הוראס מיינר, סוציולוגית אני כבר לא אהיה - אבל לפחות את השבט האבוד כבר מצאתי

זה קרה לפני 17 שנה. 

המורה לסוציולוגיה נכנס לכיתה בהפגנתיות, ורשם על הלוח מילה שהכניסה 40 תלמידים לכוננות שיא. 

יאקירמא. 

"עכשיו, תתבוננו במילה הזו ותגידו לי איזה שבט היא מייצגת לדעתכם?". 

"מו, מה? על איזה שבט אתה מדבר?", הסתכלנו אחד על השני כאילו זה עתה נפלנו מהירח. "המורה אריק, אפשר רמז?".

כולנו הלכנו לאיבוד בתרגיל הזה, גם החכמים שבינינו - שתמיד איכשהו הצליחו להעלות חיוך של סיפוק והנאה על פניו, מתשובתם המחוכמת. אם זה היה מבחן פתע - כולנו היינו נכשלים, אבל לא בגלל שאנחנו לא טובים או שלא התכוננו מספיק, אלא פשוט בגלל שזה לא היה חלק מהחומר שלמדנו. 

זו הייתה שאלה מכשילה, שהתשובה עליה הייתה בגוף השאלה בעצמה. כשלא הצלחנו לגלות, אריק הזעיף פנים ונאות לגלות לנו את התשובה: "אם הייתם טורחים להתבונן קצת יותר, הייתם מבינים שמדובר בשבט שאתם דווקא מכירים לא רק את התרבות שהוא מייצג - יאקירמא אינו אלא אמריקאי בהיפוך אותיות".

ואז למדנו עליך, הוראס מיינר - שהטבעת לראשונה את מטבע הלשון שאנתרופולוגים וסוציולוגים רבים, כבר שחקו אותה מאז. באמצעות שם שמזכיר שם של שבט, ביקשת להראות שהתרבות האמריקאית היא כעין שבט שאיש לא מבין את מנהגיו המוזרים והבלתי רציונליים. שבט אבוד אם תרצו, שלמרות שכלכלת השוק שלו מפותחת - הוא הולך לאיבוד תחת ההתנהגות הטקסית-פולחנית סביב הגוף. 

הפרצוף עדיין אדום מכעס, והמבחן שלי מוטח בחוזקה על השולחן 

כשלמדתי לעומק את משנתו של מיינר על הפולחן האמריקאי - הבנתי כמה אנחנו, כולנו, נוטים לאתנוצנטריות (רואים בתרבות שלנו התרבות הנעלה, הנכונה והמרכזית בהשוואה לתרבויות אחרות). ואז הגיע הזמן להיבחן על כל מה שלמדתי. 

אחרי שבוע קיבלנו ציונים, ואת הרגע ההוא לא אשכח לעולם. אני זוכרת אותו כאילו היה אתמול: אריק המורה נכנס בפנים זעופות לכיתה, עם ערימת מבחנים בידיו. כולנו ישבנו מפוחדים בכיתה, נרעדים מאימת הדין. "מעולם, בכל ההיסטוריה הארוכה שלי כמורה לסוציולוגיה, לא נתקלתי בכיתה כמו זו", אמר אריק והטיל את המבחן הראשון על שולחן התלמיד הראשון שקיבל ציון שכנראה היה מעדיף לשכוח. 

"נכשל! נכשל! נכשל!", כך עבר אריק בין כל התלמידים, והטיח את המבחנים ההזויים בין כולנו, וכשאני אומרת כולנו אני מתכוונת לכמעט כולנו. אני זוכרת את הפנים האדומות של המורה אריק מהכעס שעלה בו על המבחנים האלה, ואני ממש לא רוצה לחשוב עם אלו תירוצים הוא התייצב מול מנהלת המכללה שבה כל זה קרה. 

20 שנות ותק של לימודי סוציולוגיה ועשרות אלפי בוגרים גאים שהמשיכו ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטה - ירדו לטמיון באותם רגעים שבהם לאף אחד מאיתנו, 40 תלמידי מכינה במכללה ששמה הולך לפניה - לא היה מה לומר. 

ואז הוא הגיע אליי. 

הפרצוף עדיין אדום מכעס, העיניים כמעט יוצאות מארובותיהן והמבחן שלי - כמו כל השאר - מוטח בחוזקה על השולחן. אך המילים, הו המילים שלו, אותן אזכור כל חיי. "המבחן היחידי שעשה לי חשק לקום מהמיטה היום בבוקר, מבחן אחד מבין 40 מבחנים - היחידי שקיבל ציון גבוה".

את עצמנו איבדנו הוראס, את עצמנו כמו שרק אנחנו יכולים להיות  

קיבלתי 84, ואת המספר הזה - גם לא אשכח לעולם. "אם תרצי אי פעם להמשיך ללימודי סוציולוגיה לתואר באוניברסיטה - אני בטוח שתצליחי בהם", הוסיף המורה הקשוח מבעד למבט שזיהיתי בו קצת יותר מאשר גאוות יחידה. באותם רגעים שכחתי מה זה אתנוצנטריות, מה זה תרבות, מה זה שיפוטיות ומי זה הוראס מיינר. 

באותם רגעים ידעתי רק דבר אחד: יום אחד אני אהיה סוציולוגית דגולה, ובכל העולם יקראו את המאמרים שלי ויחכימו. וכשזה יקרה, אני אזכור את המורה אריק ואת השיעור שהוא לימד אותי על אמונה בעצמי, ביכולות שלי. 

עזבו ציון גבוה, זה בכלל לא העניין. עזבו את העובדה שאצל אריק אף אחד לא הגיע ל-80. מקסימום גירדו את העובר, אבל 80? נס ממש... עזבו הכל. נכון שמאז עברו הרבה מים בנהר, ונכון שאין לי מושג מה קורה עם המורה אריק שכל כך הערצתי מאז. נכון שכבר שכחתי מה רצו כל הסוציולוגים להגיד דרכי, ומה אני ביקשתי להגיד דרכם. עזבו את הכל, והתרכזו בדבר אחד: אדם שמאמינים בו שהוא יצליח - לא משנה כמה קשיים הוא יצטרך לעבור עד לרגע המיוחל (ואו-הו כמה שאני עברתי), הוא ימצא את הדרך לשם גם אם יצטרך לעשות את זה בזחילה. 

אז כיצד התרבות משפיעה על חיינו? הוראס מיינר, סוציולוגית אני כבר לא אהיה ומכאן שאיני יכולה לענות על שאלתך. אבל לפחות את השבט האבוד - כבר מצאתי. השבט האבוד אינו היאקירמא שלך, מיינר, זאת עליך לדעת. השבט האבוד הוא בכלל לא חץ המורה על כל תרבות אחרת שנמצאת מחוצה לגבולות האני שלנו. 

את עצמנו איבדנו הוראס, את עצמנו כמו שרק אנחנו יכולים להיות כשאנחנו חלק משבט. חלק ממשהו שהוא גדול מאיתנו, חלק מהשלם שכולל אותנו בתוך הרעיונות שלו. זה יכול להיות סוציולוגיה, וזה יכול להיות כל דבר אחר. הסוציולוגיה עשתה לי מקום בתוכה, ולכן היה לה מקום בתוכי וממילא השבט שלי ושלה - כבר לא אבוד. 

זה מה שאנחנו צריכים להבין בבואנו 'לחקור' תרבות שונה משלנו, או ממה שאנחנו מכירים. זה מה שהבנתי כשהגעתי לעולם החרדי וידעתי ששוב אינני יכולה להביט בה דרך המשקפת של תפיסות חילוניות כאלה ואחרות, שהורגלתי בהן. 

השבט האבוד הוא אנחנו, שעדיין מתעקשים לאחוז בשיפוטיות 

"יחסיות תרבותית", כך מכנה זאת הסוציולוגיה, או במילים אחרות - צאו מהשיפוטיות, ותנו לעצמכם את ההזדמנות האמיתית להכיר תרבות שונה מבלי להעריך אם היא טובה יותר או פחות ממה שאתם כבר מכירים. כשאתם באים לחקור את החברה החרדית מתוך משקפיים של חילונים, פשוט תזכרו את הפולחנים המאגיים שגם אתם מורגלים בהם - מעצם היותכם צורכי תקשורת. 

היאקירמא הוא לא עוד שבט אבוד מאיזה מאמר סתמי ותלוש של איזה חוקר עלום שם. השבט האבוד הוא אנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו, שעוד לא גילה את האמת ששייכת אליו, שעדיין מתעקש לאחוז בשיפוטיות ובנטייה לאתנוצנטריות, כשהוא מתבונן על תרבות שונה משלו. 

חושבים שאתם לא נגועים באותה שיפוטיות? ודאי שכן. כל אחד מאיתנו נגוע בה, עד שאנחנו מואילים בטובנו להפוך את עורנו, ולנסות להסתכל מכיוון קצת שונה אחד על השני. לצאת קצת מהסטיגמות ומתבניות המחשבה המוכרות והידועות מראש. אני יכולה להגיד לכם על עצמי, שעד שלא עזבתי את המוכר ועליתי למדרשייה לבעלות תשובה בירושלים - לא באמת הכרתי את החרדים. 

כן, שמעתי עליהם בתקשורת, טיפה אחת יותר מדי, טיפה שהגדישה את הסאה עד כדי כך שלא יכולתי לסבול אותם. מה ידעתי עליהם באמת? גורנישט. כלום, שום דבר. על מה התרעמתי וחלקתי במשך שנים? על הכריכה שנראתה לי נוקשה מדי, עד שהואלתי בטובי לפתוח את הספר ולראות מה באמת כתוב בו. 

אז נכון שסוציולוגית אני כבר לא אהיה - אבל אנתרופולוגית אני מנסה להיות מדי יום ביומו. כי אם אני רוצה ללמוד את ה'שבט' שאותו אני מבקשת כל כך להכיר - העולם החרדי - אני צריכה להיכנס פנימה. לחיות את החיים כפי שהחרדים חיים אותם, לעבור באותם ניסיונות שלהם, ואז - ורק אז, להביע דעה (ורצוי שגם אז זה יהיה מתוך הלובן שבעין, מתוך הראייה החיובית והטובה. למה? כי זה מה שבונה לא רק חברה יותר טובה ומהוגנת כי אם משביח אלפי מונים את הפרטים המרכיבים אותה).

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il