הגבאי היה אחוז תדהמה כששמע את סיבת אמירת הקדיש של האורח...

באחד מבתי הכנסיות הופיע בבוקר בהיר אחד יהודי שאינו נוהג לפקוד את בית הכנסת בכל ימות השנה מלבד ביום הכיפורים. המתפללים הופתעו לראותו מגיע לתפילת שחרית עטוף בטלית ועטור בתפילין...

כשהגיעו לקדיש יתום, נעמד האיש ואמר את הקדיש בסילודין, כשדמעות ממלאות את עיניו. האנשים מסביב הבינו שכנראה נפטר לו קרוב ולכן פקד סוף סוף את בית הכנסת, כדי לומר קדישלעילוי נשמת המנוח.

לאחר התפילה ניגש הגבאי, ואמר לו בסבר פנים יפות: 'ברוכים הבאים, אנו כל כך שמחים לראותך כאן...', והמשיך הגבאי להתעניין, 'נפטר אצלכם מישהו?'

האיש השיב בחיוב, 'הכלב שלי שבק חיים אתמול... ערכנו לו מסע קבורה מיוחד, והחלטתי להשתדל להגיע לפחות בשלושים הימים הראשונים למותו לומר לזכרו קדיש...'

הגבאי, שהיה אחוז תדהמה, החליט לשתוק ולא לומר מאומה לאיש, כדי שלא לדחותו מלהגיע להיכל ה', אך לאחר מכן פנה לשאול: האם ניתן להרשות לאיש לומר קדיש לזכרו של הכלב, ואם כן, האם ניתן לענות 'אמן יהא שמיה רבה' על קדיש שכזה?...

תשובה:

השיב מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א: השאלה הגיעה לפתחו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, והשיב, שניתן להניח ליהודי התועה לומר קדיש, וניתן לענות אחריו אמן, משום שהכוונה המוטעית שבליבו, שהקדיש יהיה לזכר כלבו, אינה מעניינת אותנו והיא כמאן דליתא, ומאחר והוא אינו מתכוון חלילה לזלזל בכבוד שמים, אלא עושה זאת מתוך תמימות, ולמעשה הוא אומר דברי שבח וקידוש שמו יתברך, ממילא יש לכך שֵם של קדיש.

ולכן, יש לקרבו וללמדו את המשמעות האמיתית של הקדיש, ולהשתדל לקרבו ולהשיבו אל אבינו שבשמים, ובזה יתגדל ויתקדש שמו יתברך!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.