הנרגנות - לא רק האנשים מסביב סובלים, אלא גם הנרגן עצמו

במאמר זה נעסוק באחת המידות הרעות המצויות ביותר בימינו, ואצל ילדים בצורה מצויה וחמורה יותר – הנרגנות. מידה זו הינה שורש להעכרת מצב הרוח בבית, ולמריבות תמידיות.

בהגדרתה של מידה זו כותב אחד מגדולי הראשונים, הוא רבנו יונה (משלי י"ח, ח'): "נרגן הוא בעל התלונה שמתלונן תמיד על רעיו ויתפשם בדבריהם ובמעשיהם, וידון בהם כי נתכוונו לקלונו ולנזקו ומתרעם עליהם, והוא מלשון 'ותרגנו באהליכם' (דברים א', כ"ז). והנה מתראים [=מראים את עצמם], כאלו הם נעלבים ונרדפים והלומים, והם ירדו חדרי בטן".

מדבריו הנעימים אנו לומדים כי הנרגנות היא צירוף של כמה מידות רעות, ואחת מהם היא הפסימיות – הנרגן רואה בכל דבר רק את החיסרון, לעולם אינו מסוגל לראות את הטוב ואת המעלות שבכל מצב.

ההתייחסות של הילד הנרגן להוריו הינה רצף של תלונות שאינן קשורות בהכרח זו לזו, ולעולם לא באמירת תודה או מילת הערכה כל שהיא. שכן מלבד תכונת הפסימיות, הנרגן סובל גם מכפיות טובה בצורה חמורה ביותר, מכיוון שאינו מסוגל להכיר בכל המתנות והטובות שהוא מקבל מהוריו באופן תמידי. לכן הוא יתמקד תמיד במה שלא קיים, בחסרון של מה שלא ניתן לו, אך לעולם לא יודה על מה שנתנו לו.

תכונה זו של הנרגן גורמת לצער רב לסובביו, וכלשונו של רבינו יונה (שם): "דברי תלונת הנרגן נוגעים עד הנפש, כי כאשר יזהר חברו בכל לבו להישמר מנזקו וקלונו – יאשימהו חנם ויחטאהו בדבר, ופעמים שנתכוון חברו לטובתו ולכבודו, והוא ידון בהפך במעשיו ובדבריו, והנה הוא כמשיב רעה תחת טובה".

תכונה זו, שהיא אחת מהתכונות הרעות שעליהם נאמר כי אדם "פרא יוולד", מתחזקת כתוצאה מהרגלו של הילד הנרגן לקבל את צרכיו בתמידיות, וכתוצאה מהורים שמפנקים את ילדיהם יתר על המידה, ואינם מחנכים אותו כראוי להכרת הטוב.

כדי לתקן מידה רעה זו, הצעד הראשון שיש לעשות הוא ללמד את הילד כי שום דבר שמקבל אינו מובן מאליו. לתת לו את צרכיו רק לאחר שביקש בצורה נעימה ומכבדת, ולחילופין, למנוע ממנו דבר שניתן לו ואינו מודה עליו אלא מתלונן (למה כל כך קצת? למה לשני יש יותר? זה לא טעים!).

הילד הורגל, מרגע לידתו, כי כל צרכיו מסופקים לו על ידי הוריו האוהבים. מסיבה זו הוא לא מקדיש לעולם מחשבה של הכרת הטוב לכל מה שהוא מקבל, ובתת ההכרה שלו, כל מה שהוא מקבל מהוריו  מדי יום ביומו – אוכל טעים ומזין, ביגוד ראוי – הכל במסדרת מילוי זכויותיו הבסיסיות. לכן הוא סובר, לפי תפיסתו המוטעית, כי אין כאן מקום להכרת הטוב. נזק זה ניתן לתקן על ידי החדרת ההכרה ההפכית: לא להעניק לו דבר לפני שביקש.

כאשר הילד יתרגל לכך שכל מה שהוא מקבל הוא בחסד ולא בדין, ויתרגל להכיר טובה להוריו ומוריו, הוא ישפר לא רק את איכות חייו של הוריו וסובביו, אלא אף ובעיקר את חייו שלו. שכן חייו של הנרגן אינם חיים נעימים כלל. המשקפים האפורים שהוא מרכיב על עיניו מסתירים ממנו את כל האור והטוב האלוקי, וגורמים להעכרת מצב רוחו עד שהוא מרגיש כי הוא סובל וכי הוא ילד מסכן ואומלל. מסיבה זו, שינוי תכונותיו של הנרגן הוא בראש ובראשונה חסד עצום לילד הנרגן עצמו, ורק אחר כך – להוריו ולסובביו, הסובלים גם הם כתוצאה מתכונה רעה זו.

מסיבה זו, חשוב גם להתייחס בהתאם לתלונותיו של הילד הנרגן על הניתן לו, או על חבריו וסובביו. כפי המוסבר בדבריו הקדושים של רבינו יונה המוזכרים, הוא רגיל להתלונן תמיד על סובביו ועל חבריו כי הרעו לו, מכיוון שהוא משוכנע באמת ובתמים כי העולם הינו אוסף של אנשים רעים המחפשים רק להציק ולהרע לו, ובכל חבריו הוא רואה קבוצת אויבים המבקשים רק את רעתו, דבר שעשוי בסופו של דבר, להתגשם, בעקבות התנהגותו של הנרגן.

(צילום: shutterstock)

התנהגות זו של הנרגן שרשה, בתת ההכרה, ברצון לקבל רחמים וחמלה ותשומת לב, וכלשונו של הרלב"ג (משלי י"ח, ח'): "דברי האיש הנרגן על לא דבר מעורר תלונות, הן בדמיון האנשים שמראים עצמם מוכים ונשברים כדי שיחמלו עליהם שאר האנשים".

התוצאה לחבריו של הנרגן המתלונן על כל שיג ושיח עמו כעל התגרות – היא חמורה, שכן החבר יודע שמעולם לא ביקש להרע לחברו, אלא להיפך, ולכן הדבר גורם לחבריו להתבדל מקרבתו ולהתרחק מכל מגע וקשר עמו, וכהמשך לשון הרלב"ג שם: "והנה אלו הדברים קשים מאד אל שכנגדו עד שהם יורדים אל חדרי בטנו ויתפעל לבו מהם התפעלות רב, כי יקשה מאד לאדם שיאמרו לו שאמר או עשה דברים מגונים והוא יודע שאין הדבר אמת". כיוון שכך, חשוב מאד להיזהר מפני דמעותיו של הילד המתלונן על אחיו או חבריו המציקים לו, לטענתו, בעוד שלפעמים האמת שונה לגמרי, אף על פי שכשהתנהגות זאת הופכת למנהג של קבע, היא אכן מזמינה התגרויות והצקות.

חשוב ללמד את הילד שלא להתלונן על כל שטות, ולא להתייחס לדמעותיו המפתות לפעמים את הוריו ומחנכיו להעניש חמורות את כל מי שהיה בקרבתו ו"זכה" לתלונותיו, שכן לבכי יש אכן כוח אדיר ומפתה, שמקשה על המחנך להישאר אדיש מבעד לדמעות הלא מוצדקות.

חשוב לדעת כי תכונה זו של הנרגנות אינה רק "בין אדם לחברו", אלא בסופו של דבר, אם לא מטפלים בה כראוי, היא עלולה לגרום לנזק רב ביחסו של האדם לקונו, וכלשונו של המלבי"ם (שם): "נרגן, שגדרו מי שמתלונן תמיד על ה' שבראו לרעתו ושהרעות בעולם הם רב מן הטובות, ושטוב לו שלא נברא, ובזה יתלונן תמיד על הנהגת ה' עמו כי עזבו אל המקרה, ודבריו כמתלהמים – כאילו ה' מכה אותו תמיד ועושה עמו רעות, והם ירדו חדרי בטן – ר"ל שהרעות ומהלומות האלה אינם חוצה לו רק נמצאים בחדרי בטנו ובמצפון מחשבותיו, שהוא בדמיונו דואג תמיד ומתלונן ומצייר לו שכל מה שיש לזולתו חסר לו, וכל טובות ה' כאילו הם רעות... באופן שמקור הרעות הם בעצמו ובדמיונו, ודבריו בעצמם מכים ומהלימים אותו, לא מכות מבחוץ, שאם לא ירגן ימצא בהפך שהכל לטובה, והכל חסד וברכה וישמח בחלקו ונפשו תגיל בישועת ה', שה' ברא את האדם ישר והכין הכל לתועלתו".

תכונה זו עלולה לגרום לו לנזקים חמורים בהמשך החיים, כמו שאמר הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין, כי כאשר אדם מתלונן על דבר כל שהוא בצורה של כפיות טובה, ומתייחס לחייו בצורה של חיים רעים, מבלי להודות לה' על כל החסדים שהוא מעניק לו, משיבים לו מן השמים: וכי חושב אתה כי חסרון זה שיש לך הוא צרה אמיתית? הבה נראה לך מה היא צרה. ומגדילים לו מן השמים את מכסת הצרות. כאשר הנרגן מוסיף ומתלונן על הצרה מבלי פרופורציה והשוואה לכמות החסדים והטובות שהוא מקבל מדי רגע ורגע, מוסיפים ו"מעניקים" לו משמים צרות נוספות – ה' ישמרנו מגלגל קשה זה, וכן הלאה.

לעומת זאת, מסביר הצדיק מרוז'ין, כאשר אדם מודה לה' על הטובות שגמל עמו, משיבים לו משמים: וכי חושב אתה שאלו הם טובותיו של הבורא? ואז "מסבירים" לו את חסדי הבורא בצורה מוחשית, על ידי שמיטיבים לו יותר מאשר ראוי היה עד עכשיו, וכשהוא מוסיף ומודה לה' גם על חסדים אלו, מיד "מסבירים" לו בצורה מפורטת יותר את חסדי הבורא, ומשפיעים לו חסדי שמים למעלה מאשר שיער וידע עד אז, וכך בצורה זו של הודיה ממשיך האדם ומושך על עצמו חסדי ה' בצינור בלתי פוסק ובגלגל שעתיד להמשך מבלי מעצור.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". הרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com