"פגעת במקום הכואב ביותר של המשפחות השכולות": יהונתן גפן, הפעם עברת כל גבול

כשאתה נמנה על ציבור שמבקש לייצג אג'נדה מסוימת וככל שדבריך יותר נשמעים בתקשורת, כך נדמה שהצורך להתבלט ו'להמציא את עצמך מחדש' - גדול יותר. 

לכאורה, אין כל רע בלרצות להמציא את עצמך מחדש. 

לכאורה, אין כל רע בלהגות את עמדותיך הפוליטיות או אחרות, קבל עם ועדה. לכאורה, זה בסדר גמור לקבע את שלט המעמד החברתי-פוליטי שלך על קיר השמאל, ולהשאיר אותו להתנוסס שם בגאון. 

אבל כשהמסמרים שלך, דהיינו המעשים שלך, על הדרך מכים על אצבעם הכואבת וזבת הדם של אחרים - אין שפל נמוך יותר מזה, ולצערי יהונתן גפן, אתה כבר עברת אותו. 

תחילה השווית בין המחבלת עאהד תמימי לאנה פרנק, אחר טענת כי יש אנלוגיה בין המשטר הנאצי למשטר הישראלי ועכשיו הפרובוקציה התורנית שבמסגרתה ראית לנכון ללבוש חולצה שעליה הכיתוב המקומם 'כל מה שמחבל מתאבד צריך זה חיבוק'. עד כמה נמוך עוד אפשר לרדת? עד כמה חסר רגישות לכאבם של בני עמך, אפשר עוד להיות?

אל תהי צדיק הרבה: גם ליווי שלנו כיהודים להיות אנשים רחמנים וטובים - יש גבול 

יש הבדל גדול בין הצורך שלך (שקיים אגב בכל יהודי באשר הוא, מעצם היותו נמנה על עם רחמן) לנסות להבין מהם המניעים ומה הרקע שהוביל אדם לרצון לקום ולרצוח אדם אחר, לבין להביע תמיכה במעשה הנפשע והנלוז הזה. יש הבדל גדול בין לנקוט במה שהתורה מכנה 'כף זכות', לבין לעודד מעשי רצח נוספים חלילה בשם אותו פרגון ותמיכה. יש הבדל גדול בין הפרספקטיבה הנכונה שעל פיה התורה מורה לנו לנהוג בגילויי הבנה ואמפתיה כלפי הזולת, לבין להתבצר בצדקנות הקיצונית שעליה נאמר כי היא אינה טובה, כמו שכתוב: 'אל תהי צדיק הרבה'. 

מכאן שגם בתוך הציווי שלנו כיהודים להיות אנשים רחמנים וטובים - כשהגישה הזו הופכת לקיצונית יתר על המידה, היא הופכת לאזהרה שבה הוזהר שאול המלך בזמנו, שחשב שהוא צדיק יותר מבוראו כשריחם על הרשעים. 

בטוחתני שראית את מכתבו של יוסי צור, אביו של אסף בן ה-17 הי"ד, שנרצח בשנת 2003 בפיגוע בקו 37, בחיפה. יוסי ראה את תמונתך המדוברת באינסטגרם, ולא יכול היה להישאר אדיש לתחושת הקלון. "מאז, הכאב מלווה אותנו בכל יום ובכל שעה", כתב יוסי במכתב שיועד במיוחד אליך. "פה ושם יש אירועים שמגבירים את הכאב ומחדדים אותו, למשל שחרור מחבלים ויציאה לחופשי של רוצחי ילדינו. החיוך הדבילי שלך בתמונה באינסטגרם, רק מגבירה אצלי את הכאב שכן אתה לא מבין בכלל מה עשית, ואיך הצלחת לפגוע במקום הכואב ביותר של המשפחות השכולות. הרצון לחבק מחבל מתאבד - מאניש אותו, הופך אותו מהמפלצת שהוא למשהו דומה לי ולך. הופך אותו מהפסיכופט שהוא שטוף השנאה ויצר המוות - לאדם רגיל, שרק יחבקו אותו ו... פוף, יהפוך לאדם רציונלי בן תרבות".

מה יצא לך מכל הגישה המחבקת והעוטפת הזו?  

כאן מזדעק יוסי וקורא לך גפן להישיר מבט אל תוך עיניה השחורות והרעות של האשליה הזו, אותה הוא מכנה "אשליה מסוכנת, אשר מסכנת את חיינו ואשר הוכחה שוב ושוב כאשליית שווא".

בוא נעזוב לרגע את הוויכוח הפוליטי בצד. בוא נשאל רק שאלה אחת קטנה, ותו לא: מה יצא לך מכל הגישה המחבקת והעוטפת הזו? האם מאמציך להוציא את האדם שבך לאור, הצליחו כבר להוציא את האדם שבמחבל לאור? אולי לגרום לו לחרטה על מעשיו? אולי, סוף כל סוף, לזרוע מעט ניצנים של אהבה בלב ששונא ללא הכרה, ולא מוכן לגדל בו שום גידול אחר מלבד עשביה השוטים של השנאה? אולי לכל הפחות הצלחת לגרום למשפחתם של המחבלים שלא לחגוג את ה'ניצחון', באמצעות חלוקת ממתקים ותהלוכות שמחה בראש חוצות?

במכתבו מציין צור את האבסורד שבהתנהגות אמו של המחבל שרצח את אסף, שלא רק שסירבה להתאבל אלא אף חילקה ממתקים לכל מי שנכנס לביתה. "היא שנאה את הילד שלי יותר ממה שאהבה את שלה, ואתה רוצה לתת לו חיבוק?", מזדעק צור ומסכם: "המעשה שלך מעיד כאלף עדים שאתה לא מבין את ההוויה הישראלית הפשוטה של המשפחה הרגילה ושל המשפחה השכולה, הכל גימיק. הכל דאחקות, והכל מותר".

לאחר פרסום התמונה ולאור התגובות הנזעמות, הפגועות והמתלהמות שקיבלת ובצדק - בחרת למחוק את התמונה, אבל אני בספק אם היא נמחקה באמת. 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il