לבצר את עצמי בבונקר של הציפיה לעתיד, או לצאת החוצה - אל מטח הפצצות שברווקות?

דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה - שלום

השבוע קיבלתי משמעות חדשה אחרת לפסוק הזה ממשלי, ושמחתי עליו כעל מוצאת שלל רב - אבל גם הפעם הבנתי שיש כאן 'סוד' מסוג אחר שממתין לי לגלות אותו, קודם כל ולפני הכל - לעצמי. 

"דרכיה דרכי נועם", לוחשות לי הדרכים של האישה האחרת שבי, זו שכבר עברה כל כך הרבה ניסיונות במעלה ההר הגבוה הזה, זו שפוסעת צעד ונסוגה עשרה, זו שבאמת, אבל באמת כבר לא יודעת מה מצפים ממנה. 

להישאר או לזוז?

לכתוב לרווקות או להסיח את הדעת לחלוטין, ולא לתת גם את ה'עוד מעט' חיזוק שנותר בי לתת?

לבצר את עצמי בבונקר של הציפיה לעתיד, או לצאת החוצה - אל מטח הפצצות הרועמות שמקדם את פניי מעל לפני השטח?

לעמוד במקום ללא מעש - זו אף פעם לא הייתה אופציה בשבילי. 

"דרכיה דרכי נועם", אני שומעת את הקול הפנימי לוחש אליי שוב, וכמו מתחנן שאשים לב אליו ואל המסר שהוא רוצה להעביר לי עכשיו, ברגעים אלו ממש. "את ניסית, בדרכים שעברת בהן, לעשות הכל בצורה נעימה. בצורה שתתיישב על הדעת שלך ושל האחרים, בצורה שלא תותיר בך שום זכר ל'רפידים'. 

מה הקשר בין החידוש של ה'ילקוט שמעוני' לדרכים שאני עוברת בהן כעת?

בפשט, כולנו מכירים את הפירוש על 'דרכיה דרכי נועם', שמדבר על השכר שמקבל כל מי שלומד תורה וזוכה לטעום טעם קדושה מהו, אלא ש'הילקוט שמעוני' מעניק לנו משמעות נוספת לפסוק, שלבד מן הסתם לא היינו מצליחים להגיע אליה. "ביקש הקב"ה ליתן תורה בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו חולקים זה על זה, שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באתם. שהיו נוסעים במריבה וחונים במריבה. כשבאו ברפידים הושוו כלם ונעשו אגודה אחת, שנאמר ויחן שם ישראל. ויחנו אין כתיב כאן. אמר הקב"ה 'התורה כלה שלום, ולמי אני נותנה? לאומה שאוהבת שלום, הוי וכל נתיבותיה שלום'".

את המילים שהכי נגעו בי מצאתי לנכון להדגיש, כי המשמעות שלהן עבורי פשוט צעקה לי ש'יש כאן השם'. מתי הקב"ה ביקש לתת תורה לישראל? כשהם יצאו ממצרים. מתי מבקש הקב"ה לתת לנו איזו תורה, איזה לימוד חשוב להמשך הדרך? כשאנחנו קולטות שיש יציאה מהמיצרים, ושמות פעמינו לצאת. 

אלא שדווקא שם, בהחלטה הזו לצאת - אורב כוח חזק מאיתנו. כוח שמושך אותנו ל'מריבות' מסוג אחר, עם כל מיני קולות ש'נוסעים' ו'חונים' בתוכנו פנימה. וראה זה פלא... גם אני, מרגע שהחלטתי להקשיב לעצת קוראיי היקרים ולהפסיק לכתוב טורים לרווקות - החלו בתוכי מריבות מסוג אחר עם הכוחות הללו שבתוכי - שחולקים זה על זה. 

כוח אחד אומר 'הישארי, ותני לנו את כל מה שאת יכולה לתת בדרכך את - כי אף אחד לא יכול לתת בגוון שלך. אף אחד לא יכול לעבור בדקויות שאת עוברת בהן, ולהפיק את התובנות שלך במקומות האלה'. 

כוח אחר אומר 'המשיכי הלאה. אל תסתכלי אחורה. תבלעי את הצפרדעים של השידוכים ומה שזה לא יהיה שעוד צריך שתעברי אותו עד לישועה המיוחלת, תמשיכי בעבודת הנפש האינטנסיבית שהתחלת, ותפסיקי לבלבל את המוח עם התובנות שלך. העולם יסתדר גם בלעדיהן'.

להתמכר לכאב שבהיותך רווקה או להמשיך הלאה?

ועוד כוח בתוכי, מין כוח נייטרלי כזה, עומד ומביט. לא אומר שום דבר בצורה מילולית, אבל המבטים שלו בכל פעם מתעתעים בי מחדש, לוקחים אותי למחוזות שאיני מכירה בתוך עצמי, לוחשים לי סודות שאיני יודעת על העומקים שעוד מחכים בי שאצלח אותם ומעל לכל... משדר לי פשוט להמשיך לעשות את מה שאני עושה, על פי תחושת הלב. 

אותה תחושה היא שהובילה אותי לכתחילה להחלטה לחלוק את המסע שלי עם רווקות, להחלטה 'לפזול' בטורים שונים לנושאים קצת אחרים ש'בוערים' בי על ענייני דיומא, ולהחלטה להתייחס בכובד ראש לשאלה מה עליי לעשות, מה נכון, מה רוצה ממני הקב"ה כעת ואיך עליי לנהוג בהתאם ל'רוחות המשתנות' שמביאות גם רצונות וצרכים משתנים, מעת לעת?

"מה נכון, להתמכר לכאב שבהיותך רווקה או להמשיך הלאה, לתפקיד נשואה ואם בישראל? יש פה איזשהו גבול דק שאולי רק את ובורא עולם באמת מכירים בו ויודעים מה בלבך ועד כמה התערבבו להם הרצון לעזור, עם ההסכמה האילמת להישאר בסטטוס הנוכחי שלך לטובת הכלל", כותבת לי הקוראת-חברה היקרה. 

מעצמי, נ' יקרה שלי, אין לי תשובה לתת לך על דברייך הנכונים עד למאוד. רק מוצאת אני את עצמי פוזלת שנית למילים המודגשות למעלה, שלקחתי מהילקוט שמעוני בהשאלה - ורק דרכן אעז לנסות להסביר לך את המחשבות הרצות כמו בסרט נע, שבתוכי: עוד לפני שכתבת לי כי לעניות דעתך צריך להיות כאן איזון כלשהו בין הרצון שלי לבין רצון השם ממני - שמתחלף בכל תחנה שאני פוגשת בדרכי - רציתי לומר שבלתי אפשרי שיהיה כאן איזון בין כל כך הרבה כוחות מנוגדים שלא רק שנוסעים איתי במריבה, אלא גם חונים איתי במריבה. 

אצלו ואיתו אני מרשה לכוחות האלה 'להתמזג' עם כוחות אחרים

גם כשאני במצב של מנוחה והרפייה - הם רבים איתי בתוך ה'חניה' והמנוחה. מהי אותה חניה? הרפידים - מקום שהמדרש מגדיר אותו במילים 'רפו ידיהם'. מתי הם ייעשו אגודה אחת? כשאני ארפה מהם, כשאני אוותר על רצונותיי דקדושה, כשאני אוותר על התובנות שיש לי לחלוק, כשאני אוותר על הדרכים שלי, שדורשות ממני לצעוד עליהן כי הן שלי ועבורי נבראו - אז ורק אז הכוחות הללו יירגעו. 

ואז - יתרחש מצב של 'ויחן שם ישראל'. מה זה שם? זה לא כאן. ויחן זה גם אותיות ויחן - מלשון חן. בהמשך סימנתי את המילה 'כלה' שלמשמעותה כל אחת ואחת מאיתנו נכספת. אני רוצה להיות כלה, אני רוצה חן, אני רוצה לעצור במקום של שלום, אני רוצה לבשר לעולם שאינני עוד במריבה, ושיצאתי מרפידים. שיצאתי ושזכיתי בתורה. 

איך אני עושה את זה? "כל נתיבותיה - שלום", וזו גם התשובה שלי עבורך נ' יקרה: כל נתיבותיה של האישה הזו שקוראים לה שירה-עינבל, כל נתיבותיה של כל אחת ואחת מעם ישראל - שלום. כשם שכל הנחלים הולכים אל הים ורק בו הם 'מתמזגים' באמת עם מים אחרים - כך גם אני מובילה את כל הדרכים שבי, אל הים - הוא הקב"ה יתברך ויתעלה שמו. אצלו ואיתו אני מרשה לכוחות האלה 'להתמזג' עם כוחות אחרים, וכל הכוחות ביחד יוצרים את השלום שבתוכי. 

אני מרגישה כך ואני מקווה שאני צודקת בתחושתי, שכל עוד אני בנתיב הזה ביחד עם הקב"ה, כל עוד אני נוהגת את המכונית-נשמה שלי במעלה הרצון לדעת אותו ולעשות רצונו - אז כל הדרכים שבהן אני הולכת בעצם מובילות לאותו מקום: למקום האחד שבו אין דבר כזה שהקב"ה יאכזב אותי ולא ייתן לי את הישועה שלה אני מחכה, רק משום שהלכתי בנתיב 'לא ידעו עיט'. 

אני לא ממציאה את הגלגל. לפניי עברו בנתיבים הללו אחרים שביקשו להבין, שרצו לפרוט אחת לאחת את התחושות שעלו בהן כמו גם הנתיבים שקודם לכן לא נראו לעיניהם אך מרגע שהתחילו לטפס והחל המסע למעלה - החלו מתגלים בזה אחר זה. 

אני זו אני, וזו הדרך שלי. קצת יודעת, הרבה לא - בערך כמו כולם. קצת נוגעת - הרבה מתפללת להיות שליחה, הרבה נבוכה ועדיין - בהליכה. עליה לא אוותר לעולם. 

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il