לשלוח את היד כשהשליחות נכשלת

התורה מעידה על צדקותו של נח: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו', ט'), "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז', א'), ועל צדיק זה הושתת העולם בשנית.

והנה, דווקא על נח הטיל הבורא את מלאכת האכלת כל בעלי החיים בהיותם בתיבה. נחשוב על הסיטואציה – נח במשך כל תקופת המבול (שנה שלימה) מאכיל את בעלי החיים, כל חיה והמזון שלה, כל בעל חיים ושעת הארוחה שלו. רש"י על הפסוק: "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (ז', כ"ג) כותב: "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות. ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו". רש"י מתמקד על המילה "אך" הנשמעת כזעקת כאב.

אין ספק, שלאלוקים לא חסרות דרכים להזין את בעלי החיים אשר בתיבה. בל נשכח, שעצם העובדה שהתיבה הצליחה להכיל את כל מיני בעלי החיים, זהו נס אחד גדול, והבורא יכול היה לעשות נס עם המזון שלהם, אולם בכל אופן בורא עולם הטיל את המלאכה על נח. "ציווהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם לתיבה, וישתדל בהם שיחיו כאשר ישתדל בנפשו" (רמב"ן ו', י"ט).

וכי לנח היה זמן מיותר לדברים מעין אלו? וכי לא ראוי שצדיק בסדר גודל כזה יהיה ליבו פנוי לעבודה רוחנית? האם לא כדאי היה להכניס לתיבה צוות פועלים שיטפלו בבעלי החיים וכך נח יהיה פנוי לעבודת השם?

זהו סוד הבריאה. דווקא מתוך "טיפול בבעלי חיים" אפשר לגדול! כשם שמכרות זהב נמצאים ברפש, כך אדם מסוגל לגדול דווקא מתוך הקשיים ומתוך "פסולת בעלי החיים". 

אחד המעשים הממחישים את רגישותו של נח כלפי סביבתו, הוא מעשה השבת היונה אל התיבה. לאחר שנח שלח בפעם הראשונה את היונה והיא לא מצאה מנוח לכף רגלה, נכתב בתורה: "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה" (ח', ט'). היונה לא שבה ממש אל נח, אלא הייתה בסמוך לתיבה, ונח שלח את ידו והביא אותה אליו. מדוע היונה לא נכנסה בעצמה אל התיבה, כפי שנכנסה בפעם השנייה כשעלה הזית היה בפיה?

שאלה נוספת, מדוע התורה כופלת בלשונה ואומרת: "וישלח ידו ויקחה, ויבא אותה אליו אל התיבה"? מדוע לא מספיק לכתוב "ויבא אותה אליו אל התיבה", ואנו נסיק מעצמנו שנח שלח את ידו כדי להביא את היונה אל התיבה?

הנצי"ב מוולאזי'ן בספרו "העמק דבר" כותב דבר מדהים. היונה רגילה בשליחויות – "לא היה מה בפיה להשיב, כמו שהייתה מלומדת. כסבורה, שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם, על כן עמדה בצדי התיבה ולא שבה למקומה עד שנח חמל עליה ואחזה ביד עד שתנוח מעייפותה". מדהים. נח לא שלח את ידו רק כדי להביא אותה פיזית אל התיבה, אלא גם כדי שהיא תנוח בכף ידו לאחר מסעה, שלא הניב בשורה משמחת. היונה חזרה עם "מצב רוח" ירוד, ונח שלח את ידו כדי לחממה בכף ידו ולנחמה.

מוסיף הנצי"ב: "ובא ללמדך – שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה, שמכל מקום ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעשות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים". זהו מוסר השכל עוצמתי ביותר. כל החיים אנחנו שולחים אנשים שיעשו עבורנו שליחויות, זה נכון ביחס לבני זוג, בני משפחה, חברים או אפילו פועלים. קורה שאנשים כושלים בשליחותם וללא אשמתם. מה עלינו לעשות? ללמוד מנח, "לשלוח את היד" ולהעניק תחושה שאנחנו מקבלים אותם בכל מצב.