סיון רהב מאיר מבינה: התקשורת היא חלק משדה הקרב

1. ועדת חקירה מוקמת בדרך כלל כשיש אבדות בנפש, אבל אולי צריך להקים כבר ועדת חקירה למחדלי ההסברה שלנו. בואו נראה איך הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, המדינה שהמציאה את ווייז וכיפת ברזל, התמודדה מול שלושה צעירים: לארה אל־קאסם, עהאד תמימי, אלאור אזריה.

אני לא נכנסת לשאלה אם צריך לתת לאל־קאסם להיכנס לישראל, אלא לדרך שבה זה נעשה. לחוסר התחכום. לאופן שבו הדברים נתפסים בתקשורת, בעולם, באקדמיה, גם אצל מי שבעדנו. איזה טררם. איזה פסטיבל. ממש דרמה בכמה מערכות: האם הייתה טעות מנהלית שהעניקה לה ויזה וגרמה לה להגיע עד הנה? כמה זמן היא תשהה במתקן המעוכבים בנתב"ג בזמן שתומכים מנסים לעלות אליה לרגל? האם ישראל ביקשה ממנה להתנצל? איזו מתנה נפלאה אנחנו מעניקים לה כבר שבוע, לה ולכל תומכי ה-BDS. כשיש חשש לפיגוע, יש בצמרת דריכות וערנות. ומה עם החשש לפיגוע הסברתי מתגלגל? האם הוא מטופל כיאות?

ואיך דבר כזה קורה בעוד הסופר־סטאר עהאד תמימי עדיין לא סיימה את סיבוב ההופעות שישראל ארגנה לה? עוד רגע היא עוקפת את נטע ברזילי וגל גדות. לאן נעלם הביטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה"? האם לא ברור שמעצר מתוקשר וארוך של נערה פלסטינית חוצפנית ואלמונית יהפוך אותה לאייקון בין־לאומי? מי מקבל את ההחלטות האלה? האם נשקלו עוד אפשרויות? האם באמת אין דרכים נבונות וממזריות יותר להתמודד?

ומצידו השני של המתרס הפוליטי, גם את תקרית אלאור אזריה הצלחנו להפוך לקרנבל שהוציא את ישראל לא־משהו. אירוע קצרצר שהיה צריך להסתיים במשפט קצרצר נמרח על פני יותר משנתיים והפך לאיוונט עולמי. במקום לטפל בסיפור שהוא נקודתי ויוצא דופן, נוצר הרושם שככה פועלים בישראל בדרך כלל. במקום להתמקד בתעשיית הטרור הפלסטיני הבלתי פוסק, משכנו את כל תשומת הלב לעבר חייל ישראלי אחד.

יש לנו יועצי תקשורת ואסטרטגים מבריקים. אולי צריך לקרוא להם למילואים, גם אם הם כולם באמצע הבחירות המקומיות. הרי אם תקלות כאלה היו קורות בשדה הקרב - הן היו נחקרות. אז זהו, שהתקשורת היא חלק משדה הקרב היום.

2. "בני גנץ מקבל 12 מנדטים ברשימה עצמאית". הדברים האלה נאמרו השבוע מפי הפרשנים הפוליטיים הבכירים ביותר. "גנץ מרסק את לפיד וגבאי", "גנץ הוא הג'וקר של מערכת הבחירות הקרובה".

בואו נדבר על זה רגע. לא על עמדותיו (כי הן לא ידועות עדיין), אלא דווקא על המראה שלו. גנץ גבוה, מרשים, תכול עיניים. אני רק שאלה: אם בני גנץ היה נראה כמו גדי איזנקוט, הוא גם היה מקבל 12 מנדטים לפני שבכלל פתח את הפה?

ועכשיו ליוסי דייטש, מועמד לראשות עיריית ירושלים. הוא סגן ראש עיר שנחשב למקצוען ולא מגזרי, מומחה בתחומי תכנון ודיור ובנייה, והוא הוותיק והמנוסה מבין המועמדים. בעימות בטלוויזיה התגלה דייטש גם כמרואיין טוב ("פשוט יש לו את זה", אמר עליו השבוע רזי ברקאי). ועכשיו בואו נדבר גם על המראה שלו. הוא חובש כיפה, מזוקן, לבוש שחור־לבן. אני רק שאלה: אם יוסי דייטש היה נראה כמו עופר ברקוביץ, התוצאות בסקרים היו אחרות?

החפצה. כולנו לוקים בזה.

3. שבוע מטלטל. הוא התחיל ברצח שני הישראלים זיו חג'בי וקים יחזקאל־לבנגרונד, תזכורת כמה שברירי הדו־קיום. הוא המשיך בשריפה שגרמה למותם של שני ילדים בביתר־עילית, תזכורת כמה שברירי הקיום עצמו. ואז הגיע המייל הבא מאפרת פולק. לפעמים מבט אל ההיסטוריה יכול להעניק פרופורציות ויציבות. וכך היא כתבה:

"שלום, סבתא היקרה והאהובה שלי נפטרה בשבת. היא הייתה לא רק סבתא אלא סמל. סבתא רחל גולדברגר לבית שטיינברכר נלקחה בגיל 17 מהעיירה אנטש בהונגריה למחנה אושוויץ. כבר בכניסה עברה סלקציה של ד"ר מנגלה. כשניסתה להבין מה עלה בגורל שאר המשפחה, מישהי הצביעה על עשן הארובות במחנה... סבתא הבינה. היא עבדה קשה בתנאים נוראים, קיבלה מספר, ובתשעה באב אפילו הצליחה לצום תוך כדי עבודה באושוויץ. אחרי כל תלאות המלחמה הארוכות היא פגשה את סבא, ניצול ברגן בלזן, והתחתנה איתו בגיל 22. הם עלו ארצה באונייה 'ירושלים'. למעשה סבתא נותרה לבדה בעולם, מתוך משפחה ענפה. מתוך מעברת באר־שבע שאליה נשלחה היא בנתה משפחה. רבים הכירו אותה כמבשלת במטבחי בתי הספר של באר־שבע, וגם כספרנית בספרייה העירונית בעיר. היא עברה לשכונה ד' ושם הייתה ממקימי בית הכנסת 'קדושי אושוויץ'. אפשר להבין משמו של בית הכנסת את מהותו. בשנות ה־ 50, כשעוד לא דיברו על הזוועות, כשהישראלים זלזלו וחשבו שכל היהודים באירופה הלכו כ'צאן לטבח', השורדים החליטו לבטא כך את כאבם ולהנציח את יקיריהם. זה גם היה מקום שבו יכלו להתרפק על הבית שאבד, לשמר את נוסח התפילה שגדלו עליו, לדבר יחד יידיש והונגרית ולאכול ולשיר כמו שם. סבתא הגיעה ראשונה בכל שבת, פתחה את עזרת הנשים וחיה בכל שבוע מחדש את הפרשה שקראו בתורה. בשבת האחרונה, שבת בראשית שבה מתחילים מחדש את התורה, היא הלכה לעולמה. המתפללת האחרונה שנותרה מדור מייסדי בית הכנסת נפטרה בגיל 93, בצלילות דעת עד הרגע האחרון, וזכתה להכיר את כל 19 הנינים שלה. נדמה לי שזה לא רק סיפור פרטי־משפחתי שלנו".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".