נווה התלאות או גן של ורדים?

'איך הוא מסוגל לחשוב כך', 'איך אנשים חכמים לא רואים את האמת' – משפטים כאלו ודומיהם נשמעו בודאי בפורומים שונים ובדיונים חברתיים רבים בשבוע הסוער שעבר על הציבור בישראל, 'שבוע של בחירות'...

גם כאשר זו סך הכל תחרות על הזכות להיות ממונה על הנקיון והתברואה, היא עשויה להפוך באופי הישראלי להתגוששות חמה, ובמהלכה אנשים עומדים לעיתים משני צדי המיתרס בדעותיהם או ברצונותיהם – ותוהים על זולתם שהלך מחשבתו שונה... 'איך הוא לא מבין', 'איך הוא מסוגל לחשוב כך...', 'איך הוא מסוגל לתמוך בו...'

אנחנו רק מנסים ללמוד כמה תובנות הנוגעות למצבים מסוימים בחיים - מתוך השוני הבולט שבין אברהם ושרה ביחס לעקדת יצחק.

אברהם נגש לעקדה בשמחה, 'וישכם אברהם בבוקר' – זריזות מורה על שמחה כפי שכתב מסילת ישרים, הוא לא שואל שאלות על אף שיש לו כאלו – הוא מבטל את דעתו ואהבתו בפני צו הבורא... ואילו שרה השומעת רק הוה אמינא שיצחק נשחט ונשמתה פורחת... כך כותב רש"י שנסמכה פרשת מיתת שרה לעקדת יצחק 'לפי שעל ידי בשורת העקדה שנזמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה'.

במדרש תנחומא אנו מוצאים עוד שאברהם העלים את מטרת הליכתו עם יצחק משרה ואמר לה שהוא הולך למקום שמלמדים את הנערים תורה. משמע שאברהם חשש מהתנגדותה.

האם שרה אמנו היתה כה רחוקה ממדרגת העקדה, אותה מדרגה שהפכה להיות נחלתן של אמהות יהודיות לאורך ההיסטוריה?

כל אחד והנסיון שלו

מורי ורבי הגאון רבי משה שפירא זכר צדיק לברכה הסביר זאת כך: לאמיתו של דבר אין ביהדות מושג של 'קרבן אדם' והעקדה מנוגדת לכאורה לתפיסת התורה. אילו שרה היתה שומעת מאברהם דבר זה היתה טוענת בוודאות שיש כאן טעות בהבנת הנבואה, אולי היא היתה שמה לב שנאמר לו 'והעלהו שם לעולה' ולא נאמר 'שחטהו' או 'הקטירהו' וכפי שהסביר הקב"ה לאברהם לאחר מכן.

הסיבה שאברהם לא הבין כך וגם קיבל את הציווי כפשוטו על אף היותו נוגד את תפיסת היהדות – היא מפני שזה היה הנסיון שלו, ולכן ניתנה לו האפשרות להבנה שתאפשר את הנסיון.

אולם לשרה לא היה זה נסיון חייה, היא לא היתה אמורה להתנסות בו, לכן היא גם לא מקבלת את הבנתו של אברהם וכשהיא מדמה שיצחק נשחט או עמד להישחט – היא רואה בזאת שגיאה הרת אסון! 

הרעיון הזה יכול להסביר תופעות בחיים. לפעמים אדם תופס תמונה מסוימת שלזולתו היא משוללת יסוד – רק מפני שכאן עומד הנסיון שלו, כאן נקודת הבחירה שלו. לזולתו התפיסה הזו אינה חלק מעבודת החיים והוא לא יראה אותה...  (וכמובן לא באנו לומר שכל עיוותי החשיבה נובעים ממקור זה של נסיון החיים).

נוה התלאות או גן של ורדים?

הבה ננסה להעמיק עוד מדוע לשרה אין זה נסיון העומד על הפרק. יתכן שאין צורך בהסבר על כך, אולם ההסבר עומד אחר כתלנו.

פרשתנו מתארת את חייה של שרה באור ורוד מאד, 'כל שנותיה שוות לטובה'. אולם במבט אחר ניתן להסתכל עליהם כרוויי תלאות. היא עוזבת את ארץ מולדתה ומשפחתה ונודדת עם אברהם לארץ זרה. לאחר זמן הם נאלצים לנדוד שוב לארץ גרר ופעם אחרת למצרים ובשתי ההזדמנויות היא 'נחטפת' מחיק בעלה. מלבד כל זאת רוב ימי חייה עוברים בעקרות, היא מוסרת את שפחתה לבעלה והנה זו נפקדת מיד ועוד מזלזלת בה... רק לעת זקנתה היא נפקדת בבן ונאלצת גם אז להגן עליו מפני ישמעאל...

את כל פרשת החיים הזו מתאר הכתוב כגן ורדים, כל ימיה שווים לטובה וזה מתבטא גם ביופיה שבהיותה בת מאה לא חרת הגיל ולא הסבל – קמטים בפניה...

האמת כנראה שלשרה הכל עבר בהשלמה גמורה, ולא בחינם בכמה מקומות מיוחס יצחק כבנה משום שבאמת מידתו מידת היראה וההתבטלות יונקת מאופיה של שרה (ראה בענין זה בהרחבה בספרנו 'מי באר' פרשת חיי שרה) שרה מלשון שררה – עיקר שררתה ושליטתה הוא על עצמה. אצל שרה אין התנגדויות 'כל מה השם עושה הוא לטובה' והיא מקבלת בהשלמה גמורה גם משפט כמו 'למען ייטב לי בעבורך'.

לכן אילו היתה באמת מבינה שישנו כזה צווי מאת ה' – לא היה זה נסיון בשבילה, כמו שיצחק מקבל את המאמר 'לעולה בני' ותוך כדי דיבור 'וילכו שניהם יחדיו' והוא מתאחד עם השמחה והזריזות של אברהם.

כלומר, כל אחד עם הנסיון שלו ובהתאם לתכונות שלו, התכונות שלו וגם סיטואציות החיים שלו - בהתאם לאתגר החיים המיוחד שלו.