עקידת יצחק – התמסרות מוחלטת ומיידית לרצון ה'

קריאה בפרשת השבוע מעבירה אותנו במהירות - על פני קטע חיים מאד משמעותי בתולדות ימיהם של אבותינו אברהם ויצחק.

במהירות נסקור השבת תוך כמחצית השעה ואולי פחות, את הציפיה להולדת יצחק, הבשורה על הולדתו העתידית עם כל הנלווה לכך. הדילמות החינוכיות סביב הניגוד שבין שני האחים ישמעאל ויצחק והגישות השונות שהתאחדו לבסוף. ולאחר פרשיות נוספות ונכבדות בנושאים אחרים - נגיע אל סוף הפרשה אל הנסיון הגדול של עקידת יצחק אליו שותפים האב והבן ששניהם כל אחד מנקודת עצמיותו – עומדים בו בהצלחה.

לכאורה קצת מפליא, יצחק כבר בן שלושים ושבע וקורות חייו חינוכו ובניית אישיותו כמעט לא מוזכרים עד סיום הפרשה, בה הוא כבר מתעתד לעלות קרבן...

אמנם לכשנתבונן, מהות חייו של יצחק היא ההתמסרות המוחלטת לעבודת ה', יצחק מסמל את מידת הגבורה והיראה, איזהו גיבור הכובש את יצרו, יצחק בעל מידת היראה שאין לו בעולמו אלא צו הבורא. בעצם מרכז חייו היא העקדה.

מעבר לפרשת העקדה אין לנו בתורה הרבה חומר על חייו הרוחניים של יצחק אבינו וזאת כנראה מפני שביחס ליצחק העקדה היא הכל, היא מבטאת את כל ישותו ואישיותו.

הנכונות המיידית המדהימה

וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה? 

וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹקִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י - וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו:

כפי שמפרשים חז"ל אברהם רמז לו במילים הללו 'לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י' - כי הינו הולך להקריב אותו לעולה, ובכל זאת יצחק מגיע מיידית לאותה נקודת נכונות ושמחה במצוה כמו אברהם – וכך נרמז במילים 'וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו'. מדהים! יצחק אינו זקוק להסברים, לא להכנת רקע ולא למשא ומתן סביב הצווי הזה הנאמר בשתי מילים ללא הבהרות – מיד הוא מגיע לנכונות שלמה כאברהם המכיל את הרעיון כבר כמה ימים דן בו עם עצמו ועם בורא עולם ומגיע בו לידי שמחה וזריזות של מצוה – 'וילכו שניהם יחדיו'!

(אצל אברהם הנסיון הוא בעיקר הסתירה שיש במעשה זה לכל דרך החיים שהוא הנחיל וכמו כן הניגוד של המעשה למידתו מידת החסד, בעוד של יצחק זוהי התגשמות מידתו – מידת היראה וההתבטלות)

אצל יצחק אין שאלות ואין צורך בשום דיון, כל מהותו כבעל מידת היראה - היא התבטלות לבורא עולם, ואם אביו הבין שכך רצון בורא עולם – הוא מוכן מזומן, הוא נמצא מיידית באותה מוכנות כמו אברהם הם הולכים 'יחדיו'.

יתכן שמשום כך בראש השנה יום המלכות - אנו מזכירים בעיקר את זכות יצחק בעקדה, כאשר אנו זקוקים להוכחות שיש לנו פוטנציאל של חיילים נאמנים למלך, שיש לנו לפחות בתת מודע את התפיסה ש'הכל לאדון הכל' - גם חיינו מסורים לו באופן מוחלט ונקריב אותם עבורו בחפץ לב – אנו זוכים ליחס חיובי גם ממידת הדין.

תמצית חיים

אולי משום כך היא מכונה 'עקידת יצחק' על שמו דוקא ולא על שם אברהם שהיה בעצם המנוסה העיקרי. וזאת דוקא משום שבמידתו של יצחק זה כמעט לא נחשב נסיון, זה נחשב הגשמה של כל מהות החיים ותכליתם.

ניתן לומר אפוא כי העקדה היא נקודת המרכז של חיי יצחק, יצחק נולד כ'עולה תמימה' ומעשה זה אינו 'עוד פרק' בקורות חייו אלא ההשלמה של סיפור הולדתו. במעשה זה ממוקדת כל מהותו וישותו יצחק מכונה לדורות 'עולה תמימה' כך הוא נשאר וזה מה שהוא, לא צריך יותר כלום.

שאלה רגישה

ישנה שאלה שלא כולם מעיזים לשאול בקול. עם ישראל מוגדר כעם של מסירות נפש, אנו גאים במעלה זו ומאמינים כי זוהי ירושתנו מהאבות.

מהו בניגוד לכך המניע של המתאבדים המוסלמים ויתר הגי'האדיסטים – הרי גם המוסלמים מוסרים נפש מתוך אמונה של מלחמת קודש. ברור שהם טועים במטרה אבל המידה של מסירות נפש קיימת לכאורה גם אצלם, האם הם ירשו אותה מהאבות? האם זו חלילה אותה תכונה?

שתי תשובות נציע בענין וישנן נוספות. האחת היא שהמוסלמי מוסר נפשו למען ההנאות החומריות שה'קוראן' מבטיח לו תחת השם 'עולם הבא'. המתאבד בונה על תנאי חיים חומריים ותענוגות זולות המצפות לו מעבר לחומת האש. בעוד היהודי מוסר את החיים עבור ערכי רוח וחיים רוחניים.

ובנוסף: היהודי מוסר הנפש 'מבטל את עצמו', (כיצחק בעל מידת היראה וההתבטלות) - הוא לא מנצח ולא גובר על אף אחד. הוא משלם בחייו עבור אי המרת דתו ודעתו, בעוד הגי'האדיסט משתמש בכח המלחמה והניצוח, אולי משום כך הסמל למסירות נפש היא עקדת יצחק, ולא מלחמת אברהם בנמרוד - אשר לא הוזכרה בתורה במפורש כלל.