איה קרמרמן מבקשת שנפסיק להשוות

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. פששש, איזו פתיחה. אם היה כתוב עלי בתורה "איה אישה צדיקה תמימה", הייתי עפה על עצמי חופשי, פורשת לאיזה הר ואוכלת מנגו מהבוקר עד הנצח.

תוסיפו לזה את "ונח מצא חן בעיני ה'", ויש פה חתיכת קומפלימנט לפנים. ואז אומר רש”י - יש המפרשים זאת לגנאי. אולי בדורו המאותגר רוחנית היה נח נחשב לצדיק. אבל אילו היה חי בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום. בום. רק הרגע הכרנו דמות חדשה בסיפור הבריאה, וכבר קרדיט חצי כוח.

תחשבו על זה רגע. במשך 120 שנים נח בנה תיבה. עמד מול ביזיונות אין קץ מהשכנים, ולמרות זאת חיכה שהם יחזרו בתשובה. חטף ביס מהאריה העצבני, שלא קיבל ארוחת ערב בזמן. לא ישן פלוס מינוס שנה. ניסה לשכנע את העורב שהוא לא חותר תחתיו, וכולנו צאצאיו של שם, בנו. אבל למרות מסירות הנפש וההליכה התמימה שלו אחרי אורו של הבורא, הוא לא זכה להימנות כאחד האבות. למה? אותו משפט חורץ גורלות מסביר לנו שעם כל הכבוד, אברהם אבינו הוא לא. זאת אומרת שכל מעשיו נמדדים מול הענק בענקים. 

מכירים את אלו שכל היום עושים השוואות? אין אישה שלא מכירה. כמה פעמים שמעתי, אחרי לידה, את משפט המחץ "מה? עלית כל כך הרבה? אני עליתי רק עשרה קילו כל היריון". "אני לא מאמינה כמה שיער לבן יש לך, אין לי אף שערה לבנה". "בעלי קנה לי עגילים לחג. שלך קנה משהו?". פעם הייתי לוקחת ללב כל השוואה, בודקת עם עצמי למה באמת זה ככה. טוחנת לבעלי את הראש לפני השינה, למה הן יותר ואני פחות. היום, בבשלותי, התחלתי לסנן.

האמת היא שאנחנו חיים במצב קיומי של השוואה תמידית. בשיעור הראשון בקורס פסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה, הסבירו לנו שהמשוואה הזאת נצרכת לצמיחתנו. כדי להבין מי אנחנו ולמקם את עצמנו במרחב, אנחנו מוכרחים להשוות את עצמנו לאחרים. אני לבן, הם שחור, אני טוב משמע הם רע. רק כאשר אנחנו מוגדרים ומשויכים לקבוצה מסוימת, זה נותן לנו שקט פנימי ופנאי לפרוח. אם ההשוואות היו מפסיקות כאן, ונשארות במי אני לעומת השאר, אשרינו. אבל הן לא. למעשה, הרבה מאוד מהתקשורת היומיומית שלנו בנויה על השוואה. אך זו אינה מפנה אותנו לפריחה עצמית, אלא עושה את ההפך הגמור. כולנו מכירים וחיים את זה.

כמו טביעת אצבע

כולנו חוטאים בחטא ההשוואה. את הרוב אנחנו לומדים בבגרותנו לסנן, לקרוא את הכוונות הנסתרות של המשווים. אבל חטא ההשוואה הגרוע ביותר הוא ההשוואות ההוריות. הכי קלאסי זה עשיו מול יעקב. טוב, אבל פה אפשר להגיד, נו באמת, לא חוכמה. אבל, להבדיל, כמה פעמים פלטנו את הטעות האיומה ואמרנו לילד "למה אתה לא יכול להיות כמו...?", "הוא עזר כל הבוקר, כשאתה קראת במיטה", "בגיל שלך הוא כבר ידע לקרוא שוטף". כמה פעמים במשפט אחד הורדנו אחד ורוממנו אחר? הרי אין סוף לטעויות שאנחנו מסוגלים להוציא מהפה. לא סתם כתוב בתפילות של יום הכיפורים "על חטא שחטאנו לפניך בטיפשות פה".

האמת היא שאנחנו יכולים לקטלג את עצמנו לאלפי קטלוגים ולהשוות את עצמנו לאין סוף אנשים אחרים. בעיקר זה ייתן פרנסה מצוינת ללומדי הפסיכולוגיה. אבל האמת לאמיתה שונה לחלוטין. שם מלכות אחת לא נוגעת במלכות אחרת. מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים להשוות בין אדם אחד לשני, למדוד את עצמנו מול אחרים, כל שכן להשוות בין ילד אחד לשני. כל אחד מאיתנו נולד עם המתנות והתיקים המיוחדים לו, אלו שנתן לנו הבורא. למעשה אנחנו כמו טביעת אצבע. מדויקים. אין פה טעויות של מי שאמר והיה עולם. הוא לא רצה לעשות אותנו יותר דומים לאחים הבכורים, יותר גבוהים, יותר חכמים. כי אם הוא היה רוצה, הוא פשוט היה בורא אותנו תואמים לפנטזיות ההשוואה שלנו. זאת אומרת שכל אחד מאיתנו בנוי בצורה המושלמת לו. יודעים למה? כי עד לרגע לידתו של אותו אדם, לא היה בעולם אף אחד עם התפילות המיוחדות שלו. עד אותו רגע לא היה איש שעובד את ה' כמוהו. שמכוון בשמע ישראל כמוהו. יש רק אחד כזה. ותפילה, פתיחת הלב, הרהור תשובה ודבקות בו יתברך הם בלתי ניתנים להשוואה בשום דרך וצורה.

אז לכבוד ההתחלות החדשות, נשיל את קו המשווה. כשנתבונן בראי או בפנימיותנו, נחפש את הטוב הייחודי לנו. כשנביט בילדינו, בבעלים, בנשים, בהורים ובחברים נבין שגם הפלוסים וגם המינוסים, שלפעמים גורמים לנו להחסיר פעימה, הם מדויקים ובעלי תכלית. נתבונן בלב, שהוא בריאה ייחודית וחד פעמית בעולם. ואז, ברגע שנוותר על ההשוואה האוטומטית של מי שעומד מולי, ומה הוא לעומת אחרים, נצליח להתחבר לנקודות הטובות, המיוחדות, ואולי לראות שהוא צדיק ותמים. נקודה.

עוגת מערבולת קינמון טבעונית

החומרים הדרושים:

2.5 כוסות קמח / 1 כוס סוכר חום / שקית אבקת אפייה / כפית מלח / 2 כוסות חלב שקדים / 3/4 כוס שמן / 2 כפות חומץ תפוחים / 3 כפות סוכר חום / כף קינמון

אופן ההכנה:

מערבבים את הרכיבים היבשים בקערה / מוסיפים את חלב השקדים והשמן ומערבבים / מוסיפים את החומץ ומערבבים הכול לבלילה אחידה. הבלילה יוצאת די סמיכה וכך זה אמור להיות / שופכים מחצית מהבלילה לתבנית אפייה בקוטר 26 / בוזקים על הבלילה את הקינמון והסוכר מעורבבים יחד / מוסיפים את שארית הבלילה ומשטחים אותה מעל שכבת הקינמון. / אופים בתנור מחומם בחום של 180 מעלות, בתוכנית טורבו, כ‑26 דקות או עד שקיסם שננעץ במרכז העוגה יוצא יבש

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".