כשהכדור לא פוגע בך - יש לך פתאום יכולת לצחוק על זה: שידוכים מזווית קצת אחרת 

זה קורה אחרי כברת דרך ארוכה שעברת. 

פתאום, משהו בך נסדק ומרפה. חוזר לאחוריו. מתרחק ומנסה להתבונן על התמונה הגדולה, ולא רק על הצבע החדגוני שנוצר בכתם ניסיון כזה או אחר שניתן לך. 

וכשאני אומרת נסדק, זה לא בהכרח בקונוטציה שלילית, כי הרי גם קליפת הביצה נסדקת, כאשר האפרוח מגיח מתוכה לעולם.

הממברנה (מעטפת) שלנו מספקת לנו הגנה מסוימת כשאנחנו קטנים, אבל אז מגיע הזמן לצאת ממנה החוצה, לעולם הגדול. להתנסות בדברים חדשים, להכיר מצבים שונים בנפש, ולהבין תובנות קצת אחרות. 

מה שקורה לנו הרבה פעמים הוא צורך בלתי מוסבר ובלתי הגיוני להיאחז בממברנה בכל מחיר, בחושבנו שהקרום שלה יגן עלינו לנצח - והמחשבה הזו פסולה מיסודה.

כי כמו בעולם הביולוגי, כך גם בחיינו אנו: הקרום הזה שעוטף את התא החי, מפריד אותו מסביבתו. זא"מ שבאותה נשימה שהקרום הזה מגן עליי, הוא גם יוצר הפרדה - וכולנו מבינים שהפרדה היא אולי טובה כשמדובר במושגים של שמירה על טהרה, אך לא כשרוצים לחבור לב אל לב כדי לבנות בית נאמן בישראל. 

כן, אנחנו מצוות להיפרד ולהפריד מעלינו כל דבר שמרחיק אותנו מהקב"ה, כל דבר שאינו מוצא חן בעיניו, כל דבר שמנוגד לרצון שלנו מאיתנו. אך באותה נשימה ממש, אנחנו נדרשות לקרב ולחבר בינינו לבין מה שהוא כן אוהב, מה שמוצא חן בעיניו, מה שיעשה לו 'טוב על הלב' ומה שיביא לבסוף לבניין בית המקדש ולביאת המשיח. 

איך אפשר לשחק בלי לנשום? איך אפשר לעשות כל דבר בעולם בלי לנשום?  

במילון המונחים הביולוגי מוסבר כי הממברנה מורכבת משתי שכבות של חומרים בשם פוספוליפידים. לא אלאה אותך במבנה המדויק שלהם (זנב של חומצות שומן שמשתרך לו בקצה) אבל כן ארצה ביחד איתך לנסות לפרק את החומר הזה לגורמים, ולהבין דרכו מהם הגורמים שהביאו אותנו לפירוד כל כך גדול, גם בתוך החיבור שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. 

כשזה מגיע למילים - אני אוהבת להתפלסף. מודה באשמה. אבל במקרה הזה, כמעט ולא מצאתי מה לומר, חוץ משלוש המילים הראשונות של הפוספו... וואט-אבר, שפשוט זעקו אליי מכל הכיוונים את מה שנהגנו לומר כשהיינו ילדות קטנות באמצע משחק תופסת או 'חיי שרה' - כדי לעצור לרגע ולהסדיר נשימה. 

פוס. 

זוכרות את זה? אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, למרות שחלפו 35 שנה מאז. 

אז זה בדיוק מה שאני אומרת עכשיו לי ולכן - פוס. 

תעצרו רגע, תנשמו עמוק, תסדירו נשימה. בסדר, אתן רוצות לנצח במשחק, הבנתי! אבל מה שיותר חשוב עכשיו הוא להצליח לנשום, כי בלי זה - המשחק ייגמר לא טוב, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצות שיקרה.

איך אפשר לשחק בלי לנשום? איך אפשר לעשות כל דבר בעולם בלי לנשום? הנשימה והבאתה לקצב פעימות נורמאלי, זו החובה שלנו כעת - עוד הרבה לפני שאנחנו ממשיכות את 'משחק' השידוכים הזה. 

יש משהו אחר בשיעורים שאת לומדת, כשאת יושבת ומתבוננת על המשחק מהצד

כשהנשימה שלך מתחילה לחנוק אותך מבפנים - את חייבת לעצור ולהבין שאת בסכנה. את חייבת לשתות ולנוח... זוכרות איך היינו כילדות ברגעים האלה שבהם התעייפנו מהמשחק? אף אחד לא שכנע אותנו לצאת ממנו, כי זה היה ברור שככה אי אפשר להמשיך. אפילו הילדה בת החמש מבינה שכשקצב הנשימות שלה הופך לחונק, עדיף שתצא מהמשחק, תשב בצד ותירגע. ותודי שיש משהו אחר בשיעורים שאת לומדת כשאת יושבת ומתבוננת על המשחק מהצד. 

כשהכדור לא פוגע בך - יש לך פתאום יכולת לצחוק על זה, להזהיר אחרים בצעקות כדי שישמעו וישימו לב לפרטים, ולחשוב על כמה טכניקות חדשות שתיישמי כשתצטרפי אל המשחק הבא. כשהכדור לא פוגע בך - את יכולה לנוח באמת. את לא צריכה לרוץ כל הזמן ולפחד שמא הנעליים הלוחצות שלך יחליקו על הדשא הרטוב. את במנוחה עכשיו. מנוחת הנפש והגוף...

אז עכשיו, אני והילדה שלי יושבות בצד. מתבוננות. מסדירות נשימה, מתכוננות למהלכים החדשים של המשחק הבא... כבר לא לחוצות להבקיע את הגול הבא או להצליח בשידוך הבא. גם למנוחה יש חשיבות, לפעמים אפילו הרבה יותר גדולה מכל ריצה שהיא אחרי הכדור. לא עלייך המלאכה לגמור, גם אם מדובר במשחק שאת נורא אוהבת - יש חוקים שצריך להישמע להם, ויש זמן שבו אפילו את - המנצחת הגדולה - צריכה להודות שבא לך לנוח קצת. 

לא לפרוש מהמשחק חלילה, אלא לצאת ממנו לזמן מה, כדי לחזור אליו יותר חזקה ומוכנה. יותר מרוממת, ואולי עם תחושה קצת פחות 'לחוצה' בנעלי האימון שלך - תרתי משמע. 

רווקה? אין מצב שאת לא מצטרפת אליי למסע בשידוכים - לחצי כאן

ליצירת קשר עם הכותבת אפשר לפנות במייל shira@htv.co.il