האמן מצפת: "הייתי הראשון שהכניס סרטי יהדות לרשות השידור"

האמן והצייר דב לדרברג מגדיר את עצמו כחוזר בתשובה, אך כששומעים את סיפורו מבינים שלא היה לו בדיוק מהיכן לחזור, כי הוא מעולם לא התרחק באמת. גם בשנים בהן היה מנותק מהיהדות, נשמרה אצלו תמיד פינה חמה לכל מה שקשור לבורא עולם ולתורתו.

לדרברג נולד בפילדלפיה, להורים שירדו מהארץ כעשרים שנה קודם לכן. אביו היה תלמיד חכם ושימש כרב בית כנסת. אמו עסקה בהוראה בבית הספר העברי המקומי.

"השתייכנו לקהילה האורתודוקסית", הוא מספר, "כשהייתי בערך בן 13 חלה אבי והפך למשותק. בעקבות כך הוא עזב את תפקיד רב בית הכנסת. זה גרם לי להתדרדר ולהתחיל לחפש את עצמי במקומות אחרים. זה לא היה קשה, כי אמריקה של אותן שנים זימנה הרבה אפשרויות קורצות מעבר למסגרת הדתית. אמנם בבית המשכתי לשמור מצוות, כדי שלא לפגוע באבא ובאמא, אך כשיצאתי החוצה כבר לא הקפדתי על כלום".

עשרות שנים חלפו מאז. בעוד מספר שנים יחגוג לדרברג את יום הולדתו ה-80, וכשמשוחחים אתו כיום קשה להאמין שהוא היה נער מרדן ופורק עול. כל חזותו אומרת הערכה לרוחניות. במשך שעות היום הוא מתעסק בציור ובאומנות, ובנוסף, מפנה שעות רבות ללימוד תורה. "את כל הציורים שלי אני מצייר רק אחרי שאני לומד מספר שעות, בעיקר לימודי חסידות", הוא מספר.

בזכות תקיעת שופר

לדרברג זכה להיות צאצא ישיר של המגיד ממזריטש – דור תשיעי שלו. "אני בטוח שהוא פעל בשמיים רבות למעני, ובזכותו חזרתי אל האמת", הוא אומר בהתרגשות.

איך זה קרה?

"כדי להבין זאת צריכים להבין מה עבר עליי באותה תקופה - במשך מספר שנים למדתי בגימנסיה ולאחר מכן המשכתי לאוניברסיטת קולומביה. התרחקתי מהיהדות יותר ויותר. הרגשתי שטוב לי ככה, התמחיתי בפסיכולוגיה וגם בצילום וביצירת סרטים. היו סרטונים שהוצאתי שזיכו אותי בפרסים יקרי ערך. היו לי כל הסיכויים להתקדם ולהצליח להתפתח, בדיוק כמו ששאפתי. הרגשתי על גג העולם".

ואז, לצורך יצירת אחד הסרטים, הזדמן לו להגיע לחצר של הרבי מלובביץ בברוקלין.  באותם ימים היה ערב ראש השנה ומתוך סקרנות החליט דב להישאר שם ולהתפלל בבית המדרש של הרבי. "בראש השנה", הוא מספר, "שמעתי את התקיעות של הרבי. הוא עצמו היה בעל התוקע, וזה המיס אותי. הקול שבקע מהשופר נכנס לי לתוך הלב. הוא היה כל כך חזק ואמתי, הוא הבהיר לי בצורה הכי חזקה את המקום שאליו אני שייך".

לאחר ראש השנה לא שב דב לפילדלפיה, אלא החל ללמוד בישיבת 'הדר התורה' בברוקלין, הישיבה הראשונה בכל העולם לבעלי תשובה. "נמניתי על בני השיעור הראשון שלמדו בה", הוא אומר.

כעבור כשנתיים החליטו הוריו לשוב להתגורר בארץ, ודב שהיה כבר אחרי תהליך משמעותי של חיזוק ולימוד בישיבה עלה אחריהם. "כשהגעתי לארץ לא מצאתי את עצמי", הוא מספר, "כי מצד אחד ידעתי שאני רוצה להתחזק, אבל מצד שני כולם הסתכלו עליי כעל אדם תימהוני. לא הייתי שייך לשום מגזר. זה לא כמו באמריקה שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה גם בלי הגדרה רשמית. בישראל אתה צריך להיות משויך".

למרות זאת, דב לא התייאש. "שכנעתי את עצמי כל הזמן שיש לי כישרון בצילומי סרטים ויש לי גם אמונה, אז מה יותר טבעי מלהיכנס לרשות השידור הישראלית ולהציע להם סרטי יהדות?"

(צילומים: shutterstock)

סרטי יהדות לרשות השידוך? איך העזת לחשוב על זה?

"אז זהו, שלא חשבתי הרבה, פשוט עשיתי את זה. אני חושב שהייתי האדם היחיד לפני שהוקם ערוץ הידברות, שהצליח להכניס סרטי יהדות לטלוויזיה. הצלחתי להכניס סרטים על הרבי מלובביץ, על חצרות חסידיות ועל עובדות וערכים ביהדות".

זה לא יאומן!

"נכון, זה באמת היה הזוי, וזה מה שהוביל לכך שפיטרו אותי כעבור זמן קצר, כי הבינו שהסרטים האלו מחזירים את הצופים בתשובה. אבל אני מאושר בכל רגע שזכיתי להיות שם, זו הייתה ממש שליחות מבחינתי".

ציורים עם עומק

דב לדרברג אינו רק צלם ויוצר, אלא גם צייר מוכשר. לעולם הציור הוא נכנס דווקא בשלב מאוחר יחסית, לאחר שנשא לאישה את הציירת יעל אבי יונה ע"ה, אמנית מוכשרת ביותר, בתו של פרופ' מיכאל אבי יונה שהקים את דגם בית המקדש השני על סמך מחקרים רבים בתחומי הארכיאולוגיה והספרות. "מהרגע שנישאנו ראיתי את היצירות המיוחדות שלה והחלטתי שגם אני רוצה ליצור דברים דומים", הוא מסביר. "בבת אחת עזבתי את תחום הצילומים וההסרטות, לקחתי את המכחול והתחלתי פשוט לצייר. היו הרבה מאוד ציורים שציירנו יחד, באופן משותף. אלו הציורים היפים ביותר שלנו".

דב מציין שהוא ניסה באותם ימים להציג את ציוריו בגלריות שונות, אך נתקל תמיד במחסום. "לא רצו להציג את היצירות שלי בגלריות שפנו לקהל החילוני, אמרו לי כל הזמן שאלו 'ציורי יהדות', והם לא מתאימים. מצד שני, לא היה בציבור החרדי והדתי שום מקום שיכולתי להציג בו את הציורים שלי. זה פשוט לא היה קיים".

ציור 12 השבטים

כיום, הוא טוען שהמצב כבר שונה לחלוטין. "הציבור החרדי כבר בהחלט מתחיל להבין באומנות. אנשים מבינים שאומנות אינה בעייתית או לא מתאימה לרוח היהדות, אלא יש לבדוק מה עושים איתה. פעם היו שואלים אותי: 'איך זה ייתכן שאתה גם חרדי וגם אמן?' כיום יש כבר הרבה מאוד אומנים חרדיים, זה לא יוצא דופן כמו בעבר".

בכל שבוע הוא מצייר לפחות ציור אחד חדש, אך הציור האהוב עליו ביותר ממשיך להיות דווקא זה שצייר לפני שנים. "ליתר דיוק, זה לא ציור אחד, אלא סדרת ציורים שנקראת 'דיאלוג'", הוא מסביר, "הסדרה מתארת את האדם שמתבונן בעצמו מכל מיני כיוונים של הסתכלות. לעתים כשהוא חווה קשיים ולעתים כשהוא מתקרב ואוהב. המטרה של הסדרה היא לבטא את התקשורת הבין אישית שיכולה לעתים להיות מורכבת. את ההשראה קיבלתי מהמדרשים על הכרובים בבית המקדש ששיקפו את היחסים של עם ישראל עם השכינה".

הציורים של לדרברג מוצגים כיום בגלריה בביתו שבצפת, וכן בגלריות שונות, בארץ וברחבי העולם ונקנים בסכומים של אלפי דולרים, לעתים הם חוצים את ה-10 אלף דולר.  "אבל אני הכי אוהב לשלב בציורים שלי אותיות של קודש", הוא מגלה.

קריעת ים סוף

מה הכוונה?

"מהיום שחזרתי בתשובה אהבתי תמיד לעקוב אחרי האותיות שמופיעות בחומש, בכל פעם הופתעתי לראות עד כמה שהן מלאות במשמעויות. החלטתי שאני רוצה לשלב ביצירות שלי את אותיות הקודש, וככה אני משלב אותן ביצירות. זה נותן לציורים משמעות נוספת, רוחנית ועמוקה יותר".

גם אנחנו נוכל להבין את המשמעות הזו?

דב מחייך חיוך צופן סוד. "לציורים שלי אין משמעות אחת ויחידה", הוא מבהיר, "אלא הם בבחינת – הפוך בה והפוך בה דכולא בה. הרעיון הוא לנסות להעמיק ולדרוש. דבר אחד ברור – את מה שאתם תראו, אף אחד אחר לא יראה, כי זה בדיוק הרעיון. מבינים?"