את כואבת, כי את מפחדת למצוא תשובה לשאלה הגדולה של חייך

את מוצפת.
עד כלות נשמתך,
עד הנקודה הפנימית ביותר שבגופך.
את מוצפת באין סוף זיכרונות שכלל אינך רוצה לזכור,
זיכרונות שמראים אותותיהם בכל יום ויום שעובר בחייך.

את מרגישה חנוקה,
שהמים עולים לקראתך בקצב מסחרר והנה,
עוד רגע ועוברים את אפך,
חוסמים את אוויר חייך.

ואת בוכה בשקט,
לבד,
בהסתר.
מי אני? – את שואלת.
מי אני?

הדמעות ממשיכות לרדת במורך לחייך ומשאירות חותם שקוף על בשרך.
את כואבת,
מהמקום הפנימי אמיתי שלך.
את כואבת כי את מפחדת,
כי את כמהה אך עומדת נטועה במקום.
את כואבת כי את מפחדת למצוא תשובה לשאלה הגדולה של חייך - 
מי אני?

או שאולי את כואבת כי את יודעת את התשובה אך מתכחשת לה...?

כי מה תאמרי?
תביטי בראי ותגידי -
אני הילדה-נערה שתמיד אמרה כן.
שהראתה לכל העולם את הבוגרת,
החרוצה,
הראויה.
הגיבורה.
שתמיד אמרה נכון,
טוב
ואני מבינה.
תביטי בדמותך ותגידי בקול חלוש -
אני הדמות הטובה שתמיד הלכה בתלם,
גם כשלא רצתה.
שברגעים שרצתה לצעוק "לא",
אמרה כן בהכנעה,
במבט של צייתנות,
העיקר שיהיה טוב לכולם.
טוב לכולם...
ולעצמה?

ואת יושבת לבדך ובוכה, 
עדיין.
כי את מבינה שכולם סביבך רואים דמות שבנית בשתי ידייך במטרה מכוונת,
מדוקדקת,
מחושבת.
כי את מבינה שאת מרבית חייך העברת ברצונותיהם ואמונותיהם של אחרים.
כי את מבינה שאולי את... זו כלל לא את?

את מוצפת.
עד כלות נשמתך.
ואת נושמת.
את מביטה בדמותך הנשקפת מולך ורואה מאחוריך ילדה.
היא יושבת מקופלת בפינה.
את רואה אותה מביטה בך בפחד, 
כמו זועקת שתחזרי לאחוז בידה.

את מסתובבת אליה,
מבט של ביישנות ופגיעות בפניה.
דמותה מתעתעת,
כמו אינך מצליחה להבין אם היא ילדה או בוגרת,
נראה כי היא עצמה עוד מתלבטת.
ואז את רואה.
אוי על אותו דמיון.
ואת מבינה.

את מתיישבת מולה והיא תופסת בידייך כה חזק,
שבו ברגע את מבינה מאיפה הצלקת הנסתרת הזו שעל ידייך,
זו ששורפת ובוערת בך כבר זמן כה רב.
כמו מגע של אש את נרתעת אחור ואומרת:

"לא.
לא עוד.
אינך יכולה לאחוז בי לנצח.
עברת מה שעברת,
גדלת,
התבגרת בו ביום ואינך רצית בכך,
אני מבינה.
אבל אני איני יכולה לסחוב עוד את מעמסך.
התבגרתי,
גדלתי,
יש לי מטרות חדשות בחיים ולאחוז בעבר לא נכלל ברשימתי זו".

היא מביטה בך במבט מבוהל,
מבינה שהולכת להישאר לבדה,
שוב,
וקולך ממהר להרגיע:

"איני עוזבת אותך.
את חלק ממני,
אם ארצה וגם אם לא.
אך נלמד כיצד לדור בשלום יחד,
כשאני מובילה אותך, לא את.

אתן יושבות זו לצד זו ואת חושבת.
את יודעת כי תעשי הכל כדי לזכות בך חזרה.
בך האמתית,
הנכונה,
הכנה.
באותה ילדה מתולתלת שרק צוחקת וקופצת.
את מבינה כי הדרך שלמולך אינה קלה,
אך את תעשי הכל כדי לצאת לדרך של מימוש עצמי אמיתי.
של שלמות פנימית.
של קבלה.

וייקח כמה זמן שייקח.

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.