היא גם כותבת. את 'תפילילה', ספרה הראשון, שיצא כבר לפני כ-15 שנה, כתבה יחד עם מאיה חנוך, חברתה הטובה וביתו של הזמר שלום חנוך. עד היום הוא נחשב לרב-מכר מבוקש, שבקרוב צפוי לצאת גם דיסק שילווה אותו, מעין גרסה מולחנת ומיוחדת של הספר. לפני כשנתיים הוציאה גם את 'זמן שמיים', ספר ראשון מסוגו, שמטרתו להוות השראה לתרגול רגשי ורוחני לנשים, דרך כתיבה והתבוננות.

בשנה האחרונה, החלה גם להנחות סדנאות תרפויטיות, שנקראות "מבשלות סיפור חדש", ומשלבות טיפול דווקא דרך בישול. "התרפיה בבישול מדברת על הקשרים הראשוניים שלנו שקשורים כולם בהזנה, ואיך אדם מזין את עצמו ואת הסביבה, ואיך באמת כשהדברים משתבשים - הם משתבשים גם באכילה ובבישול", היא מסבירה.

עבור כהן-חי, החיבור לבישול הוא עמוק ורוחני מאין כמותו. "כשהתחלתי לחזור בתשובה, בישול היה הדבר שהכי התחברתי אליו, אחרי מצוות טהרת המשפחה. הרגשתי שזה ממש חיבר אותי ליהדות ולתפקיד שלי כאישה בתוכה. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי שאני מבשלת ממקום רגשי ורוחני, ונדהמתי לגלות כמה עומק טמון בכך. הרבה מאיתנו לא מבינות איזה משמעות יש לסיר על הגז, כמה זה מסמל משפחה. מה שאנחנו שמות בסיר זה לא רק את האוכל - זה גם את האנרגיה וההתכווננות שלנו. את הלב. לי אישית זה עשה שינוי מהפכני בבית".

"חני היתה שם בשבילי בתקופות הכי קשות שלי"

אחד הדברים המיוחדים בכהן-חי הוא האומץ לקיים דיאלוג כל כך חד ואמיץ עם כאב האובדן. בכל פעם שהיא מדברת על האובדן הפרטי שלה, דרך בעלה, וגם דרך ויינרוט ז"ל, היא עושה את זה בקול שמהול בכאב - אבל גם בהמון חוזק ואמונה.

כמי שמלווה ומטפלת בנשים ממקום שמקרין כל כך הרבה חוזק ואמונה, שלם ושליו לך בחיים האישיים שלך?

"זה שאני מלווה נשים אחרות במשברי החיים שלהן - לא אומר שאין לי צרכים, זה פשוט אומר שאני יותר מודעת אליהם. אני גם לא מפסיקה להיות חסרה, אבל אני שלמה בזה שאני לא מושלמת. בעיני, זו עבודה מאוד חזקה של נשים עם עצמן, ללמוד לשחרר, ולהבין שלא הכל בשליטתנו. שאנחנו לא מושלמות. אני מתמודדת עם עצמי כל יום מחדש, מתאמנת בזה בדיוק באותה צורה שאני מלמדת. אני באמת חושבת שהקב"ה נתן לי ולאחרים את הניסיון הזה כדי להעביר משהו מצורת ההתמודדות שלי הלאה, לתת כח לאחרים. בעיני, אנחנו כל הזמן מעבירים לפיד. גם אצלי מישהו הדליק את הניצוץ של תקווה ואמונה ואת האפשרות שדברים יקרו אחרת עבורי, והיום אני מרגישה שזו השליחות שלי".

"אני זוכרת שיום אחרי שכרמי בעלי נפטר, לקחתי את הילדים שלי ואמרתי להם שהקב"ה נתן לנו ניסיון של אלופים, ואני אמנם לא מרגישה אלופה כרגע, אבל הוא חושב שאנחנו יכולים לעמוד בו, ואין מציאות אחרת, כי מי שלא יכול לעמוד בו – לא יקבל אותו, ושגם אלופים בוכים. היה חשוב לי שהם יזכרו שלהיות אלוף זה לא להיות מנותק מהרגשות שלך, אלא היכולת לפגוש את עצמך ולהיות בעצב, וגם מתוכו לקום.

"אני מאוד מאמינה בזה: מכל מצב אפשר להדליק את האור בחדר החשוך שבלב. בעולמו של הקב"ה אין חסר סיכוי, תמיד יש יכולת להתבונן על הדברים בעין טובה, ולראות ולדעת שהקב"ה חושב שאני ראויה וטובה. ואם קרה לי מה שקרה לי – זה לא בגלל שהוא לא אוהב אותי או שהוא רוצה להעניש אותי. אני באמת חושבת שהקב"ה יצר את המציאות הזאת לטובתי. עברתי מסע מאוד רציני מאז שזה קרה, גם ביכולת שלי להכיל ולקבל את עצמי ואת הילדים שלי ולהכיל נשים שמגיעות אליי, גם בשליחות, ביכולת לגעת בנשים ולהגיד להן 'קומי צאי מתוך ההפיכה'. תמיד יש שם, את מה שלמענו כדאי לחיות. שכדאי להתאמץ לקום בבוקר בשבילו".

כשמתבוננים מהצד אפשר להצטמרר: שתי נשים צעירות, חברות נפש, אבל גם שותפות גורל – האחת שמתמודדת עם החיים שאחרי אובדן של בעל, ושניה שמתמודדת עם מחלה קשה, עסוקה כל הזמן בשאלות על אובדן. "הניסיון שלה קדם לשלי, אבל כשכרמי נפטר היא ממש ממש היתה שם. יכולתי לשתף אותה ברגשות ובמחשבות שלי במלואן, במקום שעם אנשים אחרים ממש לא יכולתי.

"היא היתה שם גם כדי להתגייס למקומות הכי חומריים, כמו סעודות שבת של מה שהילדים שלי הכי אוהבים, וגם לדבר בסופו של דבר על המקום של הבדידות, כי ידענו שכל אחת בוכה אותו לתוך הכרית שלה בלילה. יש משהו אמיץ בלהגיד 'קשה לי', בלבקש עזרה, ואני עדיין מתאמנת בזה. אבל אני באמת חושבת שהכוחות נוצרים מהאפשרות להישבר. כשאנחנו נשברות, יש משהו שיכול להיכנס שם ולתת לקב"ה מקום לפעול את הפעולות שלו ולעזור.

"וזה היה הכח של חני, להישבר בלילה - ולקום בבוקר וללכת להרצאה. להיות מחוברת לעצמה, לבכות את זה, לכתוב את זה, להיות שם, ועם כל זה שקשה לה – יש לה תפקיד, ולכן זה היה כל כך אותנטי וחזק, כי כשאנחנו שם אנחנו צריכות למקום של אחיזה.

"לי ולחני היו לנו הרבה שיחות על המקום הזה של השליחות והמשמעות, והיכולת הזאת להעביר משהו ממה שהיא מגלה ומההתמודדות שלה, לנשים אחרות שמתמודדות - נתנה לה הרבה כוחות. גם אצלי זה ממש הפך להיות שליחות: לתת לנשים את התחושה שהן לא לבד, ויכול להיות להן סיפור חדש, ואתה יכול ליצור אותו גם כשאתה חולה במחלה סופנית ויודע שהזמן שלך מוגבל פה בעולם.

"לפני כמה שנים היה לי גילוי גדול שאחת המשמעויות של המילה משבר זה היה שרפרף הלידה, שעליו האישה כורעת ללדת. לידה תמיד כרוכה בכאב, וזה חלק מהנהגות ה' בעולם, אבל מהמשבר הזה ייוולדו חיים חדשים, ולשם זה צריך ללכת".

"יש משהו במשבר שאנחנו עוברות אותו, ומהר מאוד מתארגנות לחזור לשגרה, לא משנה מה קרה. נדמה שגם הסביבה מצפה מאתנו להתארגן מהר בחזרה לחיים. כששואלים אם את בסדר – כבר מצפים ממך להיות באמת בסדר, מהפחד שלא. ואז יוצא שאת לא נותנת לעצמך זמן להתאבל, ויום אחד, אחרי תקופה ארוכה של הישרדות, שמשתדלים לשדר עסקים כרגיל, פתאום האסימון נופל. פתאום מתפנים להבין באמת מה איבדנו... וגם אז, בוכים את זה לתוך הכרית בלילה, שאף אחד לא יישמע.

"כשהיא נפטרה, הרגשתי שאיבדתי חברת נפש מאוד מאוד קרובה, ובתהליך הפרידה שלי ממנה, נתתי לזה מקום ואפשרתי לעצמי להיפרד ממנה מאוד מאוד מבפנים. ביטלתי קליניקה לכמה שבועות, ובסדנאות שהעברתי דיברתי על ההתמודדות שלי, וזה נתן לי ולמשתתפות כח לא לשקוע בייאוש, כי מי ששוקע בייאוש - זה מי שלא מאפשר לעצמו לפגוש את עצמו.

"כמטפלת, אני מאמינה שכדי לגדול - צריך לעבור דווקא בתוך הכאב. אני מאמינה בכל לבי שאפשר לרפא את הלב שלנו ולהיוולד מתוך משבר. כשפוגשים את הכאב, פוגשים גם את האפשרות לשמחה, לריפוי. הכל קורה מאותו מקום ומאותו מקור, ואסור לחסום את זה. רק אם נתמודד עם מה שאיבדנו – אז נוכל לבנות משהו חדש לגמרי. מישהי אמרה לי 'כל היום אני משקיעה שלא יצאו לי דמעות', לא עדיף לבכות את זה וזהו, במקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בלחסום את זה?".

בכנות, אין בך כעס לפעמים?

"לא. מההתחלה אמרתי לעצמי: 'אמונתך בלילות', אני לא רואה כלום, אני יכולה רק להתחזק שהקב"ה נתן לנו את הניסיון כי אנחנו יכולים לעמוד בו. דיברתי על זה גם עם דובי, הבעל של חני. אנשים אומרים דברים כמו 'עכשיו זה עוד כלום, אח"כ מגיע הקושי הגדול', 'איך זה קרה לך? את חזרת בתשובה, את צדיקה', ולא היה לי כעס ולא הרהורים אחריו, בשום שלב. לא שאלתי למה. אלא מה אני צריכה להפיק וללמוד מזה, מה ה' רוצה שאעשה. הייתי קמה בבוקר, וההישרדות היתה יומיומית. הבנתי שעכשיו אני צריכה להודות, עכשיו לראות במה שיש לי את היש.

"הניצחון הוא לקום בבוקר, לצאת מהמיטה ולשלוח את הילד עם סנדוויץ' עם חביתה - לאף אחד אתה לא יכול לספר את זה, כי זה כלום בעיני אנשים שעולמם לא נסדק. אבל זה ניצחון, וברגע שלומדים לראות את זה, ולדעת שכמו שזה נשבר לאלפי רסיסים - זה ייבנה מאלפי רסיסים. זה רק ייקח זמן, ומנוחה והקשבה ותקווה כדי להתגבר על המשבר".

"מתי בפעם האחרונה הסתכלת לשמיים?"

לפני כשנתיים הוציאה כהן-חי לאור ספר שנקרא 'זמן שמיים'. מדובר במושג אותו הגתה בעצמה, ומשמעותו היא זמן איכות אישי של כל אישה עם עצמה ועם הבורא, שמשלב כאמור גם כתיבה אינטואיטיבית, שמומלץ לקיים מדי יום.

"להוציא ספר היה חלום שלי הרבה שנים", היא מתארת. "כתיבה הצילה אותי המון אחרי שכרמי נפטר, וזה אפשר לי לפרק ולפגוש את החוויה מאוד באומץ. רציתי עוד לפני כן לכתוב אותו, אבל אחר כך הוא נכתב כבר ממקום אחר, ואני ממש מודה על כך. הספר נותן המון כח. יש משהו בעומס של החיים שהוא לפעמים בלתי אפשרי, שאנחנו לא עוצרות לדייק את התפילות שלנו, את החוויות שלנו, כנשים.

"זמן שמיים הוא זמן פנימי, אנחנו הרבה פעמים לא עוצרות להסתכל שיש שם שמיים. כי באמת מה יישאר פה עוד כמה שנים? השמיים. אנחנו נחלוף מפה, ואם אדם אין לו רגע להרים עיניים ולהיזכר בתכלית - זה הזמן לברר אותו ולהיות מחובר אליו.

"בחייה, 'זמן שמים' היה מוקדש לרפואת חני. היא היתה צלמת מדיה שצילמה הרבה פעמים את השמיים, וביקשה מאנשים לצלם זמן שמים, כי עצם זה שאנשים מצלמים ונזכרים שיש זמן שמיים - זה המון. הרבה פעמים החיים עוברים לידינו, ואני וגם חני הבנו שאנחנו חייבות להיות נוכחות בחיינו, גם אם זה ברגע מאוד קשה ועצוב, או רגע של נפילה. החיים לא צפויים וקצרים ואין לדעת, ומה שנותר לנו זה להיות נוכחות ברגע הזה. לא כשהילד יגדל או כשאני אצא לפנסיה.

"כל הספר נע סביב מעגל החגים, וכל מיני נקודות התמודדות, גם כאלה של שגרה. היה לי חשוב לתת לכל אישה כלי נגיש של היכולת לפגוש את עצמה ולהתחבר לעצמה. לדעת שלחלומות ולמחשבות שלך יש ערך, ולא לתת להם לחלוף, אלא להיות נוכח ולהרגיש ולהודות אפילו על כל בדל חלום שמתגשם. להיות נוכחות בבריאה ולקחת בה חלק. למשל 'זמן שמיים' לפני הדלקת נרות שבת. נשים מתארות שזה כבר משהו אחר עבורן, כי הן עשו עבודת הכנה, להיות במודעות, בנוכחות.

"כל אישה צריכה מחברת משלה, זה לא עולה כסף ויכול להתחבר לחיים עם כוס הקפה שהיא שותה במקביל, וזה עושה שקט, וגורם לנו להיות עם המרכז שלנו. אני קמה בבוקר מוקדם, ופשוט כותבת ופורקת. לקח לי זמן להודות כשאני לא עושה את זה - אני אמא פחות טובה לילדים שלי. צריך לדאוג לעצמנו, שלא נעלה על גדותינו, שלא נהיה בבלבול, בכעס ובכאוס. שנדע לעשות עם המקומות האלה עבודה. ובחגים במיוחד, זה זמן של חגיגה, ואסור לתת לאנרגיה המדהימה הזאת לעבור. צריך לעצור, להתבונן, לראות את הניסים בחיים שלנו. מדהים כמה דברים הזמן המיוחד הזה מזמן לנו עכשיו, הא?".  

מיזם לעילוי נשמת וינרוט

"צלצול בדלת, את פותחת. היא עומדת שם, את פוגשת את העיניים שלה. היא מושיטה לך שקית. את מוציאה ממנה גלויה, עלון וחלה ארוזה יפה. בעינייך עולות דמעות. היא ראתה אותך. לפעמים את מרגישה כל כך לבד בכל זה, והנה היא כאן. היא חשבה עליך. את רואה בעיניה שהיא יודעת, היא היתה גם בחושך... עיניים, ידיים, לשות, תפילה, ניסים, אהבה, לארוז את כל זה ולהעביר הלאה. כי פעם את שם ופעם היא, וביחד אנחנו אור גדול...".

לפני כשנה החלה כהן-חי במיזם חברתי-רוחני מיוחד במינו, שנקרא "חלה באהבה", לעילוי נשמתה של חברתה המנוחה חני ויינרוט. "זו דרך של נשים להביע, להתקרב, גם בלי מילים. להגיד 'ראיתי אותך, אני יודעת שקשה לך, וזה בסדר, אני פה'".

בנוסף, בט"ז בחשוון, קצת לפני יום האזכרה הראשון של ויינרוט, תקיים כהן-חי כנס שנתי מיוחד לפרויקט, בו ייקחו חלק הרבנית ימימה מזרחי, העיתונאית והמגישה אורלי וילנאי, ונשים מופלאות ומשפיעות אחרות. "חני ואני עברנו חוויות משותפות שקשורות במצווה הזו, והערבים האלה שמשלבים בחירה בחיים, יחד עם נשים יחד מכל המגזרים, ערבים שנותנים השראה ועוצמה נשית ואהבת חינם - מביאים את האור המיוחד של חני שחסר לי ולעוד המוני נשים".

המייל של מיכל כהן חי - michal.masaisha@gmail.com