האהבה והגאווה האמהית עוד יחדרו בסופו של דבר

ריקנות. שממון. שום כלום.
כוסות קפה מתרוקנות בזו אחר זו,
טבלאות שוקולד מתחסלות,
אתרי חדשות נחרשים.
נו, אולי זה יעזור?
אפס.
ושוב, אותה תחושה.
ריקה, ריקה.

זה לא שלא הכינו אותי לפני. תמיד שמעתי על אחרי הלידה.
הורמונים שצונחים ולילות לבנים.
זה לא שלא ידעתי,
על התפרצויות לא רצוניות
ובכיות לא נגמרות.
שעמום תהומי,
חוסר עניין חברתי
ואני... אנה אני?

אז כן, זאת אני, ובטח גם את ואחרות 
שמתמודדות – מתמודדות 
נופלות אך קמות 
בפנים עצובות, ובחוץ צוחקות.
משתדלות על העצב להשתלט 
כדי שהבית לא יתפרק
בגבורה נוצרות שפתיים,
מחייכות העיניים.
מאכילות ומשקות,
משחקות ומשכיבות
שוכחות הכל בינתיים.

הרי בסוף זה יעבור,
האהבה הזו עוד תחדור,
היא תמיס כל חומה 
ותוציאך מאפילה לאורה!

הגאווה האמהית
אל דאגה!
עוד תשוב, תחזור
ומה שלך נשאר הוא פשוט... לחכות.

(אין לראות בכתוב שלילה לגבי לטיפול רפואי בעת הצורך)