מה גרם למות החולה – רשלנות רפואית או גזירת שמיים? 5 נקודות למחשבה

כיצד האנטיביוטיקה יודעת איזה איבר דרוש לתקן?

לאחרונה היו לי כאבים באוזן. הרופא בקופת החולים החליט שמדובר בדלקת באוזן, וקבע שעלי ליטול אנטיביוטיקה – "אוגמנטין". שאלתי אותו: "האם מדובר באנטיביוטיקה ייחודית לדלקת באוזן?".

הרופא לא הבין את שאלתי...

המשכתי: "פשוט, זכור לי שקיבלתי בעבר את האנטיביוטיקה הזו, כאשר הייתה לי דלקת בגרון...". הרופא לא הבין מה אני רוצה ממנו. ראיתי שהוא מאבד סבלנות ופשוט שאלתי אותו ישירות: "איך האנטיביוטיקה יודעת באיזה אזור בגוף דרוש תיקון? היא אמנם נכנסת לגוף ונספגת בזרם הדם, אבל איך החומר הפעיל בה יודע לאן עליו לפנות בגוף? מתי עליו לפנות ימינה ומתי שמאלה? האם יש תמרורים ורמזורים בגוף שמכוונים אל האיבר הפגוע?...

"איך החומר הפעיל יודע איזה אזור בגוף זקוק לו ללא עיכובים וטעויות? איך התרופה האנטיביוטית מזהה ויודעת להשמיד את החיידק מחולל המחלה? מי הלשין עליו? כיצד מכוון הגוף את התרופה אל אתרי הזיהום בגוף, וכיצד הוא יודע לסלק במהירות את התרופה ממנו בסיום תפקידה?".

הרופא התחיל לגמגם... ואז אמר בנונשלנטיות: "הגוף יודע!".

אבל מניין? חשבתם על זה פעם?...

טלפון שבור

מכירים את המשחק "טלפון שבור"?

מדובר במשחק ילדות חביב, שבו כל משתתף לוחש בתורו למשתתף הבא אחריו בתור ביטוי או משפט שלחש לו המשתתף הקודם בתור. השגיאה המצטברת מסתכמת לעתים קרובות בכך, שהקשר בין הביטוי הסופי לביטוי ההתחלתי קלוש ביותר, וההבדל בין השניים משעשע את המשתתפים.

שימו לב: משחק זה מתרחש בעצם במציאות חיינו. מדובר ב"משחק" שבו הצלחנו להעביר מילה בלחש, מפה לאוזן, בקרב מספר עצום של משתתפים, אך בסיום המשתתף האחרון אכן אומר את אותה המילה המקורית ללא שיבושים.

בשנת 2448 לבריאת העולם, בתאריך ו' בסיון – ביום שבת קודש – נגלה ה' לעם ישראל ונתן לנו את התורה.

התורה הועברה מדור לדור, מאב לבן. והנה היום, למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אחרי כן, יהודים בכל רחבי העולם מחזיקים בידם את אותה התורה בדיוק. הם הוגים ולומדים בה, ומקיימים את מצוותיה לפרטי פרטים, בדיוק כפי שלימד משה רבינו את עם ישראל בזמנו: אותן תפילין מרובעות ושחורות, אותו תכנון אדריכלי מורכב של מקוואות, אותם 39 אבות מלאכות האסורות בשבת, אותם מועדים, אותה סוכה וארבעת המינים, אותם בעלי חיים המותרים או האסורים באכילה, אותם טכסי נישואין, אותם דיני ממונות מורכבים ועוד.

כאילו זה עתה התרחש המעמד, כאילו ממש לאחרונה עשה משה רבינו סבב עולמי בכל תפוצות ישראל – בעירק ובפרס, במרוקו ובתימן, בפולין, בהונגריה וברוסיה, בהולנד ובשוויץ, בספרד ובצרפת, בארצות הברית ובקנדה, בסין וביפן - עבר ממדינה למדינה, הפיץ את ספר התורה והסביר בדיוק כיצד לשמור את פרטיה ומצוותיה.

במהלך כל אותן שנות גלות היו היהודים מפוזרים בכל רחבי העולם ללא טלפונים וללא אינטרנט, כמעט ללא כל תקשורת, ובכל זאת הם הביאו איתם את אותן אלפי הלכות – ללא כל שינוי! בתימן קיימו את ברית המילה בדיוק כמו שעשו בפולין. יהודים מכל רחבי העולם קיימו אותה התורה בדיוק!

פלא הדבר, כיצד נשמרה התורה באופן מדויק זמן כל כך רב  על ידי עם מפוזר ונרדף כל כך... בורא העולם ויוצר ההיסטוריה הוא שנתן את התורה, ורק הוא יכול להבטיח שהתורה לא תישכח לעולם מעם ישראל – הבטיח וקיים. 

מערכת תמיכה בעובר

לגדל בן אנוש קטן בתוך הגוף זה נס. הריון הוא נס. העובדה שגדל בן אנוש קטן בתוך הגוף, שאחרי תשעה חודשים מגיח לאוויר העולם והופך ליישות נפרדת, לאדם נוסף בעולם, היא לא פחות ממדהימה. כדי לאפשר את התהליך המופלא הזה, גוף האישה יפעל באופן שנשמע כמו מדע בדיוני, אבל למעשה זהו תהליך נורמלי בכל היריון. הנה כמה מהם:

נפח הדם מוכפל – החל מהשבועות הראשונים של ההיריון, גוף האישה מתחיל להגדיל את כמות הדם והפלזמה בשיעור של 30-50 אחוזים. הסיבה היא, שהלב אצל אישה הרה עובד קשה יותר, אך גם בצורה יעילה יותר. והתוצאה היא שיותר דם יוצא מהלב ונשלח אל איברי הגוף השונים בכל פעימה. התוספת המרשימה הזאת של דם ופלזמה מבטיחה את התפתחותו וגדילתו התקינה של העובר ברחם.

האגן מתפרק – ככל שההיריון מתקדם, גוף האישה ההרה מתחיל להכין את עצמו ללידה. אחד מהשינויים שקורים בשלבים המאוחרים של ההיריון הוא פרידה של עצמות האגן זו מזו. העובדה שהאגן מתפרק עלולה להיראות מוזרה או אפילו מפחידה, אבל למעשה מדובר בתהליך חיובי וחשוב, משום שהוא גורם לאגן להתרחב בלידה ומאפשר לתינוק לעבור בו ולצאת לאוויר העולם ללא פגע.

הרחם גדל פי עשרה – תפקידו של הרחם לאפשר סביבה בטוחה ותומכת, שבה יגדל העובר מתחילת ההיריון. לשם כך הוא עשוי להימתח ולהגדיל את נפחו במהלך ההיריון עד פי עשרה מגודלו המקורי.

הגוף מייצר איבר חדש – השליה: השלייה נוצרת ומתפתחת בהיריון יחד עם העובר, ותפקידה המרכזי הוא לאפשר חילוף חומרים בין האם והעובר.

ניתן לראות תהליכים פיזיולוגיים רבים, המסייעים לגדל בן אנוש קטן בתוך הגוף, ואני שואל: כיצד כל איבר יודע מה עליו לעשות באופן מושלם לשם שמירה על חייהם של העובר ושל האישה הנושאת אותו? מי הוא ה"כימאי" שאמר לדם להתחיל לייצר כמות רבה יותר, כמות המספיקה לשני אנשים (ואף יותר – במקרה של יותר מעובר אחד)? מי הוא ה"נגר" שמפרק את עצמות האגן בתזמון מושלם ומרכיב אותן מחדש? מי "מותח" את הרחם בדיוק בהתאם לגודלו של העובר? מי "יוצר" את השליה בכל היריון מחדש ו"דואג" לפלוט אותה מרחם האישה בתום הלידה?

האם ייתכן שתהליכים מופלאים אלה, שמעידים על יד מכוונת ודואגת, נוצרו מעצמם ללא יוצר ומתכנן?...

"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם..."

אם אדם יאכל 3 פעמים ביום באופן קבוע מאכל שהוא אוהב, מה יקרה בסוף? המאכל יימאס עליו והוא יפסיק לאוכלו.

ניתן לומר, שכל מאכל שאדם מגזים באכילתו, גם אם הוא אהוב עליו עד מאד, בסוף זה מתנקם בו. שנאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ (משלי כ"ה, ט"ז): מאכל מתוק וטעים כמו דבש מפתה את האוכל ממנו לאכול הרבה. אולם, בסופו של דבר, אכילה יתירה של הדבש תגרום לו בחילה והקאה.

אבל שימו לב לחסד שעשה בורא העולם אתנו: יש מאכל אחד בלבד שהגוף צריך אותו, וגם אם האדם יאכל אותו 3 פעמים ביום, לא יימאס לו. מהו אותו מאכל? לחם!

(צילום: shutterstock)

זה פלא. כל הממתקים והתאוות שיש, אם אדם צורך אותם יותר מדי – בשלב מסוים הוא לא יהיה מסוגל לגעת בהם יותר. אבל בורא עולם הטביע באדם שהלחם הוא חיוני, ואינו מאכל תאווה, כי הגוף זקוק לדלק הזה, וגם אם הוא יאכל 3 פעמים ביום - לא יימאס עליו.

כך גם מים – שהם צורך הגוף ואינם נמאסים. לעומת זאת, מי שישתה יותר מדי קולה או קפה, בסופו של דבר הוא ימאס בהם.

בחסדי הבורא, לחם ומים, שהם הדלק של הגוף, אינם נמאסים על האדם, גם כשהוא עושה בהם "שימוש יתר".

"מסכן..."

לאחרונה נפטר אביו של חבר. זה קרה לאחר שנה וחצי של אשפוז ממושך בעקבות פגיעה במוח, שהתדרדרה עקב רשלנות רפואית של הצוות הרפואי של בית החולים, לטענתו.

במהלך השבעה, החבר – שמגדיר את עצמו כאתאיסט – סיפר לנוכחים על אביו המנוח, והוסיף בכעס עצום: "אבא סבל מאד במשך שנה וחצי, זה לא מגיע לו! בית החולים התרשל והוא ישלם על כך!... אבא שלי היה צריך לחיות עוד הרבה שנים! והסובבים מהנהנים בהסכמה: "מסכן, מה עבר עליו, לא הגיע לו הסבל הזה...".

למה אני מספר לכם סיפור זה? אסביר: אביו נפטר באותו יום פלוני, כי משמיים נקבע שביום זה הוא עתיד לעזוב את העולם. צריך לדעת, שגם אם לא הייתה רשלנות רפואית, היה אירוע אחר גורם למותו: תאונת דרכים, נפילה מהגג או סתם לא להתעורר בבוקר... כלומר, לא בגלל המחלה או בגלל רשלנות רפואית הוא נפטר, אלא משום שנקבע שהוא עתיד למות, ונגזר עליו למות בצורה זו.

הנפטר לא מסכן: הנפטר (או ליתר דיוק – נשמתו) חוזר לאביו שבשמיים, ושם הטוב ביותר עבורו. לפיכך, אין מקום להתנהל בכעס או לנהוג בביטויי צער בלתי הגיוניים. אולי זה יישמע לכם מופרך, אבל הייסורים שהיו למנוח במשך שנה וחצי היו חסד עצום של בורא עולם כלפיו וכפרת עוונות עבורו לקראת בואו לשמיים. הנפטר, בבואו לשמיים, מבין שהעולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא, ובוודאי אומר לבורא עולם: "למה רק שנה וחצי ייסורים? למה לא נתת לי יותר?".

והכי חשוב – אין לכעוס! גם אם הצוות הרפואי התרשל, אין מה לכעוס ולזעום עליהם. מדוע? כי בורא העולם זימן זאת! ולא הייתה נפגעת שערה מראשו, אילולא בורא העולם החליט על כך. גם כשנפרדים מקרוב משפחה, אסור להתאבל יותר מדי, כי יודעים שהוא חזר לאבא שלו בשמיים ושם הטוב ביותר עבורו.

רגע, אז למה אנחנו מצטערים על פטירתו של אדם, אם הוא עובר מיד לעולם שכולו טוב? כי אנחנו מתגעגעים אליו, וקשה לנו להישאר בלעדיו. לא בהכרח בגלל שהוא עצמו סובל אחר מותו. בורא עולם מבין זאת, לכן, בהוראות ה"יצרן" (התורה) העניק לנו בין השאר, את המתנה שנקראת "שבעה", המאפשרת להתמודד כראוי עם השכול.

אנו שומעים לפעמים משפטים כמו: "מסכן, כמה הוא סובל" (בריאות); "מסכן, פיטרו אותו ויש לו 5 ילדים" (פרנסה); "מסכנה, היא רווקה כבר המון שנים"; וכן הלאה. אנחנו לא שמים לב, אבל בהתבטאויות כאלה יש מעין כפירה (לא מכוונת) בבורא עולם. מדוע? כי כביכול מערערים על הנהגתו והשגחתו של בורא עולם!

לסיכום, כל מה שעושה בורא העולם, הוא לטובתנו, גם אם איננו מבינים זאת!לא ייתכן שאדם יתייסר שבריר אחוז יותר ממה שמגיע לו! והאמת היא, שאילו ראינו את כל התמונה, היינו שותקים ושמחים בייסורים, המנקים אותנו מכל מום רע ומזכים אותנו לחיי הנצח עם בורא עולם...