סיון רהב מאיר מביאה את הדברים שאפשר ללמוד מהחינוך בארצות הברית

1. ממש מהרגע שבו נבחרה הממשלה, אנחנו שומעים שאוטוטו בחירות. מביך ללכת לארכיון ולהיזכר בהבטחות של פרשנינו שהקואליציה עוד רגע מתפרקת, ושנתניהו כבר ממש החליט ללכת לבחירות על גיור / דיור / גיוס / תאגיד / חקירות. כמה אוויר חם וספקולציות ופתיחת יומנים לשווא. בינתיים עברו כבר כארבע שנים של יציבות בצל ה"אולי בחירות".

ממש מהרגע שבו נבחר טראמפ, אנחנו שומעים שאוטוטו נסיגות. מביך ללכת לארכיון ולהיזכר איך הפחידו אותנו מ"עסקת המאה" שתגיע עוד רגע, רק אחרי שטראמפ ייבחר או רק אחרי שיגיע לישראל או אחרי שיעביר את השגרירות או אחרי בחירות האמצע. כמה אוויר חם וספקולציות ופתיחת יומנים לשווא. בינתיים עברו כבר כשנתיים של יציבות.

אפשר לקרוא לנו כשמשהו באמת קורה?

2. הטור הזה נכתב מלוס־אנג'לס. מוזר לחיות כמה ימים בלי מודעות של ליאון, אלקין, דייטש וברקוביץ. הנה רק כמה תובנות אחרי ביקור בכעשרה מוסדות חינוך יהודיים בעיר. אם ננטרל לרגע את הטענות "למה הם לא עולים" ו"למה הם מתערבים לנו מרחוק", נגלה שאפשר גם ללמוד הרבה מאחינו שבגולה.

• החינוך היהודי כאן יקר. יקר בכיס, אבל גם יקר לליבם. אפשר ללכת לחינוך ציבורי, פאבליק סקול, ורבים עושים זאת כי אין אופציה יהודית זולה ונגישה. ההורים כאן משלמים 15-20 אלף דולר בשנה בבית הספר היסודי, ו-25-30 אלף דולר לשנה בתיכון. משפחה עם כמה ילדים משלמת בשנה כמה עשרות אלפי דולרים על מה שבישראל מקבלים בחינם. מי שעושה עלייה מגלה פתאום אוצר בתקציב המשפחתי. אחרי שמזדעזעים מהסכומים הגבוהים, אפשר גם לקנא קצת בחברה ששמה את החינוך במרכז. זו קהילה שמשלמת למורים שכר מעולה (וזה כל כך חשוב), שעל כל משרת הוראה בה, מתחרים הטובים ביותר. אם יש קמח, יש תורה. האפשרויות החינוכיות הן בלתי מוגבלות. כשביקרנו למשל ב"מעבדת החדשנות" המושקעת של תיכון "ישיבה יוניברסיטי" אמר לי המנהל, הרב אריה סופרין: "תמיד אומרים שהיום מכשירים אנשים למקצועות שכבר לא יתקיימו בעתיד. אני אומר שאנחנו מכשירים את התלמידים למקצועות שעדיין לא קיימים".
• מדיניות סלולרית. לכל בית ספר יש דבר כזה. הנה דוגמה: יש 400 בתי ספר בעולם שמוגדרים "בתי ספר של אפל". "הלל" הוא אחד מהם. הלוגו של חברת הענק מתנוסס בכל מקום. הייתי בטוחה שאפגוש שם תלמידים כפופים, משועבדים למסך, אבל לא ראיתי אף מכשיר בזמן הביקור שלי שם. "אם לילד יש בכלל סלולרי, הוא נעול בלוקר", הסביר המורה אלירם אלגרבלי. "לכל אחד יש פה תא. אסור להוציא אותם בשטח בית הספר, גם לא בהפסקות. לכן עדיף להשאיר את המכשיר בבית. יש פה ענישה ואכיפה רצינית מאוד. אם הסלולרי ביד, לוקחים אותו עד סוף היום, ואם זה חוזר על עצמו צריך להביא את ההורים". הגבולות והאיסורים לא סותרים את העובדה שבכיתות עובדים עם אייפדים צמודים: "לילדים אסור לצאת מהרשת הסגורה של בית הספר, ויש פה שני עובדים שמנטרים ואחראים על כך. לפעמים המורים מתלוננים על כך שאין להם גלישה חופשית, אבל זו המדיניות".

ואחר הצהריים? פגשתי שם את האבא דיוויד שלכט שהראה לי איך הוא שולט מרחוק בקלות, מהמכשיר שלו, בשעות הגלישה של הילד. "אחרי תשע בערב הילד לא יכול לגלוש יותר, ויש רק שעה אחת ביום של משחקים", הסביר. אבל בהמשך השבוע שמעתי עוד שני קולות. בוגר של "הלל", שענד שעון חכם, אמר לי שזו לדבריו ההתמודדות הבאה: "ממש לא היה אכפת לי להשאיר סלולרי בלוקר, אם אני יכול להתכתב כל היום מהשעון שעל היד".

למחרת, דיוויד בלוק, ממנהלי תיכון "שלהבת", סיפר לי שאחרי כמה שנים של לימוד תורה דרך אייפדים בכיתות, הוא חזר השנה אל הספר. הילדים שוב מחזיקים משנה וגמרא. "התלמידים חייבים לדפדף, לגעת, לחוש, לראות את האותיות, להסתכל על צורת הדף, ללמוד גם בדרך שבה אבותינו לומדים אלפי שנים".

• רוב הצעירים שפגשתי יגיעו אחרי י"ב לשנה בארץ. יש פה ירידים של אינספור מסגרות חינוכיות בישראל. שנה של תוכן, משמעות והתנדבות. חלקם יעלו אחר כך, רובם ימשיכו לקולג'ים היוקרתיים ביותר, אבל הם מבינים היטב שזה לא "בזבוז" של שנה אלא בדיוק להפך.
• במוזיאון הסובלנות בלוס־אנג'לס, מוזיאון שנושא את שמו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, ראיתי השבוע איך אפשר להפיק מסר חינוכי מהדהד מתוך אסון. כמה פעמים ביום עולה לבמה באולם המוזיאון ניצול שואה ומספר את סיפורו. כך כל יום, שישה ימים בשבוע, מהיום שבו נפתח המוזיאון לפני 25 (!) שנים. בחישוב קצר: כ-23 אלף פעמים נשמעו עדויות של ניצולים כאן בלוס־אנג'לס. לא רחוק מהוליווד, לא רחוק מבוורלי־הילס, עומדים ניצולים ומשמיעים את האמת ההיסטורית הכואבת, בגוף ראשון. שוטרים, מורים, עובדים סוציאליים, שופטים, תלמידים ומיליוני תיירים - מאזינים שם מדי יום ל"נר התמיד" המילולי הזה, שדולק ומעביר מסר מול כל הבורות והכחשת השואה. מנהלת המקום, ליבה גפט, גאה במיוחד במצטרפים החדשים לפרויקט: "יש בלוס־אנג'לס 10,000 ניצולי שואה. הצוות שלנו מונה 60 מרצים, שכמובן הולכים ומזדקנים, אבל מרגש לגלות ניצולים שמבקשים להצטרף כעת. שנים הם לא סיפרו דבר לילדים שלהם ואפילו לא לנכדיהם, ועכשיו הם מבקשים פתאום לעלות כאן לבמה ולהשמיע לעולם את סיפורם".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".