הדילמה של הקוף: תובנות מפרשת נשוא

הכירו את הבונה.

הבונה הוא בעל חיים ממשפחת היונקים, מכרסם גדול אשר מבלה את רוב זמנו במים. הוא זוכה לשם "בונה" כיוון שיש לו כשרון בבניית סכרים. הוא אוסף ענפים, זרדים ועלים, ובונה באמצעותם בכישרון רב סכרים. מטרת הסכר היא לשמור על מפלס מים מסוים עבור מגוריו ובתור הגנה מפני אויבים.

ציידים רבים לוטשים עיניהם עליו, משום שיש לו פרווה מיוחדת מאוד, וכן בלוטות ריח ייחודיות בעלי סגולות רפואיות.

אל דאגה, אני לא מתחרה בשום אנציקלופדיה לבעלי חיים. אולם האופן בו צדים את הבונה, מאוד אקטואלי עבורנו, בני האדם,  לא שאני מעודד ציד בעלי חיים, חלילה.

כיצד צדים את הבונה? הבונה עולה לחוף כדי לאסוף ענפים ועלים עבור הסכר שהוא בונה, לאחר יציאתו מן המים, הוא מותיר אחריו "שובל" רטוב. כשהבונה שב ממשימתו, הוא חוזר אל המים בדיוק באותו מסלול שהלך בו קודם, ללא שום סטייה. הציידים עוקבים אחר מסלולו, חופרים בו בור, וכשהבונה צועד בדרכו חזרה הוא מזהה את המלכודת. במקום לסטות מעט מן המסלול ולא להיכנס לבור, הוא נעצר, בוכה וצועק, ומתקדם "במודע" אל תוך המלכודת. הוא לא מסוגל לשנות ממסלולו הקבוע.

הבונה הוא בעל חיים, "הוא מתוכנת" ואין לו יכולת בחירה. זהו טבעו וכך הוא פועל וממילא אין  ציפיות אחרות ממנו. 

גם האדם בונה. אדם בונה את אישיותו לאורך כל שנות חייו. אדם חי בדרך כלל בתוך "מים" - בסביבה הטבעית שלו, ופעמים רבות הוא זקוק לצאת "למשימות" ושם נכונו לו כל מיני "בורות", מכשולים וניסיונות, שה"צייד" – היצר הרע, מכין לו.

האדם יצור תבוני, אל לו להפיל את עצמו בתוך מלכודת, עליו להיזהר מפניה.  

כלפי מה הדברים אמורים?

פרשתנו, פרשת נשא, עוסקת בכמה נושאים. אחד מהנושאים עוסק בעניינה של אישה, אשר בעלה ראה אותה מתייחדת עם גבר זר, והוא חושש שעשתה עמו מעשה אסור. הדבר מעיק עליו ומעיב על שלום הבית, והוא בודק עם אשתו את הנושא. והיה, אם האישה מודה בחשדות, על פי ההלכה היא נאסרת מכאן ולהבא לחיות עם בעלה ועליה להתגרש ממנו, ובית הדין לא עושה עימה דבר, כיוון שהתורה קובעת שניתן להעניש אך ורק אם היו עדים והתראה. אולם אם האישה מכחישה הכל ובעלה עדיין חושד, הוא יכול להגיד לה לבא עמו לבית המקדש לצורך בירור. בבית המקדש הכהן לוקח מים ושם בתוך כלי חרס, בתוך המים הוא שם עפר מקרקע המשכן, בנוסף הוא כותב על קלף את שמו המפורש של אלוקים ושם את הקלף בתוך המים, ולאחר מכן האישה שותה מן המים. אם האישה אכן עשתה מעשה אסור, היא מתה מיד כתוצאה מהמים - באופן ניסי כמובן, ואם התברר שהחשדות היו לשווא, היא מתברכת בברכות עצומות.

בין הפסוקים שעוסקים בעניין נכתב: "והעמיד הכהן את האישה לפני השם" (במדבר ה', יח'). מה הפירוש "לפני השם"? מבאר התלמוד – לפני בית דין הגדול שבירושלים (תלמוד בבלי, סוטה דף ז'). התלמוד מאריך להסביר מדוע היא צריכה לבוא קודם אל בית הדין ולא ישירות לבית המקדש, משום שבית הדין רוצה למנוע כמה שיותר את מיתתה ואת מחיקת שם השם המפורש, ולכן הוא מנסה לשכנע את האישה בדברים, שכדאי לה להודות אם אכן עשתה את האיסור כדי שלא תמות. בית הדין מנסה לדבר על ליבה שתודה במעשיה ותשוב בתשובה, והוא מקריא בפניה כמה פרשות מתוך התורה על גדולי עולם שחטאו, הודו בחטאם וזכו לחיי עולם הבא.

הדבר מפליא. התורה "מטריחה" את בית הדין לשכנע את האישה שלא לשתות. ממתי צריך לשכנע אדם לחיות? היכן ההיגיון של האישה, וכי היא מעדיפה למות, העיקר שלא להודות במה שעשתה?

רבי חיים שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר" (מאמר כא', שנת לב') כותב, שפרשה זו טומנת בחובה גילוי אחד מכוחות הנפש החזקים באדם. אדם לא מסוגל להודות בטעותו. גם אם אדם יודע בבירור שהוא טועה, הוא יחפש "אלף ואחד" תירוצים כדי להצדיק את עצמו.

ישנה דוגמא ידועה מאוד, הזכרתי אותה בעבר בהקשר אחר (בפרשת וארא), נזכיר אותה שוב. בספר מלכים (מלכים א', פרק טז') מסופר, שיהושע - מנהיגם של ישראל אחר פטירת משה, אסר לבנות בשנית את העיר יריחו. באותה תקופה חי אדם בשם "חיאל בית האלי", והוא החליט לבנות את העיר בניגוד לציוויו של יהושע. כשיהושע שמע שחיאל בית האלי מעוניין לפעול בניגוד לציווי אלוקים, שלח לו אזהרה והודיע לו - אם תבנה את העיר אני מתרה בך, שכשתניח את האבן הראשונה לעיר ימות בנך הבכור, וכשתניח את האבן האחרונה ימות בנך האחרון. חיאל "לא מתרגש" מהאזהרה, הוא מתחיל לבנות ובנו בכורו מיד מת. אמרו לו, "נו, חיאל, יהושע הזהיר אותך – חזור בך".

"עזבו", הוא אומר – "בני מת בגלל שפעת, ללא קשר לדברי יהושע". וכך מתו לו בניו אחד אחרי השני כשעל כל אחד יש לו תירוץ אחר, האחד מת בגלל שפעת חזירים, השני מתאונת דרכים וכן הלאה...

חיאל לא מסוגל היה להודות שהוא נהג שלא כראוי, אפילו במחיר פטירת בניו.

ישנה דוגמא נוספת. בעם ישראל היו לא מעט נביאי שקר, לאחד מהם קראו חנניה. באחת הפעמים אמר לו ירמיהו הנביא: "שמע נא חנניה, לא שלחך השם, ואתה הבטחת את העם הזה על שקר, לכן כה אמר השם, הנני משלחך מעל פני האדמה, השנה אתה מת, כי סרה דברת על השם. וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי" (ירמיהו כח', טז' – יז'). רש"י מביא בשם חכמים במדרש, שאכן חנניה מת באותה שנה בערב ראש השנה, אולם הוא נתן צוואה לבניו שיקברו אותו למחרת ראש השנה ולא קודם, כדי להעלים את מיתתו כך שיחשבו שהוא מת בשנה החדשה ועל ידי כך להראות לכולם שירמיהו דיבר שקר.

זו דוגמא נוספת לאדם שעומד על סף מוות, הוא יודע את האמת שבפי ירמיהו, ועל מה הוא חושב בשערי מוות? על טכסיסי הערמה קטנוניים להוליך שולל את בני האדם, להראות להם שירמיהו שיקר... כך טבע האדם, הוא לא מוכן להודות על טעותו בשום אופן.

כל כך חבל. אם היינו מוכנים קצת להנמיך את האגו ולהודות על טעויותינו, החיים שלנו היו משתפרים פלאים.

נשדרג את הרעיון עם פסוק נוסף בפרשתנו.

"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה', יב'). המילה "תשטה", בפשטות נגזרת מהמשמעות של סטייה מדרך הישר. אולם חכמים בתלמוד (מסכת סוטה דף ג'), נותנים ביאור נוסף למילה זו. "תשטה" מלשון שטות, ללמדנו - ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". מה הפירוש "רוח שטות"? כשרוח מנשבת בפתאומיות הכל עף באי סדר. כך פועל יצר הרע, הוא רוצה להחטיא את האדם, אולם הוא יודע שכל עוד האדם מיושב בדעתו, לא תהיה לו שליטה עליו, ולכן היצר מנסה לגרום לאדם אי סדר ובלבול, ואז, כשאדם שרוי בתוך מערבולת, הרבה יותר קל לתפוס אותו. הדברים יבוארו יותר על פי המשל הבא.

רבי תנחום בן מריון מספר (מובא במדרש בראשית רבה כב', ו'), שברומי יש כלבים מאוד חכמים ואינטליגנטים, והם יודעים להתפרנס בכבוד בלי מאמץ מיותר של מרדף מייגע אחר חתולים וארנבות. כיצד הם פועלים? הם צועדים לשוק, ומתקדמים מעדנות לכיוון הדוכן של הלחמים הטריים אשר מפיצים ריח ערב לכל הסביבה. הכלבים יודעים שאין סיכוי שהאופה ייתן להם כיכר לחם גם אם הם יבקשו, או יותר נכון ינבחו יפה. אבל הם רוצים לחם טרי, מה עושים? כנראה שגם הם יודעים שאין דבר העומד בפני הרצון והם מצאו פיתרון. הכלב מתיישב מול הדוכן ועושה עצמו מנמנם, האופה רואה שהכלב מנומנם וחסר פעילות אז הוא לא כל כך נזהר ממנו. הכלב מזהה רגע שהאופה מסיח דעתו, ומייד קופץ והופך את כל הדוכן. בזמן שכולם אוספים את הכיכרות ויש  מהומה, הכלב חוטף כיכר טרי ובורח, כך  שהאופה אינו שם לב לא למי שהפך את הדוכן ולא לכך שחסרה לו כיכר לחם.

כך בדיוק עובד היצר הרע. על האדם לדעת, שבאופן עקרוני הוא הרבה יותר חזק מהיצר הרע, אין ליצר כוח אמיתי להלחם עם האדם. כל העבודה שלו היא איך להערים עליו, הוא מנסה להסיח את לב האדם משמירה על עצמו על ידי שהוא יוצר מצב של סערת רגשות וערפול, ואז הרבה יותר קל להפיל אותו. זו הכוונה "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

הרעיון בא לידי ביטוי במאבק של יעקב אבינו עם אותו מתאבק אלמוני, שחכמים גילו לנו שהוא שרו של עשו. יעקב שואל אותו "הגידה נא שמך" (בראשית לב', ל'). "הגידה נא שמך" אין הכוונה רק כפשוטו, אלא מה המהות שלך, מה הכוח שלך (ביאור הספורנו שם). עונה לו המלאך "למה זה תשאל לשמי" – אל תחקור אחר המהות שלי, אין לי שם ואין לי מהות, אני לא יותר מאשר דמיון.

רבי חיים שמואלביץ מסביר לאור האמור, פסוק ידוע בספר קהלת. שלמה המלך מקביל את מלחמת האדם מול יצרו, למלחמה בין מלך גדול שבונה מצודות וחומות, לבין איש מסכן וחכם. כך הוא כותב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו" (קהלת ט', יד'). התלמוד מבאר (נדרים לב'), שהמלך הגדול זהו משל ליצר הרע, והאיש המסכן והחכם זהו יצר הטוב.

למרות שיחסי הכוחות הם "לטובת" היצר הרע, בכל אופן המנצח הוא יצר הטוב, כיצד? באיזה טקטיקה הוא נוקט? אומר שלמה - "ומלט את העיר בחכמתו". בעזרת החכמה הוא מצליח להביס את המלך הגדול ולהציל את אנשי העיר. מהו סוד החכמה? התשובה היא, שהחכם הצילם בזאת שהוא פקח את עיניהם של אנשי העיר, והוא הראה להם שאין מלך גדול ואין מצודות גדולות, אלא בעיקר יש דמיון שווא ותעתועים.

אין ספק שהדמיון עליו אנו מדברים הוא חזק, כולנו יודעים זאת. אולם כולנו גם יודעים שיש דרך להשליט את ההיגיון ולמזער את הדמיון.

שמעתי מידידי הרב משה ברוורמן רעיון מקסים שימחיש זאת עוד יותר. ישנן ארצות שתושביהן צדים קופים לצורך כל מיני דברים. איך הם צדים אותם? הם חופרים גומה צרה באדמה, בתוך הגומה מניחים גרעין או אוכל שהקוף אוהב, ואז, כשהקוף מגלה את הגרעין הוא מכניס את ידו לאחוז בגרעין, אך אבוי! הוא לא יכול להוציא את ידו כשאגרופו קמוץ...

כעת הקוף בדילמה – מה יעשה? אם ימשיך לאחוז בגרעין, הוא לא יוכל לזוז ממקומו ומהר מאוד יצודו אותו, מצד שני קשה לו לשחרר את הגרעין... בעוד הקוף מתלבט אם לעזוב את הגרעין או לא, הציידים כבר תופסים אותו.

גם אנחנו אוחזים במהלך החיים בכל מיני "גרעינים" שמחמתם אנו תקועים וכבולים. "גרעין" בטעם קנאה, "גרעין" בטעם עקשנות, "גרעין" בטעם כבוד ועוד כל מיני טעמים למיניהם אשר לא אפשר לפרטם כי רבים הם. האם לא כדאי לשחרר את הגרעין ועל ידי כך להציל את החיים שלנו? 

הבה לא נהיה כאותו בונה שמזהה את המכשול ובמודע נופל אל תוכו.