גיל קפטן: "היו זולגות לי דמעות כשהייתי לומד בניגון את הרמח"ל"

"יש דברים שאף פעם לא שוכחים", אומר לי בגילוי לב השחקן והזמר גיל קפטן, באחד משיאי פגישתנו בבית קפה הסמוך לביתו. "בגיל צעיר מאד נכנס בי חיידק הבמה, ובמהלך השנים עשיתי לא מעט דברים שקשורים לבידור – חיקויים, דיבובים, ועוד, וברוך ה' זה הצליח מאד.

"כשהייתי בצבא פרח מאד הקטע של הסטנד-אפ בארץ, שהיה חדש יחסית, ואמרתי לעצמי שאולי גם אני יכול. הלכתי לראות הופעה של שמואל וילוז'ני, והוא עשה קטע כזה שאחרי שהוא נכנס הוא קולט מישהו שלא מוחא כפיים, ושואל אותו לעיני הקהל למה הוא לא מוחא. אחרי שההוא ענה משהו, וילוז'ני אמר שהוא יוצא כעת מהאולם, יחזור אחרי כמה שניות, והפעם רק אותו אחד שלא מחא ימחא.

שמואל יצא, חזר, ואכן רק אותו אחד מחא. אנשים ממש נהנו וצחקו מזה, אז החלטתי לעשות את זה גם במופע שלי. עבדתי על חומרים, התכוננתי כמו שצריך, והגעתי להופעת הסטנד-אפ הראשונה שלי. ההופעה הייתה באזור המרכז, לקהל דתי לאומי, נכנסתי ועשיתי את הקטע עם המחיאת כפיים, אבל אף אחד לא צחק. באולם התפשטה דממה מביכה.

השיר החדש של גיל קפטן "שמע":

"איכשהו התאוששתי מהבושה וההלם, עשיתי שלושה קטעים שהכנתי מראש, וגם בהם אף אחד לא צחק. רק שקט נוראי. אני איש של מילים, אבל אפילו לי קשה לתאר את התחושה שחשתי באותם דקות שהרגישו כמו נצח. זו בושה שאי אפשר להסביר. מנחה הערב קלט מה קורה, עלה לבמה ואמר: 'שמעו חבר'ה, הוא חדש, תנו לו מחיאות כפיים', אבל בשבילי זה היה מעט ומאוחר מדי. ירדתי מהבמה. מבחינתי הסתיימה ההופעה".

לדבריו של קפטן, חוויה קשה זו השפיעה עליו עד מאד, וערערה את ביטחונו העצמי במידה לא מבוטלת. "זו הייתה חוויה מאד מאד קשה עבורי, וזאת הפעם הראשונה שחשבתי שאולי זה לא זה. אולי אני לא במקצוע הנכון, וכדאי לחשב מסלול מחדש. אחרי כמה שבועות הלכתי לסטנד-אפ של מישהו אחר, ואנשים ממש נקרעו מצחוק בהופעה. במהלך הערב הוא אמר: 'בוא נראה אם מישהו יצליח לספר בדיחה שאני לא אכיר את הסוף שלה'.

"התלבטתי אם לעלות, הטראומה עדיין לא עזבה אותי, אבל בסוף עליתי. הסטנדאפיסט לא הכיר אותה, וגם שאר האנשים ממש צחקו ממנה. זה נתן לי כוח לעלות שוב לבמה. עבדתי עוד על החומרים, וחזרתי להופיע. ב"ה יצאתי עם מופע סטנדאפ שרץ יפה מאד ברחבי הארץ, וכתוצאה מכך ב"ה הרווחתי מעט כסף".

אמא בקשה מאבא להפסיק לנסוע בשבת

"נולדתי בבת ים", מספר קפטן, נשוי ואב לשלושה המתגורר בגבעת שמואל, "למשפחה חצויה מבחינה דתית. אמא באה מבית דתי לאומי בגדול, מסורתיים פלוס, טריפוליטאים, עם מנהגים שהיום כבר אף רב לא מאשר, כמו להדליק אור ביום טוב. עם זאת, למזלנו, אמא נתנה בבית את ההכוונה הדתית.

"אבא של אבא שלי נפטר בגיל צעיר, ובעקבות כך הוא היה צריך לפרנס את משפחתו מנערותו. מצד אבא אנחנו אשכנזים. אבא נולד בגרמניה. סבתא שלי הייתה ניצולת שואה, וכמה שנים אחרי השואה, בשנת 48', כשהייתה בת, 17 התחתנה וילדה את אבא שלי.

"הם לא היו מחוברים כל כך למסורת, אבל איכשהו שמעתי שכשאבא שלי היה בן שש הוא ואחיו למדו בתלמוד תורה פוניבז'. אפילו יש להם תמונה עם פאות. עם זאת, הבנתי שלא היה למשפחה שלהם מספיק כסף בשביל תלמוד התורה, אז הוציאו אותם משם, והם אכן התדרדרו מבחינה רוחנית. בכל מקרה, מיד בסיום כיתה  ח' אבא כבר יצא לעבוד".

איך נראה בית שמכיל הורים המחזיקים באמונות שונות?

"כמו שאמרתי, אמא התוותה את החינוך הדתי בבית, וגם למדנו בבית ספר ממלכתי דתי, אבל היו דברים מבלבלים. אבא, למשל, היה יוצא מהבית ונוסע בשבת, ואנחנו לא נסענו איתו. אח של סבא היה מגיע אלינו ולוקח אותנו בשישי לבית הכנסת, וזה עשה את שלו. עד היום מבחינתי תפילה זה גירסא דינקותא.

"בשלב מסוים, כשגדלנו קצת, אמא בקשה מאבא שיפסיק לנסוע בשבת. הוא הסכים, ובתקופה ההיא גם התחלנו לראשונה לעשות סעודות שבת בבית. אבא שלי היה מכניס אורחים עצום. מעבר לכך, היינו שרים המון בבית, וזה הכניס בנו את הקטע של המוזיקה. מוזיקה זה משהו שההורים שלנו החדירו לנו בגיל צעיר מאד.

"אחי הגדול, משה, שהיום משמש כמנהל האמנותי של תיאטרון 'הבימה', התחיל לביים אותי ואת אחי הקטן, הזמר ואיש הרדיו ניר קפטן, כשהיינו ילדים קטנים ממש. כשההורים שלנו היו יוצאים הם היו מביאים לנו בייביסיטר, בדרך כלל שכנים, אבל תכל'ס היה צריך לשלם לנו ולא להם, כי עשינו להם הצגות ממש שוות.

"כשהיינו נערים, אחי משה הכיר כמה אנשים שהיו בלהקת צעירי תל אביב, ובגלל שתמיד היה לו חיידק בימתי, הוא הקים להקה דומה בשם 'צוות הווי בת ים'. די בהתחלה הצטרפתי אליה. היינו הלהקה הרשמית של העירייה, ונסענו איתה לצרפת, שוויץ ועוד מדינות. מהרגע הראשון זה הרגיש לנו טבעי מאד. ממש עשה לנו תחושה של בית. 

"אחרי כמה שנים, משה אחי ניסה להתקבל ללהקה צבאית, לא הצליח, ואחר כך גם אני לא הצלחתי. חשבנו שזה בגלל שהייתי עם כיפה. משה התקבל ללהקת הרבנות הצבאית, וכך גם אני, אבל הם לא הסכימו שנשרת יחד.

"עד שמשה השתחרר הייתי אפסנאי ברבנות. היה לי שם מאד מאד קשה. התעסקתי לא מעט עם תכריכים של גופות. כשמשה השתחרר העבירו אותי ללהקה, ושירתתי בה במשך תקופה נפלאה, עם הרבה אנשים מוכשרים, וביניהם הפייטן ליאור אלמליח".

"אולי תמצא פה את אשתך"

"אחרי השחרור", ממשיך קפטן לספר, "גרתי בבאר שבע, ובת זוגתי דאז לא רצתה שאעסוק במשחק. היא אמרה שזה לא רציני, אז התחלתי לעבוד בתור פקיד בבנק. ממש לא הסתגלתי למקום, וכדי למצוא עניין הייתי מביא ווקמן ומקליט בו אנשים ואחר כך עושה חיקויים שלהם בבית. אחרי שנה באמת פטרו אותי על חוסר התאמה לתפקיד.

"זמן קצר לאחר מכן הסתיים הקשר ההוא, והחלטתי לתת עוד צ'אנס למשחק. הלכתי לאודישן בבית הספר למשחק 'בית צבי', ובאתי עם כובע כדי שלא יראו את הכיפה. ב"ה התקבלתי. הגעתי עם כיפה באתי ביום הראשון, ומנהל בית הספר היה בהלם.

"הייתי הדתי הראשון שם בכל ההיסטוריה של בית הספר. הם פשוט היו בשוק שזה קורה להם. שולי רנד למד שם לפני, אבל בתקופה ההיא הוא לא היה דתי. בבית הספר, אגב, פגשתי את מי שלימים תהיה אשתי. הכרתי אותה מעט גם לפני הלימודים, וזמן קצר לאחר שנפגשנו בבית הספר למשחק היא אמרה לי: 'אני לא מבינה מה דתי עושה פה, אבל טוב - אולי תמצא פה את אשתך'. עד היום אנחנו לא יודעים מאיפה זה בא לה. ממש נזרקה בה נבואה".

לדבריו של קפטן, הלימודים היו מורכבים עבורו, אך ב"ה במאמץ לא מבוטל הוא הצליח לעבור אותם בשלום, ויותר מזה. "התקופה שם לא הייתה קלה בכלל, אבל ב"ה העריכו אותי שם מאד, ועזרו לי לא מעט. בכל תקופת הלימודים הייתי דתי, ובכלל – כל חיי, אבל לפעמים הייתי דתי 'לייט'. תמיד הייתי מחובר מאד, אבל לא תמיד זה היה מתבטא במעשה. בכל מקרה, על הדברים הבסיסיים תמיד שמרתי.

"למשל, בעניין הזה אני יכול לספר שליד 'בית צבי' היה בית כנסת. לא יכולתי להתפלל שם מנחה במניין, כי תמיד היה שיעור על הזמן הזה בדיוק, אז בהפסקות שלנו הייתי יוצא מבית הספר, נעמד ליד חלון בית הכנסת, מסתכל על ארון הקודש, ומתפלל.

"וכמו אז, גם היום החיים שלי מורכבים מבחינה דתית. אשתי באה מבית חילוני, וכמו שאמרתי התחברנו תוך כדי הלימודים. המסורת חשובה לה מאד, וההורים שלה ספרו לי שכשהיא הייתה קטנה היא הייתה מבקשת שיעשו קידוש. יש לה נשמה גבוהה מאד. היום אני מעביר שיעורים בבית הכנסת שאני מתפלל בו, וזה מחזק אותי מאד. אני לומד אצל הרב אופיר מלכא בכולל יביע אומר ושומע שיעורים של הרב רוזנבלום, ואחרי שאני מרגיש שאני סגור על הדברים – אני מלמד אותם. אישה שמאפשרת לבעלה ללמד תורה בערב שבת אחרי הסעודה, זה אומר עליה הכל. שלי ושלכם שלה הוא. זכיתי בזכות גדולה מאד".

דמעות זולגות מהרמח"ל

אמנם, כידוע, קפטן עוסק במגוון מישורים בחייו, אך התחום העיקרי שבו הוא עוסק הוא כמובן המשחק. קפטן הוא אחד השחקנים העסוקים בישראל, אשר כיכב על במות גדולות, לצד בכירי שחקני ישראל. כל זאת לא מונע ממנו, כך לדבריו, לשמור על הערכים החשובים לו.

"בעולם המשחק קרו לי המון דברים מעניינים. פעם אחת, למשל, בקשו ממני להחליף את יעקב כהן בהצגה 'בוסתן ספרדי', בגלל עניין רפואי שהיה לו, ונתנו לי שבוע להחליט אם אני לוקח את זה. יעקב עשה המון דמויות בהצגה, וגם היה אהוב ומצחיק מאד. בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה. כמה שניות לפני שאנחנו עולים אני שומע את גיא זוארץ יוצא לקהל ואומר להם שאני מחליף את יעקב, ופתאום אני שומע 'אאאווויי' חזק כזה.

"גם בלי קשר לזה הייתי בלחץ היסטרי, להיכנס לנעליים גדולות כאלה ולזכור את כל הטקסט, ואז אני עוד שומע את זה... למרות זאת עליתי, התחלתי לשחק, וראיתי שהקהל איתי, ונהנה, וזה שחרר אותי מאד.

במקביל המשכתי לשחק בעוד הצגות של הבימה, למשל 'איש חסיד היה', אבל הייתה לי בעיה עם ההצגה הזו. בהצגה מוצגים סיפורים על צדיקים, ולא תמיד זה מסופר בדיוק לפי האמת. הם משנים חלק מהסיפורים כי לדעתם זה יוצר יותר עניין. היה לי ויכוח נעים עם הבמאי על זה, ואמרתי לו שכדאי ללכת עם האמת.

"במהלך כל הקריירה שלי שמתי לעצמי קווים אדומים, של מה שאני לא אעשה לעולם בתיאטרון", מסביר קפטן. "שמירת שבתות, דברים שקשורים לצניעות, מילים שכדאי שלא יאמרו ועוד. ה' תגמל אותי על כך מאד. בעניין זה אני יכול לספר כמה דברים, אבל פעם אחת למשל צדי צרפתי (במאי ישראלי מוכר, א"ש) לקח אותי להצגה בקאמרי ואמר לי: 'כולם עשו אודישנים להצגה הזו, ורק אתה לא'. זה הראה כמה הוא רצה אותי.

"הציעו לי שם סכום מטורף, סגרנו הכל, ורק אחר כך ראיתי שההצגה הזו מיועדת לרוץ בערבי שבתות. איך שראיתי את זה אמרתי להם שאני דתי ולכן לא מופיע בשבת. הצטערתי מאד על הביטול, מכמה סיבות, אבל התחזקתי ואמרתי לעצמי שבוודאי הכל לטובה מה' יתברך.

"זמן קצר לאחר מכן הציעו לי לשחק בהצגה בחנוכה, 'אלאדין', עם צביקה הדר ואלי יצפאן. הסכמתי ומיד התחברתי ליצפאן בגלל הקטע של האוכל הכשר, ששנינו הקפדנו עליו. אחרי ההצגה האחרונה אמרתי לו שיזמין אותי לתוכנית שלו, שהייתה חזקה מאד אז. שבועיים אחר כך התקשרו אלי מההפקה שלו ובקשו שאבוא לצילומי ניסיון. הכימיה הייתה טובה כל כך, עד שמהר מאד הזמינו אותי לשחק במערכונים של התוכנית ארבעה ימים בשבוע באופן קבוע. וזה היה שתי עונות, ערב ערב. כשה' סוגר דלת, הוא תמיד פותח אחרת.

"בכלל, קרו לי הרבה דברים חזקים שקשורים לאמונה וביטחון בה'. את הרוב אני כמובן לא מספר, כי הם אישיים, אבל יש דברים שאני כן יכול. קראתי לפני שנים את הספר של הרב ארוש, 'בגן האמונה', והוא כותב שם  המון על החשיבות של ההתבודדות.

הייתי עושה את זה בבית, סוגר את החדר, שם אוזניות, שומע מוזיקה שמכניסה אותי למצב טוב, כמו אביתר בנאי למשל, ומדבר עם הקב"ה במשך הרבה זמן. אם לא הייתי מספיק ביום - הייתי משלים בלילה, אבל לא מפספס. היו לילות שכל כך נלחמתי על זה, עד שהייתי חוטף מכות כי הייתי נרדם ונופל.

"מעבר לזה, הייתי שואל שאלות ומקבל תשובות. למשל, למדתי שעל דברים שלא עושים עליהם תשובה – חוטפים, ושאלתי את ה' על מה לא עשיתי תשובה. יד מכוונת פתאום הייתה מזכירה לי דברים שעשיתי, ועוד לא חזרתי עליהם בתשובה. באחת הפעמים אמרתי לה' שאני לא יודע איך מתבודדים. שאולי אני מדבר איתו על דברים שלא צריך לדבר עליהם.

"כמה ימים אחר כך נכנסתי לישיבה בתל אביב, התיישבתי, ומיד ראיתי מדריך להתבודדות של הרב ארוש. התחלתי לקרוא, אבל עדיין לא נפל לי האסימון שזה בדיוק מה שביקשתי כמה ימים קודם. תוך כדי הקריאה אני פתאום רואה שכתוב שם מה לא לבקש מה' ומה כן לבקש, ורק אז נפל לי. ברגעים כאלה אתה ממש מרגיש שהקב"ה מחבק אותך. הכי איתך בעולם, יד ביד.

"בעקבות ההתבודדויות האלה, ודברים נוספים שעברתי, התחלתי לשים ציצית. כשזה קרה, אשתי שאלה אותי מה קורה, ואמרתי לה שזה לא חדש. לבשתי ציצית כשהייתי צעיר, ואני רק חוזר לזה. בתקופה ההיא הרגשתי שאני ממש מתקרב. בבקרים התחלתי ללמוד בכולל של ישיבת כסא רחמים. מסילת ישרים, חובת הלבבות, ועוד. בכיתי הרבה כשלמדתי את 'דעת ותבונות' של הרמח"ל. הייתי לומד אותו בניגון. זה המיס את לבי.

"אחרי הלימוד הזה היו רגעים שהרגשתי קרבת אלוהים גדולה ביותר. תפילת שמונה עשרה של מנחה היתה לוקחת לי 25 דקות. פעם אפילו מישהו חיכה לי באיצקוביץ (בית כנסת מרכזי בבני ברק, א"ש) אחרי התפילה וביקש ממני להתפלל על מישהו. אמר שאני מתפלל טוב במיוחד בעיניו. בתקופה ההיא ממש הבנתי כמה אהבה ה' יכול להעריף על אדם שמתקרב אליו".

בהקשר הזה, ובכלל, מעניין לשמוע על הקשר שלך להידברות.

"וואו. מאיפה להתחיל. שיעורים של הרב זמיר כהן, ושל רבנים נוספים בארגון, שמעתי במהלך תקופת ההתחזקות, וכמובן שגם לפניה ואחריה. פעם אחת, כששמעתי הרצאה של הרב זמיר על שבת, התקשרתי למישהו וביקשתי ממנו שיגיד לרב שבהרצאה הזו לא צריך את המוזיקה ברקע. שזה בעיקר מפריע. כמה ימים לאחר מכן הרב התקשר אלי ושאל: 'הבנתי שאתה שחקן, אולי כדאי שתצטרף לשורותינו?". כמובן שהסכמתי ברצון רב, אז הזמינו אותי לראיון בתוכנית 'עונג שבת' עם נתי רביץ, ומשם זה התגלגל ל'צור משלנו'. עדיין אנשים עוצרים אותי ברחוב בגלל 'צור משלנו', ועד היום החיים שלי רוחשים סביב הבמות של תיאטרון הבימה, וגם בדברים שקשורים לציבור הדתי והחרדי.

"ובכל מקום שאני נמצא בו אני מרגיש שליח. משתדל לשפר, לעזור, לכוון. למשל כשהייתי בקאמרי החלטתי שאם אני נמצא במקומות האלה, אז כדאי שאשפיע. הבאתי תפילין בתיק והצעתי לאנשים להניח. היו שם דברים מרגשים מאד. אנשים שלא הניחו תפילין מעולם הניחו בזכות זה שהצעתי להם. כשזה קורה, אתה מבין כמה אנחנו, כל עם ישראל, קרובים כל כך.

"זה בדיוק העניין של השיר החדש שהוצאתי, הסינגל הראשון מתוך האלבום הקרוב, 'שמע'. השיר עוסק במציאות המטורפת של הריחוק בין הדתיים והחילוניים. הרבה אנשים מחפשים ביטחון אבל לא יודעים מי להישען, והשיר הזה אומר שיש לנו על מי להישען. שיש יד מכוונת בעולם הזה. שה' עושה את הכל. ואני נשען עליו. ומהמקום הזה אני גם פועל לגישור ולהידברות בין דתיים לחילוניים.

"אני חושב שיש אנשים קיצוניים שרוצים להתסיס. למשל כל הדיבורים על 'הדתה' וכל הדברים האלה. אבל האמת הפשוטה היא שרוב רובו של עם ישראל רוצה להתקרב לה'. גם אם יש מחלוקות, כשנבוא בעבותות של אהבה – האחדות תגבר, ואנשים ירצו יותר ויותר להתקרב לה'. גם הסינגל הבא שאני עובד עליו קשור מאד לנושא הזה. אני מחכה לו מאד, וכמובן לשינוי עמוק וחיובי בעניין זה".