גם אם צריך להרחיק – צריך להרחיק בכבוד

האריכות והפירוט בציווי ה' לאברהם: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" העסיקה רבות את חז"ל והמפרשים. את אחת האפשרויות להבנת אריכות זו מציע רבנו האור החיים הקדוש. על פי גישתו המפתיעה, חלק מציווי ה' לעזוב את בית אביו, כלל גם הוראה להתנתק מלוט בן אחיו. אולם בשלב זה, אברהם אבינו לא קיים עדיין את ציווי ה', או מתוך אי הבנת הציווי או מתוך שלוט דבק בו מצד עצמו, כמו שכתוב "וילך אתו לוט", דהיינו שדבק בו.

אולם קשה על זה מהפסוק הבא: "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו" וגו'. משם משמע שלא מדובר על חוסר ברירה, אלא על לקיחה יזומה. האור החיים מרגיש בזה ומיישב באופן מבהיל, שאברהם אמנם ידע שעל פי ציווי ה' עליו להרחיק את לוט, אך בנקודת הזמן הזו לא מצא דרך להרחיקו באופן שלא יגרם ללוט השפלה והכלמה.

אברהם אבינו הבין שהרחקתו של לוט צריכה להיות במינימום פגיעה. די בהרחקתו הפיזית הנדרשת, ולמה להוסיף עליה הרחקה נפשית. לכן העדיף להמתין עם קיום ציווי ה', עד אשר ימצא הזדמנות נאותה להיפרד מלוט בלי לביישו. "שלא דחפו עד שימצא המצאה שלא יכלימהו" (כלשון האור החיים).

ומתי הגיעה ההזדמנות? במריבת הרועים. המריבה עצמה נראית בעיניו של האור החיים "סיבה קטנה" לפרידה מוחלטת כל כך ("הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה", י"ג, ט'), עד שהוא תמה: "והדבר הוא כמעט זר שיאמר אליו כדברים האלה בכל כך הרחקה". אולם הוא מסביר זאת על פי האמור שאברהם חיפש הזדמנות להתנתק מלוט ולמלא בכך את ציווי ה'.

מסר ברור וחד שולח כאן האור החיים לכל מחנך: גם אם חייבים להרחיק בן או תלמיד, חייב הדבר להיעשות מתוך תחושת כבוד למורחק!

* * *

קשיים רבים וחבלי קליטה עברו על ישיבת "כנסת חזקיהו" עד הגיעה אל המנוחה והנחלה בשנת תשט"ו בכפר חסידים, לימים רכסים שבצפון. ברם, דבר אחד התנהל כראוי ובלי בעיות – יחסה של המועצה לישוב היה חיובי. בעוד שבשאר יישובי הארץ הצרו תדיר את צעדיהם של מוסדות התורה, כפר חסידים היה בתחום זה יוצא דופן. גם שם לא היו ראשי המועצה שומרי תורה ומצוות, אך מעולם לא הערימו קשיים בדרכה של הישיבה, ויהי הדבר לפלא.

לימים, פגש משגיח הישיבה הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל את ראש המועצה, והביע בפניו את הוקרתו והערכתו על התנהגותו הנדירה במחוזותינו. "ודאי מתפלא אתה על יחסי האדיב לישיבה...", נם ראש המועצה לרב, "ובכן אספר לך סיבת הדברים: בית הורי בפולין היה בית דתי מאוד. שאיפתם הגדולה של הוריי היתה שאלמד בישיבתו של החפץ חיים בעיירה ראדין. לעומתם, אני הייתי מושפע מאוד מהלכי הרוח שנשבו בעיירה, הרעיונות של הסוציאליזם, ציונות ובנין הארץ היו חשובים בעיני יותר.

כיוון שלא יכולתי לסרב להם, נסעתי לישיבה בראדין, שם קיבל אותי החפץ חיים, בחן אותי ושוחח עמי. כיון שתהה על קנקני, חשש שמא אשפיע מדעותי על בני הישיבה, וסרב לקבלני לישיבה.

"רכבת מראדין היתה עוברת רק פעם ביום, ולכן היה עלי להישאר ללון בישיבה, ולנסוע למחרת. החפץ חיים הזמין אותי לישון בביתו (איני יודע אם מתוך היותו בעל חסד גדול, או שפשוט לא רצה שאהיה אפילו לילה אחד יחד עם תלמידיו שמא אזיק להם...), הכין לי בעצמו ארוחה והציע לי מיטה לישון, בעוד הוא יושב ללמוד ליד השולחן.

"ידעתי כי מדברים עליו גדולות, והתרגשתי מאד מהתנהגותו. עשיתי עצמי כישן, ומבעד לעיני ה'עצומות', עקבתי אחרי התנהגותו. בשעה מאוחרת, חש החפץ חיים כי קר מאוד בחדר, וחשש כי קר לי. הוא הוריד את מעיל הפרווה שהיה על גופו, כיסה אותי, ושב ללימודו. הוא היה אז מפורסם מאוד, ונחשב לגדול הדור, ואילו אני הייתי נער צעיר שלא הכירו, והולך בדרך אחרת ממנו, דבר שוודאי כאב וחרה לו מאד, ולמרות זאת דאג לכסותני במעילו האישי כדי שלא אסבול מקור. הרגשת החמימות שהשפיע עלי מעילו של החפץ חיים, לא משה ממני עד היום!

"לאנשים שמחנכים להתנהגות כזאת", סיים ראש המועצה "אני יכול רק לעזור, ודאי לא להפריע".