האיזון של מידת החסד הופך את החסד לטוב יותר

יש חסד שמרחיק אותנו מהזולת, והוא חסד לא מאוזן. הרבה מבעיות והרגשות הקשים במערכות יחסים נובעות מנתינה לא מאוזנת. הנתינה היא היכולת לצאת מעצמנו ולהעניק לזולת מהשפע הפנימי הקיים בתוכנו. לעיתים, נתינה זו אינה מאוזנת, גורמת לנו לציפיות ולאכזבות ויוצרת בנו רגשות שליליים.

היום נלמד על איזון מידת החסד מתוך ניסיון העקדה בפרשה.

עקדת יצחק היתה הניסיון העשירי מבין עשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם.

ניסיון זה היה גם הקשה ביותר, שבירר את גודל מדרגתו של אברהם אבינו, כמו שכתוב "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", וגם התורה פותחת את הציווי לניסיון (מה שלא הוזכר בשאר הניסיונות) במילים "והאלוקים ניסה את אברהם" (בראשית כ"ב, א'), ללמדנו את גודל הקושי של הניסיון העשירי.

אברהם אבינו, אבי האומה שלנו, היה כולו איש חסד. קירב את הבריות לבורא ועסק כל הזמן בנתינה ובהכנסת אורחים, חסד גשמי ורוחני כאחד עשה עם כל מי שנקרה בדרכו. אם כך, אברהם, שהיה איש החסד ומרכבה למידת החסד והאהבה, שהיא יסוד קיום העולם, נתנסה בניסיון זה דווקא, שקשור במידת הגבורה, והיה עליו להוציא מכוח לפועל את היפך האהבה כביכול. כאדם הרגיל להעניק חיים מידי יום, קיבל ציווי אלוקי להפסיק חיים. מעשה שנוגד את כל מהותו וישותו.

"מעשה אבות סימן לבנים". כבניו, עלינו ללכת בדרכו ולאהוב את החסד. מידת האהבה היא תכלית רצון הבורא והתרחבות האישיות.

יחד עם זה, מניסיון העקדה עלינו ללמוד ולהתבונן גם להגביל את החסד, לאזן את מידת החסד שבתוכנו. מלמדנו הרמב"ם שמידה שאינה מאוזנת, אפילו אם היא מידה חיובית כמידת החסד והאהבה, אינה מידה טובה.

"המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב... ויחשבו שיתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות, וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממוצע. ואליו צריך האדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו".

אנו למדים מכך שלכל מידה יש גבול מדויק. יש אמצע שאליו צריך לשאוף. כאשר החסד אינו מאוזן ואנו נותנים ללא גבול-זה נקרא רע על פי הגדרתו של הרמב"ם, מאחר שחסד לא מאוזן מזיק למקבל, ולפעמים גם לנותן. עלינו לשאוף לכך שגם החסד שלנו יהיה מדויק ומאוזן – לפי כוח המקבל ולא רק לפי מידת רצוננו לתת, כי לעיתים מידת החסד יכולה להתגבר ולעלות למעלה מיכולת הקיבול של המקבל, וריבוי חסד עלול לגרום לשבירת הכלים – היינו לריבוי אור – ריבוי השמן יגרום לכיבוי הנר. זהו מצב שבו המקבל לא רואה את החסד והוא הופך להיות כפוי טובה ואינו מכיר בטובתו. בעקיפין, חסד זה גורם לקלקול מידות המקבל, ולכן הוא לא טוב.

אם נקח דוגמה מחינוך ילדים וממערכות יחסים קרובות, תמיד קיים הכלל ש"יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" – ההורים רוצים לתת יותר משהילדים רוצים לקבל. אך עלינו ללמוד לשים גבול לנתינה, על אף שרצוננו לתת הוא ללא גבול. רק מתוך התבוננות אנו יכולים לזהות שנתינה מסוימת לא תהיה מועילה וטובה עבורם. בדור השפע שלנו, כאשר הילדים מקבלים הכל בקלות ועל "מגש של כסף", הם הופכים הרבה פעמים להיות פסיביים, וכישרונותיהם אינם יוצאים מכוח לפועל, הם לא צריכים להתאמץ ולומדים לא להתאמץ כדי לקבל, מה שמגביר את מידת העצלות שהיא יכולה לגרום להרבה תקיעויות בהמשך חייהם ודרכם הרוחנית והמקצועית.

לפעמים אנו נותנים למישהו בתוך קשר. רק נותנים ולא מקבלים. לעיתים הנתינה היא לא מתוך בחירה ורצון אמיתי, אלא אך ורק על מנת לרצות. אם מינון הנתינה שלנו בשל סיבת הריצוי הוא רב, זה גורם לכך שנרגיש שאין לנו מקום בתוך הקשר, שאנו מוותרים על עצמנו בשביל האחר, מה שגורם לאגירת רגשות שליליים כלפי האדם ש"מכריח" אותי לרצות אותו. כמובן, לאחר זמן רב-נוצרים רגשות קשים כלפיו וציפיות רבות לקבל בחזרה שלא תמיד מתממשות, מה שיכול לגרום בהמשך לרצון לניתוק הקשר לחלוטין. או לרגש של כעס ושנאה.

על כן במצב כזה שהנתינה והקבלה לא מאוזנים, עלינו לבדוק את עצמנו היטב, ולזכור שחסד זה מעשה של בחירה ולא של כפיה. נתינה כזו נובעת מחולשה ולא מבחירה ולכן אינה פועלת טוב בנפשנו, ומרחיקה אותנו מעצמנו ומהאחר.

אני תמיד ממליצה לחשוב לפני שאני עושה את החסד: גם אם לא אקבל שום דבר בתמורה לו – האם אבחר עדיין לעשות אותו? רק אם התשובה היא כן – זהו חסד מתוך בחירה, אחרת הוא מתוך כפיה פנימית או חיצונית ואינו מוגדר בעצם כפעולת חסד הפועלת על הנפש. פעולה כזו אינה משפיעה על התרחבות האישיות אלא מגבירה את הציפיה לקבל דווקא.

אופן הנתינה המאוזנת והרצויה אינו גורם לצרות ולנזקים אלא להפך, היא נתינה בה נהיה מצד אחד קשובים לצרכי הזולת האמיתיים, וניתן באופן הנכון והמתאים לו (כמו עם ילדים – לא לחשוב דווקא על חסד שהינו סיפוק מידי של הצרכים שלהם, אלא מה ילמד אותם להיות ילדים אחראים, זריזים, מיטיבים).

מצד שני – לתת מתוך הקשבה לעצמנו, למצב שבו אנו נמצאים בו. האם החסד שאני עושה הוא מתוך בחירה אמיתית? האם אני רוצה בו? למה אני עושה אותו? לשים לב שאיני עושה חסד על מנת לקבל כבוד או מעמד או כל דבר אחר בתמורה. לתת כדי לתת. "והלכת בדרכיו"-לתת כדי שהנתינה תפעל באישיות שלנו את התרחבות מידת החסד הפנימי והליכה בדרכי הבורא.

לשים לב שאיני נותן כדי להרגיש משמעותי וחשוב, וכדי לתפוס מקום בעולם, אלא שניתן על מנת להידמות לבורא, שמשפיע חסד ורחמים לכל בריאה לא לפי מעשיה, אלא לפי מידת רחמיו שאין להם גבול. כשם שאברהם אבינו יצא לקראת האורחים אף שלא ידע מי הם ולא הכירם – כך נשאף להיות גומלי חסדים עם הכל ללא תנאי וללא שום רצון לגמול, על אף שנהיה פתוחים לקבל מה שינתן – ונראה זאת כמתנה מפתיעה ומשמחת. לעיתים, כשאנו מאפשרים לאדם אחר לתת לנו – אנו משמחים אותו בכך שאנו מאפשרים לו להשפיע. גם זה סוג של נתינה.

הקרוב הכי נזקק

צריך גם לשים לב להעניק את החסד לפי מידת הקרבה, על פי העיקרון: "עניי עירך קודמים". האדם הכי קרוב אליך הוא הכי זקוק לך. ילד-זקוק להוריו הרבה יותר מאשר כל אדם אחר שקרוב אליהם, כמו חבר או שכן. הילד זקוק לתשומת לב, אישור ואהבה באופן שאין מישהו אחר שיוכל להשלים לו מלבד ההורה בעצמו. לכן "עניי ביתך קודמים".

לתת אהבה וחום זו שליחות חשובה לבני הזוג, אחד כלפי השני, מאחר שלא היינו רוצים שבן הזוג שלנו יחפש או יזדקק לקבל תשומת לב וחום ממישהו חיצוני לקשר. כך שככל שהנתינה היא לאדם קרוב יותר – היא חשובה ונזקקת יותר. לעיתים זה הפוך מהנטייה הטבעית להעריך נתינה חיצונית לאנשים רחוקים יותר. כדי שהחסד יהיה מאוזן-עלינו לתת אותו לפי סדר עדיפות נכון: ראשית לנזקק ביותר מתוקף תפקידי כהורה, כבן זוג, כבן להורי, ואח"כ בתוך המערכת החברתית הרחבה יותר.

חלק מאיזון מידת החסד הוא לפעמים גם לצד ההפוך. אם כלפי אנשים מסוימים אנו שמים לב שאנו דווקא מצמצמים את הנתינה ולא מעניקים את השפע עבור אלו הזקוקים לו, דווקא שם עלינו לפתוח יותר את ליבנו מתוך הקשבה לצרכי הזולת, וכך להידמות לבורא.

נסיים בתפילה, שנזכה שהחסד שנעשה יהיה מתוך הקשבה לעצמנו ובנוסף גם לפי צורך המקבל ולא לפי הצורך שלנו. שנזכה לתת את מה שהוא זקוק לקבל ולאו דווקא את מה שאנו זקוקים לתת.

הנחיה מעשית לאיזון מידת החסד (מומלץ לכתוב)

במערכות יחסים, רוב הבעיות נוצרות מנתינה לא מאוזנת... ערוך עבודת מחקר על עצמך:

5. האם אני נוטה לנתינת יתר או לחוסר נתינה – לבדוק מול אנשים שונים כמו: הבעל, כל אחד מהילדים, הורים, עבודה (בכל תחום התשובה יכולה להיות שונה).
5. האם יש מקום שבו אתה נותן מעל ומעבר לעומת תחום אחר שבו אתה חסר נתינה – מדוע? מה גורם לי לעושת זאת?
5. האם אני נותן מעבר לכוחותי? מדוע? מה אני רוצה לקבל מהנתינה הזו? האם אני יודע לשים גבול לנתינה?
5. האם יש תחומים שבהם אני שם גבול לנתינה בעוד שיש תחומים אחרים בהם אני לא שם גבול? מה גורם לכך ואיך אני יכול לשנות סדרי עדיפויות?
5. קח אדם אחד שהיית רוצה לשפר את הקשר איתו, ושימי לב האם הנתינה מאוזנת. האם את נותנת יותר מידי או האם פחות מידי? חשבי, למה הוא זקוק ממך ביותר? קחי לעצמך משימה לאזן את הנתינה כלפיו. בדקי: האם את נותנת לו מה שהוא זקוק או מה שאת רוצה לתת לו? האם אני נותן לפני שהוא מבקש, או האם הוא מבקש קודם ואז אני נותן? (אתגר גדול עם ילדים לתת לפני שהם מבקשים, ולתת להם להרגיש נתמכים ונאהבים, אך לא באופן של פינוק וגוננות יתר עליהם).
5. נסה להיות קשוב: מה אותו אדם מבקש ממך ברובד הפיסי ומה הוא מבקש ברובד עמוק יותר? (אפשר גם ליזום שיחה של הקשבה). שים לב: האם אתה קשוב לצרכיו, או שיש לך התנגדות פנימית לצורך שלו או למה שהוא מבקש ממך? נסה השבוע, בכוחו של אברהם אבינו, לצאת מעצמך ולתת לו מה שהוא צריך, באופן שהוא צריך ובזמן שהוא צריך. הכן תפילה מתאימה שתעזור לך להתמודד עם הקושי בנתינה המאוזנת.
5. האם אתה פתוח לקבל? קבלה היא גם סוג של נתינה.  איפה אתה מרגיש יותר בטוח ב'נותן' או ב'מקבל'?

פתח את עצמך לקבל ממישהו שאף פעם לא קיבלת ממנו כדי לתת לו הרגשה טובה. זה יכול להיות גם ילד.

סוג נתינה מיוחד מאוד הוא – לקבל ממישהו על מנת לתת לו הרגשת עונג מהנתינה והרגשת עוצמה.

5. האם אני נותן לעצמי מה שאני זקוקה כדי להיות שמח? האם אני קשוב לצרכים שלי?
5. האם אני עושה חסד עם עצמי? האם אני לוקח אחריות על האושר שלי-או מחכה הוא יגיע מבחוץ? קח משימה השבוע – לעשות עם עצמך חסד – לקחת מחויבות אחת בדרך אל האושר שלך (כמו הליכה רגלית, שיעור תורה, מוסיקה , זמן לתפילה אישית וכד').

זכרו –

הבסיס לאיכות הנתינה שלנו לאחרים תלוי במידה בה אנו מזינים את עצמנו ודואגים לצרכינו שיתמלאו. אין נתינה גדולה יותר לאחרים מהנתינה לעצמך!

לקבלת תפילה מיוחדת על איזון מידת האהבה והנתינה ולהפנמת מאמר זה ומאמרים נוספים כתבו למייל havaor20@gmail.com