"אני לא הולכת יותר עם הילד הזה לחנות מכולת!"

"איך יכול להיות שכשציפי השכנה שלי הולכת לסופרמרקט עם הילד שלה, הוא צורח כי הוא רוצה ארטיק והיא נשארת רגועה? אני מסתכלת מהצד (כמובן בלי שהיא תשים לב), ונדהמת מאיך שהיא מצליחה להקים אותו מהרצפה בלי לכעוס אפילו...

"אני מתביישת ללכת עם הבן שלי אפילו למכולת. כל מה שהוא רואה – הוא חושב שהוא צריך לקבל. נשכב על הרצפה, בוכה וצועק בקולי קולות ואני עומדת להתפוצץ עליו בעוד רגע (מזל שיש עוד אנשים במכולת חוץ ממני...). להגיד לו לקום ולבוא אפילו לא בא בחשבון, הוא לא שם עלי!

"בושות! אני פשוט לא מגיעה אתו לחנויות מכולת!". כך סיפרה שירה.

האמת שהיא צודקת!

אני ממש מבינה אותה ואפילו מסכימה אתה במובן מסוים. איך זה יכול להיות?

אותו מקרה, אותה סיטואציה. מה ההבדל בין ציפי לבין שירה המתוסכלת והמיואשת?

הרבה אימהות יקרות מרגישות ואומרות, "אני כבר יודעת לחנך. זה לא כל כך מצליח לי, אבל מה יש למישהו לחדש לי או ללמד אותי?". מיואשות...

"שמעתי הרבה הרצאות, הלכתי לקורסים. לומר לך את האמת, זה לא עוזר לי לדעת כל כך הרבה בלי להצליח לעשות  את זה". מרימות ידיים...

כל אמא שמרגישה כך או אומרת את זה, אני ממש מסכימה אתה, ואגיד לכן גם למה. כדי להסביר זאת, אשתמש בדוגמא לעיל.

מה ההבדל בין ציפי לשירה?

מדוע ציפי מצליחה להקים את הילד שלה מהרצפה גם בלי להתעצבן, ושירה מתפוצצת מעצבים ומפחדת לקחת את הילד שלה לחנויות מכולת?

תגידו שהבן של ציפי פחדן יותר?

אולי הבן של ציפי מחונך יותר?

יכולות להיות הרבה תשובות לשאלה, השאלה מה עושים, ואיך עושים את זה?

תכל'ס, מדוע יש אימהות שמצליחות ואימהות שלא?

זהו, זו בדיוק הסיבה שהקמתי את הארגון שלי, "אימהות מודעת".

מה יש לדעת?

ולמה חשוב לך להיות אמא מודעת?

הרבה אימהות כמו שירה מסתובבות מתוסכלות, עייפות, עצבניות ומיואשות. כל אחת חושבת שהבעיה שלה לא יכולה להיפטר, שהקושי שלה הוא הקושי הכי גדול בעולם, שבטח אף אמא לא מתמודדת אתו או שבטח אימהות אחרות, כמו ציפי למשל... היו מתמודדות עם הילד שלה יותר טוב.

אבל אני רוצה להגיד לך שמה שאת חושבת – חושבות הרבה אימהות כמוך.

ההבדל היחיד בין ציפי לשירה הוא שציפי מודעת לרגשות שלה ולמה שקורה לה מול הילד שלה ומול עצמה. לכן קל לה הרבה יותר ליישם את הכלים החינוכיים שהיא לומדת או למדה.

איך באמת יתכן שיש אמא שהבן שלה יצרח במכולת ואפילו "יעשה בושות", והיא לא תכעס, ויש אמא שפשוט "תתפוצץ מעצבים"?

מה ההבדל ביניהן? לכאורה, הן פעלו באותו אופן. שתיהן אמרו לילד שלהן לקום מהרצפה, עמדו על שלהן, ולא קנו אם הן החליטו שלא.

כשאת נמצאת עם הילד שלך בסיטואציה כזאת ואת מסכימה להרגיש את כל מה שעולה לך, ולפני שאת עושה איזושהי פעולה חינוכית עם הילד שלך, הגידי לעצמך, "אני מרגישה בושה כרגע, כי ודאי יש כמה אנשים שמסתכלים...".

הגידי לעצמך, "אני עצבנית כי הוא לא מקשיב לי, יש פה צוציק בן 3 שלא שם עלי".

מפעם לפעם את תדעי לשיים את הרגשות שלך בקלות רבה יותר ובמהירות רבה יותר, כי תהיי מודעת לעצמך יותר. אחרי שתסכימי להרגיש את מה שאת מרגישה, ותפרידי את זה מהילד שלך (כי בינינו,  כרגע זה הוא, ואתמול זו היתה השכנה המעצבנת, או בעלך...) – תוכלי בקלות ובביטחון להגיד לילד שלך מה שאת רוצה שיהיה. ממילא, גם הוא ירגיש את הביטחון שאת משדרת ואת ההחלטיות. הוא גם יראה שלאמא ה"בושות" לא מזיזות (וממילא אין תועלת ב"סנקציות"). את תרגישי רגועה יותר, שלימה עם החלטתך, והוא ישתף איתך פעולה.

אז אל תשכחי לשאול את עצמך לפני כל סיטואציה שמעצבנת אותך או מלחיצה אותך, "מה אני מרגישה", והפרידי בין הרגשות שלך לסיטואציה. כך תוכלי לחנך בקלות רבה יותר, כי תהיי בטוחה יותר ותרווחי שיתוף פעולה.

בהצלחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il