ללכת, לנוע – אך גם לעצור. לדעת לומר "די"

"לֶךְ לְךָ".

מילים אלו – "לֶךְ לְךָ", מתמצתות את אחד מיסודות היהדות: תפקיד האדם בעולמו הוא ללכת, לנוע. העולם הזה הוא הליכה לקראת, צעידה אל מטרה. החיים בעולם הזה מובילים את האדם אל מעבר לעולם הזה, וכפי שכותב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים": "על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן (מצוות השם), יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה" (פרק א').

בעולם הזה כולנו מצווים: לך לך! הסתכלו על העולם כאל דרך המובילה אל מטרה, ולא כאל מטרה בפני עצמה.

הנביא זכריה מגדיר את בני האדם "מהלכים", לעומת המלאכים המוגדרים "עומדים": "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג', ז'). המלאכים נקראים עומדים משום שהם נמצאים במטרתם העליונה ואין להם להיכן ללכת. בני אדם נועדו ללכת וללכת, להתקדם ולהתקדם בלי סוף.

כל עוד אדם חי, יש לו להיכן ללכת. העולם הרוחני הוא אינסופי, ותמיד יש לאדם מקום לשפר את אישיותו ופנימיותו.

הנביא יהושע קורא לאברהם: "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים" (יהושע י"ד, ט"ו, ורש"י שם). הרמב"ם קורא לאברהם "עמודו של עולם" (הלכות עבודה זרה א', ח'). ואיך אברהם קורא לעצמו? "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח, כ"ז). אברהם ידע בתוך עצמו, שהדרך לשלימות היא אינסופית, שהרי הבורא הוא אינסופי, כך שתמיד יש לאן ללכת.

מילים אלו הם אבן יסוד ביהדות – "לֶךְ לְךָ", עד הרגע האחרון של חייך. תשאף ליותר. תתקדם.

כאשר אברהם הלך עם בנו יצחק לעקדה, התלוו אליו ישמעאל בנו ואליעזר עבדו: "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ" (בראשית כ"ב, ג', וברש"י שם), אולם כאשר אברהם ויצחק התקרבו להר המוריה, הם התקדמו לבדם, ללא ישמעאל ואליעזר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כ"ב, ה'). בנקודה הזו נפרדו זרע אברהם מבני נח. אברהם אומר לנעריו – אתם תשבו, הישארו במקום, אולם אני הנער נלכה. נלך, נתקדם ונתקרב לקראת השם.

וכאן מגיעה הוספה חשובה. אמנם מחויבים אנו ללכת ולהתקדם, אולם מצד שני עלינו לדעת מתי לעצור. בורא עולם הורה לאברהם ללכת, אך גם לעצור כשצריך: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים. וַיֵּרָא השם אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א'). בפסוק זה טמון סוד.

רואים אנו שוב את ציווי הבורא: "התהלך לפני". תלך. תוביל. אולם לפני מילים אלו, אלוקים "מציג את עצמו" בפני אברהם עם שם מיוחד מאוד: "אני א-ל ש-די".

מעיון במקומות נוספים בהם מופיע שם זה (בפרט בספר שמות ו', ג') עולה המסקנה, שהשם "ש-ד-י" מבטא את כוח ההגבלה שבעולם, את מציאות ה"די". כך כותב המדרש: "אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די ולארץ די, שאלמלא שאמרתי להם די, עד עכשיו היו נמתחים והולכים" (בראשית רבה מ"ו, ב'). שם זה של הבורא מסמל ומבטא את שליטת הבורא על יצירתו גם לאחר שהיצירה הסתיימה, וזאת בשונה מבן אנוש, שלאחר שסיים את יצירתו, אין עוד קשר בינו לבין היצירה. כשהיצירה הסתיימה, היוצר מסתלק, וכבר לא קשור ליצירתו (לדוגמא: כשנגר בונה שולחן, השולחן ימשיך להתקיים גם אם הנגר ימות). לא רק זאת, אלא פעמים והיצירה משתלטת על יוצרה ויוצאת משליטתו.

בורא עולם ברא עולם מופלא, הגביל אותו ואמר לו בסיומם של ששת ימי הבריאה "די", והוא עדיין מגביל אותו בכל רגע נתון בתוך גבולות הטבע שהוא קבע.

כאשר מתבוננים אנו בעולם, רואים אנו שבכל נברא זעיר ובכל חלקיק בעל צורה, טבועה החותמת "די". לכל בריאה יש את הכוחות שלה, ולכל בעל חיים יש את הטבע שלו. "די" זה הוא סוד הווייתם וקיומם. כל כוח קיבל רווח ותחום לפעילותו. כשהוא בתוך התחום – הוא חי, וכשהוא יוצא חוץ לתחומו, הוא אפס.

מאז סיומם של ימי הבריאה, לא נבראה שום בריאה חדשה. עולם המדע עסוק בגילוי של דברים, אך אין בריאה חדשה שנבראה לאחר ימי הבריאה, וכפי שכותב שלמה: "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', ט'). העולם כולו מכריז "די".

פונה הבורא לאברהם ואומר לו – "אני אל ש-די"!, ולכן – לך בדרכי ותגביל את עצמך! לך והתקדם בתוך המסגרת שאני אשרטט לך. במקום שבו אני אומר לך "די", תאמר "די" לעצמך. זו תמצית כל היהדות. כל התורה אינה אלא קריאת "די" לאדם, הצבת גבולות. כשאדם חוצה את הגבולות הוא עובר "עברה", הוא עובר את הגבול. כשנברא חוצה את גבולותיו, הוא מתחיל לחדול מלהתקיים. כל תכונה וכוח שברא הבורא בעולם ובאדם טובים הם, אך בתנאי שיישארו בתוך גבולם.

אלוקים מציג את עצמו בשם זה – "אל ש-די", כהקדמה למצווה שהוא מצווה מיד את אברהם – ברית המילה.

מצוות ברית המילה מסמלת את כוח ההגבלה. במצווה זו קיבל אברהם ציווי לשלוט על יצריו וחושיו. אותם יצרים וחושים ששאר בני אדם הולכים אחריהם בעיוורון – יימסרו בכוח הברית לשליטתו החופשית של אברהם. גם העז שביצרים, יימסר לשלטונו. היהודי קונה את שלימותו האנושית בכך שהוא שולט על חושיו ויצריו הפנימיים, וגם לתאוותיו הוא אומר די.

זוהי מצוות ברית מילה, בתמצית.

בכל פעם שאדם יוצא מביתו לעבודת יומו, הוא "פוגש" את המזוזה המשקיפה עליו ממסגרת הדלת. על פי ההלכה, על הקלף הנראה לעין הדייר, אמור להיכתב השם "ש-די" (על הקלף עצמו בצדו האחורי. על בית המזוזה החיצוני יש הנוהגים לכתוב רק את האות שי"ן), וזאת כדי להזכיר לאדם – שגם בחוץ, ואולי אף בעיקר בחוץ, עליו לשמור על ההגבלה הפנימית.

אומנות לא קלה היא ללכת ולהתקדם מצד אחד, אך לשמור על גבולות מן הצד השני, ואומנות זו נמסרה לאברהם בראשית דרכה של האומה הישראלית.

אדם בא לעולם לא כדי להתחיל במשקל שלושה קילו בבית החולים ולסיים במשקל שבעים קילו בבית הקברות, קילומטרים ספורים מאותו בית חולים בו נולד. העולם הוא דרך. הוא אמצעי. עלינו ללכת ולהתקדם בתוך גבולות ה"די".

ידועים דברי המדרש: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו, כ"ה), והרחיב על כך רבי משה חיים לוצאטו: "זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב. שיעמוד האדם בכל יום לפחות שעה אחת (זמן קצר) פנוי משאר כל המחשבות לחשוב רק על זה... ויבקש בלבבו מה עשו הראשונים אבות העולם, שכך חשק השם בהם" (דרך עץ החיים).

על האדם ללכת וללכת ולא לעצור, אולם עלינו לזכור דבר נוסף: הדרך מלאה בניסיונות, מלאה במהמורות, ויוכיח זאת אברהם שנתנסה בעשרה ניסיונות. אולם דווקא הניסיונות הם אלו שהביאו אותו למצב של "האדם הגדול בענקים".