לא רק להעניש את הילד, גם להסביר לו את העונש

"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך". במילים אלו מגדירה התורה את הקשר בין הילד להוריו. חינוך האב מוגדר במילה "מוסר", שבאה להביע דברי תוכחה שאותם יש לשמוע ולהפנים, ולעיתים גם תוכחה פיזית, והמביאים לידי התוצאה המיוחלת (משלי י"ג, א') – "בֵּן חָכָם מוּסַר אָב", וכהסברו של רבינו יונה, "כשיראה בן חכם, בידוע שייסרו אביו ושמע למוסרו".

מכאן אנו למדים כי עיקרו של החינוך הוא דברי המוסר שנלווים אל התוכחה הפיזית, שעל ידיהם הבן יכול להפנים את כוונת ההורים ואת תוכחתם.

מערכת היחסים בין הבן לאב

באופן רגיל, עובר כל ילד מערכת יחסים מורכבת עם אביו ואמו, המורכבים בכלליות משני סוגי רגשות המכונים "אהבה" ו"יראה". דהיינו: במידה והילד מתנהג כראוי, הוא זוכה להרעפת אהבה, ובמידה והילד אינו שומע בקול הוריו או שמתנהג בחוצפה, הוא נענש, או שגוערים בו.

כך עובר הילד במשך שנות ילדותו תהליך מורכב ובריא שבו מצטרפים יחדיו החוטים העדינים אך החזקים של החבל שבו הוא נקשר עם הוריו בקשר בל ינתק, עד שבסופו של דבר – לאחר שנים רבות, נשלם הקשר שביניהם בצורה מושלמת, שתיתכן דווקא לאחר הנהגה מושלמת שכלולה מהתייחסות מליאה אהבה וחיבה להתנהגות חיובית, והתייחסות מחנכת ומוכיחה, או הענשה להתנהגות שלילית. יחס כזה בין בן לאביו גורם שיהיה ביניהם קשר מושלם של אהבה מצד אחד ויראת כבוד מצד שני.

מציאות זו מותנית בכך שאהבתם של ההורים לילד ברורה ומוחשית. באופן זה, גם אם הוא בגיל שהוא נזקק ל"הסבר" פיזי כדי להפנים את הרוע שבמעשהו, נפשו הבריאה מקשרת בין העונש למעשה הרע, והוא אינו רואה את העונש כביטוי שנאה, חלילה, של ההורים. להיפך: על ידי העונש, הוא מפנים כי מעשה רע הוא מעשה הגורם צער לעושה, ויש לו השלכות שליליות.

כדי שהחינוך יופנם בצורה כזאת, חשוב מאוד להוסיף בשעת הענישה או לאחריה הסבר לילד, שעל ידו הוא יפנים את העונש ומטרתו. כדאי גם להסביר לילד, כי העונש מיועד למישהו אחר המסתתר בתוך לבו – הוא היצר הרע, ואילו עכשיו – לאחר העונש – אנו חוזרים ומגלים את הילד הטוב, מוישלה שלנו, שרוצה באמת רק לשמוע בקול היצר הטוב.

מילים אלה, הן אלה שמסייעות לילד לאסוף את הנתונים, שלעיתים בגלל ההלם שבעקבות העונש – הלא צפוי לפעמים, ובעיקר בעקבות הבלבול שהוא חש, הוא מתקשה לאסוף ולקשר כראוי. מספר משפטים של הורים שנאמרים באהבה וישוב הדעת, יסייעו להם לאסוף את הנתונים כראוי, להתאושש מההלם או מהבלבול שבעקבות העונש, ולהתמלא שוב באנרגיה חיובית, כמו לפני המעשה הרע שאותו עשו.

בצורה זו, במקום שהילד יקשר את העונש לשנאה – כביכול – שקיימת באב (חלילה), הילד משכיל לקשר את העונש דווקא לאהבה של האב אליו.

המשל והנמשל

כלל זה מביא לידי ביטוי את הקשר בין בני ישראל לאביהם – הקדוש ברוך הוא. באופן כללי יש שני סוגי הנהגות בהשפעת הבורא לעולם. האחת היא ההנהגה הרצויה – בה אנו, במעשינו הטובים, מעוררים את אהבת הבורא אלינו, ונמצא שבמעשינו הטובים אנו מעוררים את תענוג הבורא וממשיכים אותו להנהגה המעשית של העולם, והשנייה היא ההנהגה של ההסתר, שבה הבורא מתנהג אלינו בהנהגה הנראית כהנהגה של דין, ושבה הבורא נאלץ כביכול להעניש אותנו, ואז נמצא שתענוג הבורא ואהבתו אלינו – היא המנהיגה את העולם בהתאם כדי לגרום לנו לחזור ולשוב אל ה' יתברך.

אף על פי שבתוצאה הסופית תמיד תהיה אהבתו של הבורא מקושרת בנו, וכל תענוגו אינו אלא בקרבתנו אליו, ההבדל בין שני הדרכים הוא שהאהבה הראשונה היא הנהגה רחבה של רחמים גלויים, ואילו האהבה השניה, שהתעוררה בעקבות התעוררות עליונה, למרות שבסופו של דבר נתגלתה בעקבות העונש, הינה אהבה מצומצמת יותר, מכיוון שהגיעה בצורה של דין, ולא בהכרה שלימה וראויה מצד הילדים – בני ישראל.

יהודי בעל נפש בריאה, שחושב על קורותיו ומאמין בהשגחה פרטית, משכיל לקשר בין העונש – או הייסורים שקיבל, למעשים שעשה, ומיד חוזר בו ומתחיל לעבוד את ה' מאהבה. לעומת זאת, אדם שאינו מתבונן כראוי ובישוב הדעת בקורותיו, אינו משכיל לקשר בין העונש לחטא, ובכך גורם חלילה שהעונש לא ישיג את מטרתו, וממילא יתכן שהוא יחזור שוב.

מתי הדיבור אינו מועיל

חובה לדעת, כי לא תמיד יועיל הדיבור כדי להפנים בנפש הילד את אהבת ההורים אליו, המסתתרת דווקא בתוך ועל ידי העונש. לפעמים ההורים אינם משכילים לבטא כראוי את אהבתם לילדיהם. בצורה כזאת, גם הילד אינו מצליח "להתחבר" לנפש אביו, או מסיבה אחרת. כיוון שכך, נמצא כי הצורה השלילית שבה התייחס אליו אביו בעת שמרד בו, נקלטה בו בעוצמה רבה יותר מהיחס החיובי שקיבל כשהתנהג כראוי, בצורה שהיחס החיובי "נבלע" לחלוטין ביחס השלילי שקיבל.

לעיתים גם במשפחה אחת, ייתכנו הבדלים בולטים בין ילד אחד לילד אחר. ישנם ילדים בעלי אישיות בריאה וחיובית יותר, המצליחים להתחבר מהר יותר להוריהם ולהבין את אהבתם אליהם, וגם כשהם נענשים – הם עדיין מצליחים להתמודד עם העונש ומבינים את מטרתו, אך ישנם ילדים בעלי אישיות בריאה פחות, שלוקחים את העונש בצורה קשה יותר.

מסיבה זו אנו מוצאים כי לעיתים שני אחים קיבלו חינוך שווה לחלוטין, ולמרות זאת – אחד מהם בנה היטב את הקשר בינו לאביו, והשני פיתח בתגובה לחינוך אביו – צורה של מרדנות. כיצד יתכן הדבר?

סדר האותיות – מורה על שילוב הרשמים למשמעות ברורה

בתורת החסידות מוגדרת הצורה שבה האדם מעבד את הנתונים, ומשכיל לחבר בין הפעולה לבין הכוונה, "צירופי אותיות". כל פעולה וכל קשר בין אב לבן או בין שני אנשים שונים, מוגדר כ"אות", (מלשון סימן), מכיוון שהוא מותיר את רישומו בנפש.

לכל אדם ישנו ברירה כיצד לצרף את הרגשות השונות שבנפש יחד. אדם בעל נפש בריאה המקושר לאביו היטב, והמקבל חינוך ראוי, מקשר את האותיות יחדיו בצורה בריאה. לדוגמא: אם הוא התנהג בצורה בלתי ראויה, ונענש, הוא מקשר בלבו את סדר הדברים ואומר בלבו: התוצאה של התנהגות בלתי ראויה = עונש. לעומת זאת, ילד אחר, שלא זכה לאישיות בריאה או שלא זכה לחינוך ראוי, עשוי לבלבל את סדר הדברים, והעונש נקבע בלבו כמשקף התנהגות של שנאה, ואילו את מעשהו הרע הוא דוחק לשולי מחשבתו ומייחס לו משמעות שולית מאוד. מובן שבצורה כזאת, הנער עשוי לפתח שנאה עזה לאביו שמענישו, ובכך מראה לכאורה את שנאתו אליו.

מכיוון שכך, לא תמיד מספיק להסביר לילד בשעת העונש את הכוונה שבעונש, אלא חובה על ההורים להביע את אהבתם בתמידיות, ולפתח את נפש הילד באופן בריא, בהשלמת וחיזוק הקשר בין ההורים לילדים. רק בצורה כזאת יבנה כראוי הקשר בין ההורים לילדים, והמעשה יביא לידי ביטוי את הכוונה האמיתית.

השפעתה של התורה על האדם

הדרך לקשר כראוי את מאורעות חיינו עם הכוונה האלוקית היא באמצעות התורה, ועל כך אומר הפסוק: "שמע בני מוסר אביך" – וכיצד? אם לא תטוש את תורת אמך, ואז היא תלמד אותך ותבנה את נפשך בקשר בריא ושלם לבורא. תיבות אותיות התורה, בכל דרך שמתקשרים אליה, אם על ידי אמירת או לימוד פסוקי חומש או תהילים, ואם על ידי לימוד שאר חלקי התורה, חודרים אל הנפש ומבצעים שם את הסדר הראוי בכוחות הנפש, על מנת שהאדם יוכל לעצב את נפשו ולקבל כראוי א מאורעות חייו.

התורה היא המלמדת אותנו חכמה ובינה להשכיל, ועל ידה אנו זוכים להתקשר לכוונה האלוקית ולהביא לכך שנחיה תמיד בהשגחה פרטית ובהתקשרות אל הבורא, ולקבל באהבה אמיתית את כל מעשיו אלינו, שלכולם מטרה אחת: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ" (דברים ח', ה'-ו').

כאשר האדם משכיל לקבל כראוי את מאורעות חייו, אזי הדרך בה הבורא מדבר אליו אינה דווקא על ידי ייסורי נפש או גוף קשים, אלא כאשר נדרש להוכיחו הוא יכול להסתפק בייסורים מסוג אלו שנאמר עליהם בגמרא איזהו תכלית ייסורים, שאם חשב להעלות מכיס מטבע זה ועלה בידו אחר, גם זה נחשב לייסורים. הדבר דומה לאב שבנו מבין את בקשותיו ורמיזותיו, ואינו נאלץ לדבר עמו בדרך הקשה.

כשנשכיל להתחבר לדרכי ה' ולקבל אותן באהבה, נחסוך ייסורים רבים ונוכל לקבל את הטוב האלוקי בשלימות.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com