שלושת השיעורים שלמדה סיון רהב מאיר מעו"ד וינרוט ז"ל

1. יעקב וינרוט השאיר הרבה צוואות. בתקופה האחרונה דיבר המון, מעומק הלב, בג'ינג'יות הסוערת שלו. האיש שנחשב לגשר בין המגזרים לא אמר לכל צד את מה שהכי רצה לשמוע. להפך. כמו שלא חשש להתפלמס עם החילונים, ידע גם להצליף בחרדים. מצאתי השבוע לפחות שלושה מסרים מהדהדים שהותיר לנו. את הראשון אמר, כלומר צעק, באוניברסיטת תל־אביב, בכנס שנערך שם לזכר פרופ' אבנר שאקי. הוא טען שם שהציונות החילונית הולכת ומתנתקת מהקשר לתורה: "תורה היא לא עוד דבר בעולם. היא גם לא דבר חשוב בעולם, וגם לא הדבר הכי חשוב בעולם. תורה היא העולם. ללמוד תורה זה לבנות את העולם, ואתה הבנאי. זוהי התרבות שלנו מאז ומתמיד. והתרבות של לימוד התורה היא היום נרדפת, מבוזה. המילה "פרזיט" מופיעה תמיד בהקשר הזה. לכן אני לא רואה את פרס הנובל הבא שלנו. פעם, המדענים היהודים שעזבו את בית המדרש נכנסו למעבדה עם הלהט היהודי. במקום תורה לשמה, הם עשו מדע לשמו. הייתה תרבות, היה כבוד למדעי הרוח. והיום? אם רק נרצה לעשות כסף בהיי־טק, לא נגיע להישגים ממשיים. כלום, אין יותר כלום. הפכנו למדינה שממקסמת רווחים. אנחנו מחנכים אנשים דלי רוח. הרגנו את מה שנקרא, במובן הרחב, לימוד תורה, וזה ייתן את תוצאותיו. אם אתם לא רוצים לחזור ללימוד תורה בישיבות, תחזרו ללימוד כפי שרצו ביאליק ואחד העם ועגנון. גם הם היו מתחלחלים מהידע הממוצע של תלמיד ישראלי ביהדות היום. היי־טק לא יספיק כדי לשרוד. אם הערך היחיד שישלוט בחברה הישראלית יהיה מקסום הרווח, אנחנו אבודים".

2. כזה היה וינרוט. פסקני, מוחלט, טוטאלי. את הצוואה השנייה הותיר בידיהם של יוסי אליטוב ושמעון ברייטקוף בעיתון "משפחה". הוא קרא לשני הכתבים לביתו, לשיחה שהפכה למסמך נוקב ומעורר סערה. בשיא מחלתו, וינרוט דיבר שם בחריפות נגד שיכרון הכוח של הפוליטיקה החרדית, נגד המאבקים והמשברים המתוקשרים. גם כאן הזהיר מפני קריסה אם משהו במבנה החברתי לא ישתנה. הוא בעיקר ביקש לדבר על הקבוצה במגזר שמכונה "החרדים העובדים". הוא עצמו הרי היה המודל עבורם, לכל אלפי החרדים והחרדיות הצעירים שגודשים בשנים האחרונות את האקדמיה. האיש שבבוקר ייצג כפרקליט צמרת את בכירי המדינה, בצהריים עסק בפעילות צדקה וחסד בהיקפים של מיליונים ובערב למד בחברותא עם ראש ישיבת פוניבז'. וינרוט חש שצריך לסלול דרך לחרדים כאלה, לדאוג להם הרבה יותר. ליצור, כמו בחו"ל, מודל של חרדי עובד שגם מתפרנס וגם מוצא זמן ללמוד תורה וגם נותן מכספו להחזקת אחיו הלומדים. אם לחילונים קרא לקחת אחריות על התורה, לחרדים קרא לקחת אחריות על העבודה. "היום כל מי שיוצא לעבוד עושה זאת לבד," אמר. "התפקיד שלנו הוא ליצור מסגרת שלא 'תזרוק' אותם לעבוד אלא תלווה אותם בדרכם לשוק העבודה, שתשמור עליהם כ'בעלי בתים חרדיים'. חרדי שיוצא לעבוד מושפע מהאווירה החילונית, משנה את הלבוש וההתנהגות, ואפילו מתחיל חלילה לבוז לעולם התורה. הרי איך מתערים בחברה הישראלית? בזים ללומדי התורה. צריך לחנך למודל שבו אדם עובד ועדיין מנצל את הזמן הפנוי ללימוד, עדיין קשור לקהילה".

הוא לא אמר זאת, אבל בעצם שאל: אחרי שאלך, מי יהיה הוינרוט הבא? האם הוא ישקיע את הזמן הפנוי באינסטגרם או כמוהו, יפתח דף גמרא? האם יתייחס לעולם שעזב כעולם לא מעודכן, או יראה בו, כמוהו, מקור גאווה והשראה?

3. את השיעור השלישי קיבלתי בהלוויה שלו. היא החלה ליד ביתו ברמת־גן, שם אפשר היה לראות את הרב חיים קנייבסקי ואת בכירי מערכת המשפט. היא נמשכה בבית העלמין בנתניה, שם בנימין נתניהו ישב ליד הרב בערל פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז'. שניהם דמעו. היה מי שתהה מה קשה יותר לאבד, את עורך דינך או את החברותא שלך.

"רק אתה היית יכול להספיד את עצמך כאן כראוי", אמר אחיו, פרופ' אבי וינרוט. "כשישבנו שבעה על אמא, ישבו זה מול זה במפגש שלא יכול להתקיים בשום מקום אחר, שופט בית המשפט העליון ומולו הרב פוברסקי, שנמצא כאן. הרב פנה לשופט ואמר לו: אני אגיד לך מה אתה חושב, ואני אגיד לך מה אני חושב על זה. אתה חושב לעצמך: יעקב וינרוט כזה משפטן דגול ומחונן, מה הוא קשור לכל החרדים האלה? והשופט אמר: נו, ומה אתה חושב על זה? הרב המשיך: ואני חושב, יעקב וינרוט כזה תלמיד חכם, מה הוא קשור לכל המשפטנים האלה?". הקהל חייך, והאח המשיך: "אני חושב שזו הייתה הייחודיות שלך. היית באמת קשור ונטוע בכל העולמות. מספיק להסתכל על מי שנמצא כאן עכשיו. יצרת שילוב ומיזוג כזה רק בגלל האותנטיות שלך. באמת היית בן ישיבה עד יומך האחרון, ובאמת היית איש תרבות וידע ודעת. הוכחת שזה אפשרי".

בית העלמין התרוקן. חשבתי לעצמי על סדרה חדשה שמנסה לדבר על פירוקה של ישראל לשתי מדינות אוטונומיות. הסתכלתי מסביב והבנתי כמה זה לא נכון. אבל בדרך החוצה, ניגש אלי הנכד יצחק. עו"ד וינרוט, מתברר, לא היה רק אמן השילוב. לפעמים צריך לדעת לא רק לשלב, אלא גם להפריד. לשים מחיצות וגדרות. לתת מקום לבית ולמשפחה, גם כשראש הממשלה מחפש אותך. שאלתי את יצחק מה הכי חשוב לדעתו לכתוב על סבא שלו, והוא ענה: "שהוא היה סבא. סבא במלוא מובן המילה. מעורב, אכפתי, אוהב. אני זוכר שישבנו בסעודות שבת, בזמן של פרשיות שהרעידו את המדינה, פרשיות שהוא היה הפרקליט הבכיר בהן, אבל הוא לא היה מדבר על זה מילה. זה פשוט לא היה נושא השיחה. הוא היה שואל אותנו על הלימודים שלנו ועל החיים שלנו. ואז ביום ראשון חזרתי לישיבה, ושם כולם היו מדברים על הכותרות הראשיות, על כל התיקים שהוא מנהל, ואני הייתי הכי לא מעודכן".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".