הודיה בללי: "בגיל 7 המוח שלי נפגע, נאלצתי ללמוד הכל מהתחלה"

זה קרה לפני עשרים ואחת שנה: הודיה בללי הייתה בסך הכל בת שבע. ילדה שביעית במשפחה של תשעה ילדים. יפה, מוכשרת, ממש מחוננת. על אף גילה הצעיר היא ידעה לקרוא עם ניקוד וללא ניקוד, היא הבינה בכל תחום שהוא והייתה המנהיגה הבלתי מעורערת בכיתה.

בערב תשעה באב של אותה שנה השתנו הדברים בבת אחת: הודיה יצאה יחד עם אחיה ואחיותיה לשחק מחוץ לבית ולאפשר לאמה, אחות סיעודית במקצועה העובדת במשמרות לילה, לנוח מעט מהעבודה. "אבא שלי נכנס להתפלל", היא מספרת, "ובינתיים שיחקתי עם אחיי ואחיותיי בתופסת. פתאום באמצע המשחק התיישבתי על אבן, ואחותי שושנה שגדולה ממני בכמה שנים, קראה לעברי: 'תברחי, תברחי, עוד רגע יתפסו אותך'. אבל אני לא יכולתי לרוץ, הרגשתי שכל העולם מסתובב סביבי ואחרי כמה דקות נפלתי על הרצפה".

הודיה מציינת כי את כל מה שעבר עליה היא אינה זוכרת כלל, הדברים נמחקו ממנה לגמרי, אך היא יודעת אותם מן הסיפורים שסיפרו לה הוריה לאחר מכן.

תחזיות רפואיות קודרות

"אבא שלי הגיע בריצה למקום", מספרת הודיה, "הוא הרים אותי, ואת זה אני דווקא כן זוכרת – הרגשתי כמו אדם ישן שמעירים אותו, אבל מכיוון שהוא מרגיש באמצע חלום הוא לא רוצה להתעורר. ככה בדיוק היה אצלי. שמעתי שאבא קורא לי: 'הודיה, הודיה', אך לא יכולתי לענות לו. אחר כך אבא קרא לאמא שראתה אותי ואמרה לו שלוש מילים: 'הילדה הולכת לנו'. באותו רגע הם לקחו רכב משכן ופינו אותי למיון. כאן מגיע פרט נוסף שאני זוכרת – כשהגענו למיון פקחתי את העיניים, הסתכלתי על כל הרופאים, אחר כך הסתכלתי על כל הגוף שלי – מהראש ועד לרגליים, ונרדמתי שוב".

מעבר לכך היא לא זוכרת דבר. "ההורים שלי סיפרו לי שאשפזו אותי בטיפול נמרץ. בתחילה אמרו הרופאים שזה התקף אפילפסיה והוא יעבור, אבל אמא שלי אמרה מיד שלא ייתכן שזו אפילפסיה, כי מעולם לא סבלתי מתסמינים דומים. זה גם לא עבר, כי חלפו להם ימים, ועדיין נשארתי ללא הכרה. בסופו של דבר אמרו הרופאים שמדובר ככל הנראה באירוע מוחי וייתכן שהוא תורשתי. כדי לבדוק אם אכן מדובר באירוע תורשתי, הם בדקו את כל האחים והאחיות שלי, ולא היה נראה שיש כאן משהו תורשתי. רק בסופו של דבר התבררה התמונה במלואה – התגלה שהתפרצו למוח שלי קרישי דם ופגעו באזורים שונים, בקריאה, בכתיבה, בהליכה, בדיבור, כמעט בהכל. הרופאים הציעו לעשות לי צנתור בראש, אבל ההורים שלי חששו מאוד, כי צנתור כזה היה ממש נדיר באותה תקופה והיה חשש גדול שהרופאים לא יצליחו לבצע אותו. אבל המצב התדרדר וללא צנתור נאמר שייתכן מאוד שלא אשרוד. לבסוף הוזעק רופא מיוחד מחו" ל כדי לבצע את הצנתור. בחדר הניתוח היו באותו זמן 30 רופאים והניתוח נעשה עם מסכים ששידרו אותו ישירות לחו"ל".

אחרי הצנתור הודיה התעוררה, אך זו לא הייתה הודיה שבני המשפחה הכירו. "ההורים שלי הכניסו אליי את האחים אחד-אחד", היא מתארת, "הם קיוו שזה יעורר אצלי תאים רדומים במוח ושאצליח להיזכר בהם. כל ילד שנכנס נקב בשמו, אבל אני לא הצלחתי לזכור מיהו. לכולם קראתי 'שושנה'. אפילו לאבא... לא הצלחתי לקלוט מה הקשר ביני לבין מי שמבקר אותי".

השיפור לא קרה ברגע אחד, גם לא בכמה ימים. "המצב שלי השתפר כל הזמן, אבל באופן מאוד-מאוד איטי, הדרגתי ומתיש", היא מסבירה, "אבא שלי מספר שבתחילה הייתי שקטה מאוד, ולאחר שהתחלתי לדבר דיברתי באיטיות מרובה: 'א... ני...... רו.... צה....' פשוט לא הצלחתי לשלוף את המילים. עברתי טיפולים אצל קלינאית תקשורת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, ועוד טיפולים מכל הסוגים והמינים. הם עזרו לי, אבל שום דבר לא החזיר את הגוף באמת לקדמותו. עד היום אני עדיין הולכת לפיזיותרפיה פעם בשבוע".

מתי בכל זאת חלה הקפיצה הגדולה?

"אף פעם לא הייתה קפיצה, כל הזמן היה תהליך. בכל שנה הסתכלתי על השנה הקודמת ואמרתי לעצמי: 'הנה, השנה הצלחתי לעשות כך וכך'. אבל הכל היה כרוך בעבודה מרובה ומאומצת".

בתקופה הראשונה לאחר ששוחררה הודיה, היא הייתה בביתה. "אני זוכרת את היום בו הגעתי הביתה, עוד לא הלכתי מספיק יציב, ואמא צעקה לאבא: 'תחזיק אותה, תחזיק אותה'. אבא אמר משפט אחד שאני כל החיים משננת לעצמי: 'אם הודיה רוצה, אבל באמת רוצה, אז היא יכולה'. המשפט הזה מלווה אותי עד היום".

לאחר זמן קצר של שהייה בבית התחילה הודיה להגיע בקביעות לטיפולים שיקומיים בבית החולים אלין. מספר חודשים לאחר מכן היא שבה לכיתה בה למדה, כתלמידה מן המניין. הילדות כבר היו באמצע כיתה ב', ולמרות שהכירו את הודיה, הן הבינו מהר מאוד שמדובר בהודיה אחרת.

"לפני שנכנסתי לכיתה, המורה כינסה את כל הבנות ואמרה להן: 'הודיה הייתה בבית חולים ועברה תקופה לא קלה', היא גם הסבירה להן שאני לא יודעת לדבר וללכת. אבל למרות הכל הן היו ממש בשוק, כשראו שמכניסים אותי לכיתה על הידיים. בהפסקות קראתי כל הזמן לאחיותיי הגדולות, שיעזרו לי. החברות לא תמיד ידעו להבין אותי והיו גם כאלו שצחקו עליי וחיקו אותי".

את חושבת שזה היה נכון להכניס אותך לכיתה רגילה?

"אני יודעת שאנשי מקצוע ניסו לשכנע את אמא שלי לנהוג אחרת ולהכניס אותי לבית ספר שמיועד לילדים עם מגבלות. אבל כשאני מסתכלת על כך לאחור – בית ספר רגיל הוא הדבר הכי נכון שיכולתי לקבל. כי אם היו מכניסים אותי לכיתה של ילדות שכולן עם מגבלה כזו או אחרת, אף פעם לא הייתי מרגישה שונה ולא הייתי מתקדמת. רק בזכות זה שחזרתי לכיתה הרגילה שלי ולחברות, הרגשתי כל הזמן שאני חייבת להוכיח את עצמי".

שלמה עם מי שאני

מה נתן לך כוח באותה תקופה לא פשוטה?

"המשפטים המחזקים של ההורים שלי", היא בטוחה. "הייתי חוזרת הביתה ובוכה: 'החברות העליבו אותי', ואמא אמרה: 'אז מה? שיעליבו. את תוכיחי לכולם שאת יכולה ומסוגלת'. המשכתי לבכות: 'אבל יש לי סד ואני צולעת ואני לא מדברת טוב'. אמא המשיכה להיות רגועה: 'אז מה? לכל אדם יש בעיות. יש כאלו שיש להם בעיות בעיניים ויש כאלו שבאוזניים, ואת קיבלת בעיות מסוג אחר'. ההורים שלי גם ישבו איתי במשך שעות מידי יום ושיננו איתי קריאה וחשבון. הם לא רצו שיהיה פער גדול ביני לבין חברותיי. הם השקיעו בי בצורה שלא תיאמן, וכשהאחים שלי שאלו: 'למה אתם מתייחסים כל הזמן להודיה?' ההורים שלי לא ניסו להסתיר זאת, ואבא אמר תמיד: 'כי הודיה היא הודיה'".  

כילדה קטנה, הבנת מה קורה איתך? ידעת מה עבר עלייך?

"בוודאי שהבנתי. הייתי בוכה מידי יום להקב"ה ומבקשת ממנו: 'תחזיר לי לפחות ליום אחד שתי ידיים ושתי רגליים בריאות, רק כדי להרגיש מה זה'. אני גם זוכרת את עצמי כילדה ממש קטנה, מתכסה בשמיכה ושואלת את ה': 'למה עשית לי את זה? יש כל כך הרבה גויים ואנשים רעים בעולם, למה דווקא לי?' גם היום אני לא יכולה להגיד ששכחתי מהכל. אני כל הזמן נזכרת בעבר שלי ועוברות בי המחשבות של: 'מה היה קורה אילו', ואיך החיים שלי יכלו להיראות אחרת. אבל היום גם מגיעה מיד לאחר מכן ההודיה, כי אני רואה את הבנות המקסימות שהקב"ה נתן לי ואומרת לעצמי: 'אלוקים בוודאי שמע את התפילות שלי לאורך כל השנים, ולכן הוא זיכה אותי בכזה שפע וברכה. הוא לקח את התפילות, אך למקום אחר. קיבלתי שלוש בנות בריאות, שלמות וחכמות, זה לא מובן מאליו בכלל. ובאשר אליי, אני כבר התרגלתי לתפקד עם יד אחת ולדלג מעל הקשיים".

הבנות שלך יודעות מה עבר עלייך?

"בוודאי. אני משתפת אותן בכל ומסבירה להן. אני חושבת שהתחושות שלי עוברות גם אליהן, גם דברים שאני לא אומרת במילים. הן מרגישות ביטחון מוחלט עם איך שאני נראית ואין להן שום בעיה עם זה. כשהבנות שלי מגיעות אתי לגן ושומעות איך שילדים שואלים: 'הגננת, למה את נראית ככה?' או 'למה את חותכת ירקות בכזו צורה משונה?', אז הן לא נבהלות. הבת הגדולה שלי עונה תמיד לילדים: 'אל תדברו לאמא שלי ככה', ואילו בת הארבע אומרת: 'כי ככה זה, ככה אמא שלי'. זה מדהים לשמוע איך שהן שלמות עם זה. אני בטוחה שזה בזכות העובדה שהן מרגישות שגם אני שלמה עם מי שאני".

"בעל שמבין אותי"

בגיל שמונה עשרה סיימה הודיה את לימודיה בתיכון, וכמו שאר חברותיה – נכנסה לעולם האמתי. "כל כך רציתי להתחתן ולהקים בית כמו כולם, לעבוד, להתפרנס, אבל גם ידעתי שזה יהיה לי קשה וחששתי מכך מאוד", היא נזכרת. "לא אשכח את הפעם בה עמדתי מול אמא שלי, הסברתי לה שאני רוצה לצאת לעבוד כמו חברותיי ופתאום התחלתי לבכות. אמא שלי אמרה לאחר מכן לאחותי: 'הודיה שברה לי את הלב'. אלו היו באמת הרגעים הקשים שלי, כי במשך כל השנים בהן הייתי במסגרת הצלחתי להחזיק את עצמי. שכנעתי את עצמי כל הזמן שבסופו של דבר אהיה כמו כולן, אתחתן עם בחור רגיל ואקים בית, ופתאום אני קולטת שכל הפנטזיות שהיו לי תמיד, לא ממש מגשימות את עצמן במציאות. באותה תקופה הייתי בקשר עם רבנית שמאוד עזרה לי ותמכה בי. היא הסבירה לי כל הזמן: 'הודיה, נשמה, נכון שאת רוצה בחור רגיל, אבל הוא לא יבין אותך. עדיף לך לקחת מישהו עם מגבלה שידע להבין ולהכיל אותך'.

"ובאמת", אומרת הודיה, "התחלתי לשמוע שידוכים וזה היה מאוד לא קל. חלק מהשידוכים הורדתי כי הם החזירו אותי לעבר שכל כך רציתי לשכוח. חלק מהבחורים הורידו אותי. בסופו של דבר זכיתי לקבל בעל מקסים-מקסים. יש לו שתי ידיים ושתי רגליים, הוא בריא בגוף ובריא בנפש, נכון שגם הוא צולע כמוני, אבל הוא מבין אותי ודואג לכל מה שחסר לי. יש לנו אחד את השני ואנחנו מסתדרים כל כך נפלא יחד. אין יום בו אני לא מודה לה' על כך שזיכה אותי בבעל המתאים לי ביותר. ברור שלא הייתי יכולה להסתדר עם אף בעל אחר. מי יכול להבין אותי יותר ממנו? אני מודה לאלוקים גם על הבנות המדהימות שנתן לי ועל העבודה שלי בגן הילדים, שאני כל כך נהנית ומסופקת ממנה. הוא פשוט דאג לכל מחסורי, במשך כל החיים הוביל  אותי בדיוק בדרך שנכונה עבורי".

ויש לה גם מסר לכל המתמודדים והמתמודדות באשר הם: "אל תרחמו על עצמכם. ה' הוא רחמן, ואם הוא נתן לכם את ההתמודדות בחיים, אז זה סימן שאתם יכולים לעמוד בכך ולהתמודד. נכון שזה לפעמים קשה, כי אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים, אבל דבר אחד ברור – אם הקב"ה נתן לנו את זה, אז זו המציאות הטובה ביותר בעבורנו. בואו נודה לו גם על הטוב, וגם על מה שבעיניים שלנו לא נראה תמיד טוב, כי זה בוודאי טוב מאוד".