"הפעם הייתי יותר סלחנית לעצמי"

הייתה תקופה שבה מחשבות מבית היוצר של היצר הרע קדחו לי בראש בכל רגע, בכל דקה. אנשים חכמים הזהירו אותי, אבל לא הקשבתי. קראתי על זה בספרים, אבל לא האמנתי. כמה שניסיתי לחפור - לא הצלחתי למצוא סיבה. אירוע ספציפי - אין כזה. סתם תחושה פנימית שגרמה לי לפקפק, שוב לשאול שאלות שכנראה שלעולם לא אקבל תשובה עליהן.

שמעתי כבר סיפורים מרגשים של בעלי תשובה. הרוב הגדול סיפר על איזה נס גלוי. לי זה לא קרה. החיים שלי לא השתנו בעקבות ההתחזקות שלי. אני השתניתי, אבל בפועל הכול נשאר אותו דבר, כולל המינוס בבנק. עם זה, בדיעבד אני יכולה לאתר ניסים קטנטנים ורבים במהלך חיי שהמקריות בהם אינה הגיונית, ולכן אין לי ספק שהשם יתברך אחראי להם.

קיבלתי על עצמי החלטה להיצמד ללב שלי, ולהקשיב רק לו. הוא יודע הכי טוב, והלב שלי מאמין שיש בורא לעולם ויש סיבה לכל דבר, גם אם היא לא נראית לעין בדיוק באותו רגע. היא קיימת, ולי נשאר רק להמתין בסבלנות ולהתפלל.

ואז היה איזה רגע שבו החלטתי שאני חייבת לכתוב, לשתף, לסכם את התהליך הנפלא הזה שעברתי, ועדיין עוברת אפילו ברגע זה ממש. כשאני מביטה אחורה אני כבר לא מצטערת על כלום, יודעת כבר שהכל קרה לטובה. אכזבות שעברתי, צרות שסבלתי ועצב שהרגשתי. הייתי צריכה להתעורר, ואין כמו סטירה מדי פעם על מנת להתעורר ולעשות מעשה שישנה במשהו את החיים שלך. היום זה ברור לי.

והנה שוב מתקרב לו החג האהוב עלי ביותר - ראש השנה. לעולם לא אשכח שבחג הזה הכל התחיל אצלי, ומתחיל שוב בכל שנה מחדש. כמה טוב שיש לנו תמיד הזדמנות חוזרת לתקן, לשפר ולבנות. אף פעם לא מאוחר מדי.

שוב יצאנו לסיור סליחות בירושלים, פעם אחת עם הילדים ופעם עם הנשים. אני נפעמת מחדש בכל פעם שאני מגיעה לשם. נזכרת בימים שטיול לירושלים היה בשבילי סיבוב בשוק ועצירה בדרך במסעדה ערבית... איזה פספוס! אין כמו ביקור בכותל על מנת למלא לי את כל המצברים מחדש. עוד "חידוש" שגיליתי: בכל פעם שטיפ-טיפה עצוב לי אני קוראת כמה פרקים בספר תהילים, קוראת את המילים המנחמות האלו ומבינה שוב שאני אף פעם לא לבד.

אני מתיישבת שוב לחשבון נפש נוקב במיוחד, ולראשונה בחיי לא כועסת על עצמי. ולא הכול עבר חלק ומושלם. עשיתי טעויות, מעדתי, קרה לי פה ושם שחזרתי להרגלים הישנים לדקה וחצי, אבל למזלי הפעם הייתי מודעת והרבה יותר סלחנית לעצמי.

התהליך אצלי היה איטי ארוך ומורכב. בכל פעם קיבלתי על עצמי עוד משהו קטנטן אחד בעידודה של החברותא שלי, שהזהירה אותי שאסור לבלוע הכל בבת אחת. והיא צדקה.

מצוות הדלקת נרות שבת תהיה לעד המצווה אליה אני הכי מחוברת. יש משהו באור הנרות הזה שגורם לי להרגיש בכל פעם את החיבור הישיר שלי לקדוש ברוך הוא. באותם רגעים אני מסוגלת לדבר איתו על הכל ולבקש ממנו מה שאני צריכה.

למדתי להעריך את מה שיש לי. להוקיר תודה. לברך על כל הדברים הנפלאים שבחיי. פעם זה היה מובן מאליו, ולכן זלזלתי. היום כשאני מברכת על החיים שניתנים לי מחדש כל בוקר, על המזון שאני אוכלת, על הבנים שלי ועל כל האנשים שמסביבי שאוהבים אותי, אני מעריכה את החיים הרבה יותר.

התהליך הזה לא היה פשוט בכלל. המלחמה קיימת באופן תמידי, כמעט בכל צעד שאני עושה ובעיקר בתוך תוכי.

מימי קדם זכות הבחירה ניתנה לנו ולעולם לא תילקח.

זה כל כך מבלבל. כשאנחנו בוחרים לא נכון זה מתסכל, וככה אנחנו מסתובבים בעולם מיום הוולדנו, קרועים בין שניים.

ולפעמים אנחנו בוחרים ומצטערים שנייה לאחר מכן, אבל הנזק הוא בלתי הפיך, ומשפיע עליך לשארית חיינו.

אבל אני בוחרת להאמין היום, ואני מאמינה בכל לבי.

היום אני יודעת שהקב"ה נותן לנו אלפי הזדמנויות. לפעמים הוא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים מבלי שנתאמץ בכלל.

כל מה שנשאר לנו לעשות זה לזהות את ההזדמנות, ולשמור עליה טוב-טוב בשתי הידיים, שלא תלך לאיבוד.

החיים הם מלחמה מתמדת בין הטוב לרע, רק שלפעמים הגבולות מטשטשים ונעשים לא ברורים...

ואני בוחרת היום להיצמד לטוב.