סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: על מי מוטלת האחריות על החינוך שלך?
ללכת אל ארץ ישראל, באר שבע מאז ועד היום, האומץ להיות במיעוט ודברים לזכרו של יעקב וינרוט ז"ל
- סיון רהב מאיר
- פורסם ט' חשון התשע"ט |עודכן
השבוע מלאו 75 שנים להירצחו בשואה. הרב קלונימוס קלמן שפירא לא הותיר אחריו צאצאים, אבל השאיר מורשת חינוכית מפוארת. הנה רק פנינה אחת מתוך תפיסת העולם שהוא מציג בספר "חובת התלמידים": "לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמוע לקול המחנך ותו לא. העיקר הוא להכניס בליבו דעה זו, שיידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך. עליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את עצמו לעץ גדול, עץ החיים". זה שינוי של כללי המשחק, גם כלפי התלמיד וגם כלפי המורה: האחריות עוברת אל החניך. תפקיד המורה הוא לעזור לו להבין זאת. רק ככה הצעיר יכול להיבנות: "חוק הוא ברוח האדם שכשיש לו על מי לסמוך – סומך על זולתו. וכשישכיל לדעת שהחוב עליו, הוא בעצמו המדריך והמחנך – יתאמץ ולא יתרשל".
ומתחיל ללכת
"שלום, כאן נטלי אקון. השבוע בפרשת 'לך לך' אני חוגגת 21 שנות עלייה מצרפת, ואני לא מפסיקה להתרגש מהפסוק שנאמר לאברהם אבינו, העולה הראשון: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ. מניסיוני, אני רואה שטמונות בפסוק הזה כמה עצות לכולנו:
לך לך מארצך – עזוב את הארציות שלך, את החומריות, תשתחרר מהמותרות, לפעמים אפילו תשנה את רמת חייך. תסתפק, לפחות בהתחלה, במה שהארץ שלך נותנת לך.
וממולדתך – השינוי הוא לא רק חומרי, הוא גם שינוי של תרבות בה נולדת. העלייה ארצה מצמצמת את התרבות הזרה שבתוכך, תרבות המולדת, ומחדירה עמוק לנפשך את התרבות העברית המקורית. לא נולדתי בישראל, אבל היא מולדתי החדשה.
ומבית אביך – השפה של אבא ואימא, שפת הבית והיום יום, השפה שבה מתעצבנים וחולמים, משתנה פתאום. שפת בית אביך הופכת להיות שפה משנית.
הפסוק חושף בעיני את הסוד לעלייה מוצלחת: צריך להבין שזה לא רק מעבר פיזי, זו התחברות רוחנית לזהות חדשה, כדי לזכות לברכה שמופיעה שם בהמשך: וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה".
שאלתי את נטלי מה היא עושה. ובכן, היא ד"ר ללשון עברית. עד כדי כך היא התחברה לשפה של המולדת החדשה שלה.
יעקב וינרוט ז"ל
השבוע נפטר, בגיל 71, יעקב וינרוט. בכיר הפרקליטים, תלמיד-חכם, מהדמויות המשפיעות בישראל. היכולת שלו לשלב בין העולמות הייתה מקור לאופטימיות עבור רבים. התקופה האחרונה בחייו הייתה קשה. הוא נלחם במחלה, והמשיך להילחם למען לקוחותיו בבית המשפט. וכך, בכל ראיון מקצועי שנתן, על זיכוי או הרשעה, נשאל תמיד גם על מצבו הבריאותי. מדורי המשפט והכלכלה הפכו לשיעורי אמונה. כך אמר בראיון ל"כלכליסט": "אדם דתי יודע שהוא זה שחייב בדין וחשבון לבוראו, אך הבורא אינו חייב לאדם דין וחשבון כלשהו. היכן הניסיון שלי לעומת הניסיונות שאני נפגש בהם כמעט בכל יום, כשאני הולך להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת של בית החולים איכילוב? היכן הניסיון שלי, לעומת הניסיון של דור הורי?".
וינרוט (צילום: Uri Lenz/Flash90)
בראיון ל"גלובס" סיפר: "אני מאמין בתת-מודע קולקטיבי, ושהתת-מודע הקולקטיבי של העם היהודי לא ניתן למחיקה ומחפש משהו, מחפש משמעות. יש היום חיפושים של רוחניות שלא היו פעם. החיפוש הזה הוא חשוב. הוא יוביל לדרך חדשה".
מי שמייצג את האנשים העשירים והבכירים ביותר עלול לחשוב שהוא מנהל את העולם. אבל כשדני קושמרו ראיין לאחרונה את פרקליט הצמרת על חקירות נתניהו, ואיחל לו בסוף בריאות, ענה וינרוט בענווה: "השעה אינה פשוטה, אבל אני יהודי מאמין, ואני מאמין בעולם מושגח, ובמצוות רופאי אני ממשיך לעבוד. כך הם ציוו עלי וכך אני עושה. אני מתפלל לריבונו של עולם שייתן לי עוד יום ועוד יום ועוד יום".
לזכרו.
באר שבע – מאז ועד היום
באר שבע. אברהם אבינו נוטע שם אשל בספר בראשית, והפרשנים שלנו מסבירים: אש"ל – אכילה, שתייה, לוויה. אברהם מייסד שם מודל חדש, של חיים של חסד. לתת לאחר לאכול ולשתות, וללוות את האורח בצאתו. כך הוא התחיל להפיץ את תפיסת העולם המהפכנית שלו בעולם. לא בהרצאות מלומדות על אמונה באל אחד, אלא בהתנהגות מרשימה שנובעת מהאמונה הזו. מול הניסיון לבנות את מגדל בבל החזק והגבוה, שיגיע לשמיים, אברהם בונה אוהל פשוט וצנוע, שפתוח לכל הכיוונים, לכל מי שצריך משהו. ובסוף, האוהל שלו נצחי הרבה יותר.
את השבתות הראשונות ששמרתי בחיי, שמרתי בבאר שבע, אצל משפחות מקסימות ומכניסות אורחים. והבוקר – פגיעה ישירה של רקטה בבית בבאר שבע. ברוך השם, ללא נפגעים, אבל עם נזק לרכוש והרבה בהלה. בעימות המתמשך, אותה שאלה מהדהדת מאז: איך אתה חי בארץ הזו? האם אתה רץ אחרי שלושה אנשים זרים כדי להכניס אותם לתוך ביתך בלבביות, או יורה באמצע הלילה רקטה, בכוונה, לעבר אוכלוסייה אזרחית?
האם יש לך אומץ להיות במיעוט?
עשרות סיפורי עלייה מרגשים נשלחו אלי מאז שפרסמתי פה השבוע סיפור אחד של "לך לך מארצך", אבל קוראת אחת נזפה בי: אברהם אבינו לא מלמד אותנו רק את הקשר לארץ. "לך לך" זה הרבה יותר מזה. המסר של אברהם הוא לדבוק בערכי האמונה גם אם לא כולם מסכימים איתך, ולא להתבייש להילחם במוסכמות. היא צודקת. אברהם נחשב היום למודל של רבים, אבל בזמנו הוא היה לוחם בודד.
וכך כותב הרב שמשון רפאל הירש על מה שהפרשה מלמדת. לדבריו, אברהם קודם כל מוריש לנו את היכולת הנצחית לא להיסחף אחרי תרבות זרה: "הערכים של אברהם סתרו את הערכים המקובלים. כל חייו היו מחאה חריפה נגד רוח הדור, מתוך אמת פנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?".
קחו חלק בבניית מקווה טהרה לנשים יהודיות במדינת אויב וקבלו חנוכיה יוקרתית שתאיר את ביתכם!