סיון רהב מאיר: להתאמץ עבור העדינות

פוסטים עם מילים חריפות מושכים יותר תשומת לב. טקסט קיצוני גורר יותר תגובות. בפרשת נח מסופר שהעולם מסביב מושחת ואלים, המבול כבר בדרך, ואז אלוקים אומר לנח להביא אל התיבה 

"מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה" וגם "מִין הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹורָה הִיא". למה לא כתוב בתורה באופן קצר ופשוט יותר "הבהמה הטהורה" ואז "הבהמה הטמאה"? למה צריך להאריך ולכתוב "הבהמה אשר לא טהורה היא"? הסיבה, לפי חכמינו: כדי לא להוציא מילה מגונה מהפה. כלומר, עדיף לטרוח להתאמץ ולומר "לא טהורה" מאשר לומר במפורש "טמאה". זה שיעור עצום על כוחו של הדיבור, על עדינות ואצילות, ועל הניסיון לא להיות בוטה ותקיף כשלא צריך. מעניין שהתורה נוקטת ב"מעקף" הלשוני הזה בעיתוי כל כך עגום. הרי המציאות באותו זמן היא איומה ונוראה, העולם כולו עומד להיחרב, ובכל זאת – זה משנה. מתברר שכל מילה קטנה שאנחנו מוציאים מהפה בשיחה, או כותבים ברשתות החברתיות, היא חשובה.

קדושת החיים

המחבל אשרף אבו-שחה נכנס השבוע למפעל בברקן ורצח באכזריות את קים לבנגרונד-יחזקאל מראש העין וזיו חג'בי מראשון לציון, שניהם הורים צעירים. בין כל הפרשנויות הביטחוניות והפוליטיות, בין כל הניסיונות לתת למעשה רקע והסבר, זועקים הפסוקים של ספר בראשית שרק התחלנו לקרוא. בשבת האחרונה קראנו בפרשת בראשית את הצעקה הראשונה והמהדהדת של אלוקים כלפי קין, הרוצח הראשון: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". ובפרשת השבוע, פרשת נח, אנחנו שומעים שעלינו להביא חיים לעולם, ולא מוות: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ... שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". 

קדושת החיים, צלם אלוקים, לא תרצח. אלפי שנים חלפו, זה נשמע כל כך פשוט וברור, אבל הערכים הכי בסיסיים לא מובנים לאויבינו. המאבק מולם נמשך.

לזכרם.

אין לנו עניין עם פועלי בניין?

מתחילת 2018 נהרגו 31 פועלים באתרי בנייה בישראל, ונפצעו קשה למעלה מ-100 עובדים. ההסתדרות הכריזה השבוע על סכסוך עבודה במשק בגלל גל תאונות העבודה הזה. 

בפרשת השבוע מסופר סיפור מגדל בבל, ניסיון להקים מגדל ענק וגבוה כדי לפאר ולהנציח את הבונים שלו. חז"ל מתארים את מלאכת הבנייה באופן נורא: "אם נפל אדם ומת – לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים: מתי תעלה אחרת תחתיה?". חברה שבה לא אכפת לאף אחד מאדם שנופל ומת, אבל מתאבלת על אבן שנופלת – נמצאת בבעיה. היא מקדשת את החומר ולא את הנפש, אכפת לה מההתקדמות הפיזית יותר מאשר מחיי אדם. 

פרשנינו קוראים גם לנו לבדוק את עצמנו כך, כי דירה/מכונית/סלולרי עלולים להפוך לחשובים ומלהיבים יותר מאשר בני האדם שסביבנו. המדרש מספר שאברהם אבינו עבר שם, ליד אתר הבנייה הזה של מגדל בבל, והזדעזע. הוא החל לבנות תרבות אחרת, הפוכה לגמרי, שמטרתה לא לקדם את המותג ששמו "אני". יחד עם שרה אמנו הקים בית של חסד, של אכפתיות כלפי הזולת, של ריצה אל שלושה אורחים זרים כדי לתת להם לאכול. ככה בונים בניין אמיתי.

הסטארט-אפ שאחרי המבול

בפרשת נח מופיעה לראשונה בתורה המילה "למשפחותיהם". אחרי שהאנושות נמחקה במבול בגלל שחיתות מוסרית, אלימות, אי נאמנות וחוסר יכולת להתחייב – מגיעה פתאום המילה הזו, משפחה: "לְמִשְׁפְּחֹותֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּיבָה". 

מהתיבה יוצא הסטארט-אפ שעמו תצעד האנושות מעתה והלאה. יש פרשנים שמסבירים שזה מה שמציל מעכשיו מן המבול. זו תיבת נוח שלנו. הקשר לדורות הקודמים, לבן הזוג, לדורות הבאים, למרות כל הקשיים והאתגרים. שמעתי פעם מאדם חכם את המשפט הבא, על המשפחה: "ההגבלה של הרצונות שלי מפני הרצונות של אחרים, היא הדרך היחידה להיבנות". לנמלה אין סבתא, לפיל אין בן-דוד, אבל במשפחת האדם הולכים ונבנים קשרים משפחתיים משמעותיים, מספר בראשית והלאה. זה חלק מצלם אלוקים. זה מה שמתקן את המידות ומלמד אותנו סובלנות וכבוד, וגם נותן לנו רוח גבית וכוח ומשמעות. 

מוקדש למשפחת גינזבורג מביתר עילית שספגה השבוע אסון כבד, ולעילוי נשמת הילדים צבי ואפרת ז"ל.

תלמידים של אברהם

אז השבוע זה מגיע. הסיפור המפורסם על התיבה והמבול ונח. אבל האומה שלנו לא מתחילה שם. היא תתחיל רק בשבוע הבא, באברהם, ויש לכך סיבה. הפרשנים משווים בין שניהם: נח מתבשר שהעולם כולו עומד להיחרב. מבול ישטוף את כל האנושות. ומה הוא עושה? לא מתווכח. לא יוצא לתקן את השכנים הרשעים והמושחתים שלו. הוא בונה תיבה, נכנס פנימה ומציל את עצמו. אברהם מתבשר שהעיר סדום עומדת להיחרב. הוא מתחיל משא ומתן. הוא מתחנן: אולי יימצאו בעיר עשרה צדיקים, והיא תינצל. במקביל, כל החיים שלו הם מסע תמידי לתקן את כל מי שהוא פוגש. הנה ההבדל. הנה הסיבה. אברהם נחשב ל"אבי המאמינים" כי הוא מציג תפיסה של אקטיביזם, של תיקון עולם, של מלחמה ברוע ומאבק למען האמת – גם אם אתה במיעוט. לא סתם אנחנו אומרים עד היום "אברהם אבינו", אבל לא בדיוק אומרים "נח אבינו".