במחשבה תחילה לפרשת וירא: כשהמלאכים מבקשים תפריט

"מה קרה?" שואלת אמא את שני הקטנים שלה שחזרו סמוקי לחיים ממשחקם בחצר.

"עזרנו לזקנה לעבור את הכביש", משיב אחד הזאטוטים בקול מלא חשיבות.

"אבל למה אתם כל כך אדומים?", משתאה האם לפשר הברק בלחיי ילדיה.

"כי סחבנו אותה בכוח. היא לא רצתה לעבור...".

* * *

ביום השלישי למילתו, כאוב ומיוסר, יושב אברהם אבינו בפתח הבית.

החום מאיים לשרוף את העולם, שכן הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה במיוחד עבור אברהם, שיוכל לנוח ולא יהיה טרוד באורחים. אולם אברהם יושב במסירות נפש, בגיל תשעים ותשע, לאחר ניתוח לא פשוט, והוא משתוקק לאורחים.

משמים רואים בצערו ושולחים שלושה מלאכים בדמות ערבים עוברי אורח. לאברהם אבינו אין זה משנה מי ומה הם, הוא רץ לקראתם ומזמין אותם להיכנס. "ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם אחר תעבורו". ה"ערבים" נענים בחיוב "כן תעשה כאשר דיברת".

נתאר לעצמנו שנקלענו לעיר זרה. יהודי חם וטוב לב פותח את דלת ביתו בפנינו ומפציר בנו לאכול משהו. "בוא תיכנס, תשתה כוס תה ותאכל עוגה טובה. מיד לאחר מכן תמשיך הלאה".

מפריע לנו משהו בטקסט?

אתה רוצה להזמין אורח? בבקשה. אבל אל תעדכן אותו שברגע שהוא מסיים להתארח הוא צריך למצוא את הדרך המהירה ביותר החוצה...

המלאכים, נאמנים לתחפושת שלהם, כדמות ערבים, משיבים במטבע די דומה, חסרת נימוס בעליל: "כן תעשה", אמרת שניקח מים לרחוץ רגליים ואתה תכין לנו לחם? "כאשר דיברת"! אנחנו מחכים לראות מה בתפריט...

* * *

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהה כ"ק מרן רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע (יום פטירתו כ"ב בחשוון) בעיר הולושיץ, עד שישקמו את בית הכנסת הקדוש בבעלזא יחד עם חצר הקודש.

בעיר צעשינוב הסמוכה להולושיץ, כיהן באותה עת כמרא דאתרא הרה"צ רבי יחזקאל מצעשינוב, שהיה אחיינו של מרן מהרי"ד מבעלזא ונתגדל בביתו לאחר שאביו (הרה"ק רבי שמחה ישכר בער הלברשטאם מצעשינוב, בן הרה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא, חתן כ"ק מרן רבי יהושע מבעלזא זי"ע) נסתלק במיטב שנותיו.

לצעשינוב הגיע באותם ימים הרה"ק רבי חיים צבי טייטלבוים מסיגעט, המפורסם על שם ספרו "עצי חיים", לבקר אצל חתנו – רבי יחזקאל משינאווא. כאשר נסתיים הביקור אצל חתנו, נותרו מספר שעות עד שתגיע הרכבת שעליה צריך היה ה"עצי חיים" לנסוע לדרכו. משכך, הציע רבי יחזקאל, שיבוא נא חמיו איתו לבקר את דודו ומגדלו - הרבי מבעלזא ששוהה בעיר הסמוכה.

ה"עצי חיים", שחשש להתעכב הרבה מדי, סירב. אולם חתנו הבהיר לו שהדבר ייצור שמועות מיותרות על מחלוקת ופגיעה, לכן כיון שממילא עומדות לרשותם מספר שעות עד שתגיע הרכבת, כדאי לבקר אצל הרבי מבעלזא.

נכנסו שניהם אל ביתו של מרן מהרי"ד שקיבל את פניהם בכבוד גדול והורה להגיש לשולחן כיבוד. כעת פנה מרן מהרי"ד אל רבי יחזקאל, אחיינו, והורה לו: "חייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו, לכן אתה תשים את הסוכר בכוס התה של השווער שלך ובכך תכבד אותו".

לאחר שבירך ה"עצי חיים" ולגם מן התה, נענה מרן מהרי"ד שמצינו תמיהה אצל אברהם אבינו. שכן כאשר הגיעו המלאכים-האורחים לבקרו, אמר להם "וסעדו לבכם אחר תעבורו" ואין זו דרך ארץ. וכי כך נוהגים באורחים, שאומרים להם "תאכלו ותלכו"?!

אלא שהתורה הקדושה מלמדת אותנו שכאשר האורח מגיע רק בשל הנימוס והוא ממהר לדרכו, הרי שבעל הבית צריך לכבד אותו במאכל ובמשתה ולאחר מכן להבהיר לו שאם הוא ממהר – הוא יכול ללכת לדרכו.

"מבין אני שלרבי מסיגעט אין זמן", סיים מרן מהרי"ד, "והוא ממהר". הוא הושיט את ידו לרבי מסיגעט, נפרד ממנו ובירכו שייסע לשלום...

יצאו החתן וחותנו מבית מרן מהרי"ד נרעשים מרוח הקודש שראו, אולם כעת נוצרה בעיה חדשה: עד שתבוא הרכבת יש עוד כשעתיים, שכן לא תכננו ביקור כל כך קצר...

הציע רבי יחזקאל שהנה מתגורר בסמיכות כ"ק מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע, בנו הבכור של הרבי מבעלזא שהתפרסם בכל רחבי העולם היהודי כאיש פלא וקדוש עליון. "הבה ניכנס להכיר את בנו של מרן מהרי"ד שכולם מדברים על אודותיו", ביקש מחמיו.

נכנסו ה"עצי חיים" וחתנו אל ביתו של מרן מהר"א, וגם שם נתכבדו בכבוד גדול. מרן מהר"א הורה להכניס עבורם כיבוד, ופנה לרבי יחזקאל, בן דודו, ואמר: "חייב אדם בכבוד חמיו כבכבוד אביו, לכן אתה תשים את הסוכר בכוס התה של השווער שלך ובכך תכבד אותו"...

לאחר שבירך ה"עצי חיים" ולגם מן התה, נענה מרן מהר"א - בדיוק באותו אופן שאמר אביו רגעים ספורים קודם לכן, מבלי לדעת על כך מאומה – שמצינו תמיהה אצל אברהם אבינו. שכן כאשר הגיעו המלאכים-האורחים לבקרו, אמר להם "וסעדו לבכם אחר תעבורו" ואין זו דרך ארץ. וכי כך נוהגים באורחים שאומרים להם "תאכלו ותלכו"?!

אלא שהתורה הקדושה מלמדת אותנו שכאשר האורח מגיע רק בשל הנימוס והוא ממהר לדרכו, הרי שבעל הבית צריך לכבד אותו במאכל ובמשתה ולאחר מכן להבהיר לו שאם הוא ממהר - הוא יכול ללכת לדרכו...

* * *

הוא כרסם במלפפון, משך רצועת גמבה ובעקבותיה את רצועת החסה שנכרכה בה. ניקר מעט עגבניות ואפילו הסכים לטעום מהחצילים שלא ממש היו אהובים עליו. הרעב ניקר בבטנו ללא הרף. על כל קרקור פנימי של קיבתו, הוא הלקה את עצמו בשוט המצפון שבעתיים: למה? למה לא אמרתי להם לפני שבת?...

חזקי ישב בשולחן השבת בבית חברו הטוב מהישיבה, השבת הייתה שבת חופשית והבחורים נסעו איש איש לביתו. בשל שמחה משפחתית בבית הוריו של חזקי, הוא החליט להתארח בבית חברו, בית ברוך בנים. כולם בגילאי ישיבות ומטה. האם מצטערת שאין בנות, אבל ילדיה דווקא נהנים מהמצב, כמו גם כל חבריהם שיודעים שתמיד ניתן להתארח בביתם התוסס.

הסוד של חזקי ניקר בו ללא הרף. בישיבה לא היה טעם לגלות, הוא הסתדר לבד בלי שישימו לב, אבל עכשיו הוא "אכל את עצמו" (ועוד קצת ירקות) על כך שלא סיפר מראש: הוא רגיש לגלוטן, צליאק.

מהחלה הוא עשה כאילו אכל (גם את הידיים הוא "כאילו נטל"), בדגים המטוגנים שמצופים בשכבת פירורים עבה הוא לא העז לגעת. הבשר שהוגש לצד כיסני בצק ריחניים ממולאי ירקות גם הוא ירד מעל הפרק. לא כדאי להסתכן בפירורים סוררים. הוא המשיך לנקר סלטים. הרעב גבר.

בסוף הארוחה הוא חמק לחדר ובלע את שאריות העוגיות שלקח כצידה לדרך.

הוא שב אל שולחן השבת המשפחתי וגילה הפתעה מתוקה: תה חם וקופסת עוגיות שעליה כתוב בגדול "ללא גלוטן". מרפק זהיר לחבר, וחזקי שמע תוך רגע שאחד מבני הבית רגיש לגלוטן. "בגלל זה הכל אצלנו עשוי בלי גלוטן. אמא רוצה שכולם יאכלו אותו אוכל"...

* * *

האורח העני שניגש לשאול גמרות מהש"ס נראה לבעלת הבית החכמה כתלמיד חכם. והיא אכן לא טעתה. היה זה הגה"ק רבי אריה לייב גינצבורג, שהתפרסם בכל ישראל על שם ספרו "שאגת אריה". בעלת הבית, אשת רבי יצחק מוואלוז'ין, זכתה שיהיה ביתה בית ועד לחכמים, כיון שהיה בו ש"ס שלם, דבר נדיר בימים ההם.

כאשר הגיע ה"שאגת אריה" לביתה כדי לשאול גמרות, נענתה בעלת הבית שהיא תשלח מדי בוקר משרת לאכסנייתו של הרב והוא יביא לו כל כרך שיצטרך לפי בקשתו.

כאשר עזב ה"שאגת אריה" את העיר, בירך אותה שתזכה לשני בנים: האחד יקהיל קהילות של בחורי ישראל וילמד אותם את הש"ס, ואילו השני לא יצטרך לש"ס כלל מחמת שידע את כולו בעל פה. ברכתו התקיימה ולבני הזוג נולדו הגה"ק רבי חיים מוואלוז'ין – ראש ישיבת וואלוז'ין, ואחיו הגאון רבי זלמן מוואלוז'ין, שנודע בהתמדתו המופלגת ובידיעת התורה כולה.

* * *

נשוב עתה לשאלה על אודות המלאכים, שנהגו כביכול בחוסר דרך ארץ ונענו להזמנתו של אברהם "כן תעשה כאשר דיברת".

בספר "תולדות יצחק" מבאר את תשובת המלאכים לפי מנהג העולם שמאחלים בברית המילה "כשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים".

כיון שהקב"ה רצה לזמן לאברהם "אורחים", הוא לא גילה לו שמדובר במלאכים, שכן אז לא היה אברהם מזמין אותם לאכול. המלאכים נגלו לו כדמות אורחים פשוטים והוא טרח עבורם והזמין אותם לסעוד בצל קורתו בלי לעכב אותו.

המלאכים, ש"היו בתפקיד", מלמדים אותנו כיצד אורח הגון צריך לנהוג: להעריך את טרחתו של בעל הבית עבורו, אפילו אם מדובר רק בלחם ומים, בנפישה קלה מן הדרך או בהגשת כוס חמין. הם מברכים את אברהם – שיש לו רק בן משִפְחָתו, ישמעאל – שייוולד לו בן מאשתו והוא יערוך לו סעודת ברית מילה.

לכן הם אינם עונים "עשה כאשר דיברת", אלא "כן תעשה" – לשון עתיד – בשמחת הברית לבן שייוולד לך, יצחק, תערוך סעודה לאורחים "כאשר דיברת", עכשיו.

* * *

הכרת הטוב של המארח כלפי האורח אינה רק אדיבות בעלמא. כפי שמופיע במפורש במדרש (תנחומא, שמות ט"ז), משה רבנו מסרב ללכת למצרים לבשר לישראל את בשורת הגאולה.

מדוע?

מפני שטרם נטל רשות מיתרו חותנו. "אמר ליה משה: ריבון העולם איני יכול! מפני שקיבלני יתרו ופתח לי את פתח ביתו ואני עמו כבן. ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו הוא חייב לו"!...

לעכב את יציאתם של ישראל ממצרים עד שיתרו יואיל בטובו להעניק רשות לבצע ציווי של הקב"ה. בלתי נתפס.

הנימוק? "נפשו הוא חייב לו"...

* * *

אורחים ומארחים זהו דבר שבשגרה. קורה לכולנו.

נעזוב לרגע את החסד האמיתי, שהוא בגדר "חסד של אמת" עם אלו שבאמת אין להם היכן לשהות. נניח שאפילו מדובר בקרובי משפחה חביבים שהגיעו לביקור / לשבת.

ראשית ראינו מהתירוץ של מרן מהרי"ד, שמארח צריך להיות רגיש לאורחיו, שכן מצוות לא מקיימים בהידור על חשבון הזולת, לא מעבירים את הכביש בכוח.

רגישות מצד המארח צריכה להתבטא, בין היתר, גם בזמן האירוח. לקלוט מתי האורח רוצה לעזוב ולא להחזיק בו בכוח הבושה עוד ועוד.

שנית, מהמלאכים נלמד שאורח צריך להכיר טובה למארחיו. הם מאחלים לאברהם שיזכה לבן, ברכה שבהמשך הפכה להבטחה. כך גם גמל ה"שאגת אריה" למארחיו.

בדרך רמז ניתן ללמוד נקודה נוספת מתשובת המלאכים, ייתכן שהיא חשובה לא פחות למארחים ולאורחים: "כן תעשה כאשר דיברת" – לתקשר זה עם זה. לשאול, לברר, לראות שישנה הבנה ותיאום ציפיות. לא להשאיר דברים פתוחים (צליאק) שיגרמו אי נעימות לשני הצדדים.