כך נמליך את הבורא, מדי בוקר, על כל איברינו

אחד מהשלבים החשובים בקימת הבוקר הוא הכנת החושים לקבלת הטוב האלוקי. באדם ישנם שלשה חושים הפעילים בכל רגע ורגע, ללא שיבצע כל פעולה, וזאת מכיון שהם מחוברים בצורה חזקה ביותר לחיות הפנימית של האדם.

לשלשת חושים אלו, הראיה השמיעה והריח, ישנה השפעה חזקה מאוד על הנפש ולכן חיבורם למחשבת הטוב הקיימת באדם, חיונית ביותר כדי לקשר את האדם לטוב האלוקי.

להמליך את הבורא על החושים

היו מצדיקי הדורות שהיו ממליכים את בוראם על כל אבר ואבר לפני שקמו משנתם. כך למשל מסופר על רבי שלמה לייב מלנטשנא, כי לא היה קם בבוקר עד שהמליך את בוראו על כל חוש בנפרד, ובמיוחד על חוש העיניים שמוגדר בגמרא כ"סרסורא דעבירה" – בהיות השימוש הלא נכון בו שורש לכל החטאים והעבירות . הכוונה לפי תורת הקבלה אינה דווקא לראיות אסורות, אלא גם לראיה שלילית, המפרידה את הבריאה מהטוב האלוקי .

לפי תורת המגיד ממעזריטש, מהותו של כל חפץ ונברא נקבעת על ידי ההסתכלות בו, שכן במידה וההסתכלות הינה מתוך מחשבה טובה, של חיבור לחיות האלוקי שבו – היא ממשיכה ברכה על החפץ, ולעומת זאת הסתכלות רעה שמפרידה את החפץ מהטוב שבו – גורמת לנזק לחפץ (הנקרא בלשון חכמינו ז"ל "עין הרע").

חמשת החושים (צילום: shutterstock)

קיום הבריאה – על ידי ראית הטוב

בתורת החסידות מוסבר כי מעשית, כל קיום הבריאה והחיבור בינה לשפע האלוקי היא על ידי ראיה טובה, שעליה נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". הכוונה לכך היא שהבורא נטע בבריאה את הכח לראות האמת שבבריאה – הטוב המוחלט שבבריאה, שנבראה בצורה המושלמת והטובה ביותר.

הסתכלות חיובית זו שורה על כל מי שרואה את השגחת הבורא בבריאה ומחובר לראיה האלוקית, וכלשונו של השפת אמת : "כתיב וירא אלקים כו' טוב על כל הנבראים. וראיה זו קיימת לעד ונותנת קיום והעמדה למעשה בראשית והיא דבוקה ומיוחדת למי שיודע זאת שכל חיות העולמות מהשגחתו ית' כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'".

מסיבה זאת, ניתן להבין כי הזמן בו פוקחים את העינים בבוקר, הוא הזמן בו יש להתחבר לטוב האלוקי של הבריאה, ולקבוע בשעת פתיחת העינים כי אנו פוקחים את העינים בכדי להביט על הטוב שבבריאה.

כוחה של הראיה הראשונה

במיוחד יש לדעת כי הראיה הראשונה משפיעה על כל היום, מכיון שהראיה הראשונה הינה הרגע היחיד שבו האדם פוקח את עיניו מתוך החלטה ומחשבה, ולכן לראיה זאת ישנה כח מיוחד ועוצמתי, לעומת הראיה וההסתכלות כשהינה ללא מחשבה מיוחדת.

על כן מומלץ מאוד להביט ברגע הראשון על חפץ שיש בו קדושה, כמו ציצית או על חפץ אחר שיש בו שנקשר לתורה ולמצוות, המצוי בהישג יד. על פי תורת החסידות, על חפץ שקוים בו מצוה כל שהיא, ובפרט על חפץ שנחשב כ"תשמישי קדושה" (כמו ציצית ותפילין) שקוימה בו מצוה מתוך מחשבה והתבוננות כל שהיא, שורה קדושה מיוחדת של חיבור לאור האלוקי שממנו קיום כל הנבראים .

השמיעה הראשונה

כך גם חוש השמיעה מקבל כח חיובי מיוחד, כשהמילים הראשונות הנשמעות לאוזניו של האדם הינם דברי קדושה – כמו למשל אמירת מודה אני. בנוסף ההודאה והחיבור לטוב האלוקי המודגשת במילים אלו, "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי", מחדירה באוזניים בצורה חזקה את ייעודו של חוש השמיעה – לשמוע ולהאזין רק לטוב שבבריאה, ולהודות לה' על כל חסדיו המרובים והאין סופיים.

אם נזכה להשתדל לשמור על חוש זה כדי לשמוע רק את הטוב האלוקי, ולא את הרוע הנגרם על ידי בני אדם המעוותים ומקלקלים את הטוב האלוקי, שבשמיעת דברי לשון הרע (האסור גם באיסור חמור כידוע), ימלאו חושים אלו את ייעודם האמיתי, וישמשו אותנו לחיבור לטוב האלוקי, ולשמירה על בריאות הנפש והגוף.

(צילום: shutterstock)

כדאי גם להשגיח על דקות יקרות אלו שבתחילת היום, כי במידה ונשמעים לאזנינו דברים בעלי אנרגיה שלילית כמו טרוניות ותלונות, שלא להרהר ולהעמיק בדברי שטות אלו, ובוודאי שלא להפנים אותם, אלא להתייחס אליהם בצורה המתאימה כפטפוטי הבל, ולא לתת לרוע שבכסילות לקלקל את החיבור שלנו לטוב האלוקי.

כך גם קריאת חדשות או שמיעתם בדרך זו או אחרת, עלולה לקלקל את תחילת היום ואת נקיות החושים שבו אדם נמצא בעת הקימה.

לעומת זאת, כאשר אנו שומעים מילות הודיה לה' מפי סובבינו, לא ניתן להם לחלוף ליד אוזנינו וכמאמר העולם על דברים שלא הוקדשה שימת לב לקליטתם במוח - "נכנסו באוזן אחת ויצאו מחברתה", אלא ניקח אותם ונפנים אותם בעומק לבנו, ונתבונן בחסדיו יתברך הממלאים את הבריאה – בכל מקום בה האדם אינו מונע מהם להיכנס על ידי טרוניותיו וטענותיו.

בצורה כזאת נהיה מחוברים באמת לטוב האלוקי, ונגרום שגם בפועל חסדי ה' יחדרו לתוך הכלים הרוחניים של הנשמה, שאגודים בקשר בל ינתק בחמשת החושים ובפרט בחושי הראיה השמיעה והריח – שהם החושים הרוחניים יותר.

הדיבור הראשון

כך גם נשמור ביתר שאת בתחילת היום על חוש הדיבור, שגם לו ישנה השפעה חזקה ביותר על הנפש (ובמידה מסוימת אף יותר משלשת החושים הראשונים), ולא ניתן לעצמינו ללכת בדרכי הסובבים שלעיתים ממלאים את פיהם טענות על הבורא.

חשוב לדעת כי תכונה זו של אותם המליאים טענות של הבורא, גורמת לנזק רב, וכדברי המלבי"ם (שם): "נרגן, שגדרו מי שמתלונן תמיד על ה' שבראו לרעתו ושהרעות בעולם הם רב מן הטובות, ושטוב לו שלא נברא, ובזה יתלונן תמיד על הנהגת ה' עמו כי עזבו אל המקרה, ודבריו כמתלהמים - כאילו ה' מכה אותו תמיד ועושה עמו רעות, והם ירדו חדרי בטן - ר"ל שהרעות ומהלומות האלה אינם חוצה לו רק נמצאים בחדרי בטנו ובמצפון מחשבותיו, שהוא בדמיונו דואג תמיד ומתלונן ומצייר לו שכל מה שיש לזולתו חסר לו, וכל טובות ה' כאילו הם רעות... באופן שמקור הרעות הם בעצמו ובדמיונו, ודבריו בעצמם מכים ומהלימים אותו, לא מכות מבחוץ, שאם לא ירגן ימצא בהפך שהכל לטובה, והכל חסד וברכה וישמח בחלקו ונפשו תגיל בישועת ה', שה' ברא את האדם ישר והכין הכל לתועלתו".

(צילום: shutterstock)

וכמו שאמר הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין: כי כאשר אדם מתלונן על דבר כל שהוא בצורה של כפיות טובה, ומתייחס לחייו בצורה של חיים רעים מבלי להודות לה' על כל החסדים שהוא מעניק לו, משיבים לו מן השמים: וכי חושב אתה כי חסרון זה שיש לך הוא צרה אמיתית? הבה נראה לך מה היא צרה. ומגדילים לו מן השמים את מכסת הצרות. כאשר הנרגן מוסיף ומתלונן על הצרה מבלי פרופורציה והשוואה לכמות החסדים והטובות שהוא מקבל מדי רגע ורגע, מוסיפים ו'מעניקים' לו משמים צרות נוספות – ה' ישמרנו מגלגל קשה זה, וכן הלאה.

לעומת זאת, מסביר הצדיק מרוז'ין, כאשר אדם מודה לה' על הטובות שגמל עמו, משיבים לו משמים: וכי חושב אתה שאלו הם טובותיו של הבורא? ואז 'מסבירים' לו את חסדי הבורא בצורה מוחשית, על ידי שמטיבים לו יותר מאשר ראוי היה עד עכשיו, וכשהוא מוסיף ומודה לה' גם על חסדים אלו, מיד 'מסבירים' לו בצורה מפורטת יותר את חסדי הבורא, ומשפיעים לו חסדי שמים למעלה מאשר שיער וידע עד אז, וכך בצורה זו של הודיה ממשיך האדם ומושך על עצמו חסדי ה' בצינור בלתי פוסק ובגלגל שעתיד להמשך מבלי מעצור.

השפעתו של הנרגן על סובביו

תכונה זו של ה'נרגנים' הינה על פי רוב גם בינם לסובביהם ולא רק בינם למקום, וכדברי של אחד מגדולי הראשונים, הוא רבנו יונה (משלי יח, ח): "נרגן הוא בעל התלונה שמתלונן תמיד על רעיו ויתפשם בדבריהם ובמעשיהם, וידון בהם כי נתכוונו לקלונו ולנזקו ומתרעם עליהם, והוא מלשון "ותרגנו באהליכם" (דברים א, כז). והנה מתראים [=מראים את עצמם], כאלו הם נעלבים ונרדפים והלומים, והם ירדו חדרי בטן".

מדבריו הנעימים אנו לומדים כי הנרגנות היא צירוף של כמה מידות רעות, ואחת מהם היא הפסימיות – הנרגן רואה בכל דבר רק את החסרון, לעולם אינו מסוגל לראות את הטוב והמעלות שבכל מצב.

ההתייחסות של הילד ה'נרגן' לסובביו היא על ידי רצף של תלונות שאינן קשורות בהכרח זו לזו, ולעולם לא באמירת תודה או מילת הערכה כל שהיא. שכן מלבד תכונת הפסימיות, הנרגן סובל גם מכפיות טובה בצורה חמורה ביותר, מכיון שאינו מסוגל להכיר בכל המתנות והטובות שהוא מקבל מהוריו באופן תמידי, ולכן הוא יתמקד תמיד במה שלא קיים, בחסרון של מה שלא ניתן לו, אך לעולם לא יודה על מה שנתנו לו.

תכונה זו של הנרגן גורמת לצער רב לסובביו, וכלשונו של רבינו יונה (שם): "דברי תלונת הנרגן נוגעים עד הנפש, כי כאשר יזהר חברו בכל לבו להישמר מנזקו וקלונו יאשימהו חנם ויחטאהו בדבר, ופעמים שנתכוון חברו לטובתו ולכבודו, והוא ידון בהפך במעשיו ובדבריו, והנה הוא כמשיב רעה תחת טובה".

תכונה זו, שהיא אחת מהתכונות הרעות שעליהם נאמר כי אדם "פרא יוולד", מנתקת את האדם מהטוב האלוקי וכנאמר בפסוק (משלי טז, כח) "אִישׁ תַּהְפֻּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף", כלומר ה'נרגן' בעל הראיה הפסימית גורם להפריד ממחשבתו את השגחתו של הבורא הנקרא 'אלוף', וממילא גורם (ה' ישמרנו) להנהגה דומה כלפיו.

לכל מאמרי "הרפיה חיובית" של הרב יהודה וינגרטן, לחצו כאן.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". Y3268992@gmail.com