ההתערבות – מחריפה את הבעיה או פותרת אותה?

במאמר הקודם עסקנו במריבות הילדים ובדרכים (לא) להתייחס למריבותיהם. עלינו להוסיף ולהסביר כעת כיצד יש ללמד את הילדים להתייחס אל חבריהם בעת התגרות.

הקדמה קצרה: שורש גדול לרוב מעשיהם של הילדים, ובאופן מיוחד למריבותיהם – היא הרצון לזכות בתשומת לב, חיובית או אפילו שלילית. הרצון לזכות בתשומת לב אצל ילדים נלקחת ממקום חיוני ביותר של הרגשת שייכות ובניית הזהות העצמית, שאצל מבוגרים הבריאים בנפשם – באה לידי ביטוי בפעולות מועילות.

זאת הסיבה לתוצאות השליליות של התערבות ההורים במריבות הילדים: שהרי הסיבה לכך שהורים נוטים להתערב במריבות ילדיהם, היא כיוון שהם סוברים שבכך יפתרו את הבעיה השורשית. הם יבינו מה גורם למריבות וכיצד ניתן לפתור אותם.

הנחה זו נכונה בתנאי שהמריבות נגרמת דווקא בשעה מסוימת, או דווקא במהלך אחד משלבי היום, כגון האכילה או השינה. אך לרוב, המריבות אינן קשורות דווקא לסיבה ספציפית המעוררת את המריבות, אלא להיפך – הילדים הם אלו שיוצרים את המריבות, במודע או בתת מודע.

המציאות אכן הוכיחה, כי הורים שהתערבו ומתערבים במריבות ילדיהם, לא גרמו להן להתמעט אלא להיפך: כאשר המריבות נהפכות לקבועות, מוצאים בהם שני הצדדים עניין בולט, כאשר הם מקבלים תשומת לב חיובית או שלילית. שכן מסקנת אנשי חינוך מובהקים: חשובה לו לילד תשומת לב, גם אם שלילית, יותר מכל מיני ממתקים בעולם. תשומת הלב מעניקה לו הרגשת חשיבות והרגשת קיום, ולפעמים הוא מזהה את עצמו בטעות באותה תעודת זהות שגויה שניתנה לו: ילד מכה, ילד רע או ילד מתקיף.

מסיבה זאת הוא עלול, לעיתים, להתגרות בילד אחר בידיעה ברורה, או בידיעה תת הכרתית, כי הוא עלול לשלם על כך ביוקר, רק כיוון שהוא בחר לעצמו להיות הילד ה"מתקיף" או "המותקף".

נמצא שהחינוך הנכון הוא כשמלמדים את הילד כי כשהוא מותקף, יש לו ברירה לסיים את המריבה מבלי להוסיף שמן למדורה. הוא יכול להתגונן מבלי להכות את חברו, הוא יכול גם להסתלק למקום אחר, או לבקש מחברו להפסיק (לרוב זה עוזר, למעט מקרים חריגים מאד בה ילד מתעלל בילד אחר בקביעות), או להתלונן לפני המחנך וההורים.

העונש המשותף

עלינו לדעת: אם ההתערבות אינה פתרון, מה כן ניתן לעשות, במידה והמריבה עוברת את גבול הטעם הטוב? הרי ברור שבמידה והמריבה עוברת את גבול הנורמה יש לעצור אותה.

אפשרות אחת היא להעניש את שניהם בעונש מסוים ובמידה שווה (כגון הרחקת הילדים מהכיתה – כשמדובר בכיתת חינוך). כאשר מענישים את שני הילדים במידה שווה, גורמים לשניהם לחשוב שוב על מעשיהם: הן לילד המכה – שידע כי לא יוכל להתעלם מתוצאות מעשיו בחיפוי שקרים לפיהם הוא המותקף והשני הוא המתקיף, והן לילד המוכה – שכאמור לעיל – ברוב המקרים (להוציא מקרים חריגים, כאמור) הוא הגורם בצורה כזאת או אחרת להתגרויות אלו, כיוון שהוא מצא בהן צורה לקבל תשומת לב מרובה, מהוריו וממחנכיו.

אם יתמה הקורא: כיצד ניתן להעניש ילד ללא ידיעה ברורה שהוא אכן אשם? אין כוונתנו לעונש חמור, אלא לעונש כזה שיוציא משניהם את הטעם להתגרות זה בזה בפעם הבאה. רק במידה ומדובר בהתנהגות קבועה ביותר, וכשקיימת ידיעה ברורה על כך ששני הילדים מחפשים ביודעין את המריבה, זה כדי להרגיש מוכה ומסכן, וזה כדי להרגיש את עליונותו ושתלטנותו, ניתן להשתמש בעונשים חמורים יותר, אם אכן ידוע שיד שניהם במריבה.

על דרך זה גם מצינו במסכת בבא מציעא – בדבריהם הקדושים של חכמי המשנה, שהענישו אדם בלתי אחראי, שגרם בעקבות מעשיו נזק לעצמו, שיפסיד גם הוא יחד עם הרמאי:

"שְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם, זֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם וְזֶה אוֹמֵר שֶׁלִּי מָאתַיִם, נוֹתֵן לָזֶה מָנֶה וְלָזֶה מָנֶה, וְהַשְּׁאָר יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אִם כֵּן מַה הִפְסִיד הָרַמַּאי. אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ".

בראשונים מוסבר שלפעמים כדי לגרום למתקיף שלא לחזור על מעשיו, אנו נאלצים לגרום גם נזק מסוים למותקף. אך יתכן שבבסיסה של ההלכה, כדי למנוע ממציאות זו להתרחש פעם נוספת, עלינו לגרום לשניהם – למזיק ולניזק, לתוקף ולמותקף, לעיין היטב בתוצאות מעשיהם הפזיזים והבלתי אחראים.

כמו כן, אם לפי הנסיבות החליטו ההורים להתעלם מהמריבה – שהיא אחת מהעצות המועדפות ברוב המקרים, מוציאים הם בכך את החשק מהילד המותקף (לטענתו) להזמין התקפות נוספות על ידי התגרויות או תלונות על זוטות כדי להרגיש ילד מסכן ומותקף.

יש לציין ולהדגיש, 1. כי כל האמור הוא באופן שמדובר בשני ילדים בגיל דומה ובכוח פיזי דומה פחות או יותר, אך כאשר יש פער גילים ניכר וממילא גם פער פיזי ניכר, וברור כי מדובר במתקיף ומותקף ולא בשני צדדים השותפים למריבה, אין צורך לציין שלמקרה כזה אין דברינו קשורים כלל וכלל, ובוודאי יש למנוע מאח גדול להתעלל באח קטן. 2. ברור גם שחובה לקבוע גבול ברור בכל בית גם למריבות שאין אנו מתערבים. גם במריבה קשה במיוחד אי אפשר להתיר לילד להתעלל באחיו או בחברו, ויש להעניש בחומרה מי שמתנהג באלימות רבה בעת מריבה.

השפעתה של ההתערבות על רוח הבית

מלבד כל הסיבות המנויות, השוללות בתכלית את התערבותם של ההורים – מבחינת חינוכם של הילדים, עלינו לדעת כי להתערבות ההורים ישנה השפעה עצומה על ההורים עצמם ועל כל רוח הבית.

שכן, הסיבה לאכזריותם ונקמנותם של הילדים היא ה"מוחין דקטנות". – שתי מילים אלו הינן כינוי להנהגה של אדם שחסר לו שיקול הדעת הנכון של אדם מבוגר, והגורמת לו לקחת ללבו כל התגרות כל שהיא, כהכרזת מלחמה, ולהגיב בהתאם, והגורמת לו לראות אך ורק את טובתו מבלי לחשוב לשנייה על הרגשתו של רעהו.

בכך שההורים "נכנסים" למריבות הילדים הם גורמים נזק לעצמם! הם מורידים בידיים את רמתם לרמת הילדים הקטנים, במקום התכלית הנרצית שבשלה קבע בורא העולם את חינוכם של הילדים ביד הוריהם – כדי להעלות את רמתם של הילדים אט אט, ולהתאים אותם ל"מוחין דגדלות", עד שבסופו של דבר יגיעו הילדים לרמתם של הוריהם, שלב אחר שלב. מכיוון שכך, התערבויות במריבות הילדים גורמות נזק רב לאווירה בבית ולמצב רוחם של ההורים, ואינן רצויות מכל בחינה שהיא.

לסיכום, בהתערבות ההורים ישנן שלש בעיות:

א. לא ניתן לעולם להגיע לחקר האמת, כיוון שגם אם אחד מהילדים "אשם" יותר, לשני יש שותפות שווה במחלוקת, כיוון שהוא מגיב באופן לא פרופורציוני. העצה היא להחזיר את האחריות לילדים, ולתת להם לשאת בתוצאות מעשיהם.

ב. לעיתים רבות הילדים גורמים את המריבה במשותף, מתוך מטרה משותפת בתת ההכרה להשיג תשומת לב. אי ההתערבות במריבות – תמנע זאת.

ג. ההתערבות במריבות מורידה את רמתם של ההורים ומשפיעה על כל רוח הבית.

הפתרון הוא:

א. להתעלם מהמריבה, כל עוד אינה מגיעה לפסים אלימים שעוברים את גבול הנורמה.

ב. להעניש את שניהם במידה שווה, מבלי להיכנס לפרטי המריבה.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com