חתונה מעומעמת

עוד הפעם עשיתי את זה לעצמי. לאחר התלבטויות רטוריות וידועות מראש, הלכתי לעוד חתונה חילונית. חתונה מהסוג שלא ניתן לפספס, כזאת שחוסר ההשתתפות בה היא חוסר כבוד מוחלט. מאז החזרה בתשובה עשיתי הכל כדי שלא להיעלם מהנוף המשפחתי. השתתפות באירועים, ביקורי בית גם כשזה לא הדדי. הכל- ורק שלא תהיה סיבה לדבר, שלא יהיה חלילה חילול השם.

את אוזרת עוז וכוח להתמודד עם האווירה הזאת שוב, מוצאת אליביי מתאים כדי לא להגיע עם הבעל והילדים (עם הזמן חוסר הנעימות יורד וכן גם האליביי ומבינים שזה מה יש) ומחליטה שאם את כבר יצאת לחתונה כזאת, לפחות שיצא מזה טוב. את מתלבשת יפה ובצניעות ומקווה להיות קידוש השם מהלך.

אחרי כל כך הרבה זמן את פוגשת אנשים. "צדיקה!", הם קוראים לך, כי לדוסית כמוך אין שום כינוי אחר העולה על הדעת. ושוב ושוב את שומעת את אותם סיפורים ודעות - כמה הם חושבים שזו הדרך הכי נכונה והלוואי עליהם באחד הימים. את מאחלת להם בזהירות שהלוואי ומהרהרת לעצמך אם רק חצי מכל אלו שאמרו את זה היו חוזרים בתשובה...

כולם מסביב אוכלים מהבר ואת כמובן מחפשת את המשגיח. הוא ממליץ לך כסוד שבין מביני דבר לאכול את הדג בלבד ומוסיף שכל הסלטים הם חסלט חוץ מהכרוב, ככה זה כמעט תמיד. ושוב הדודה דואגת: "נו למה את לא אוכלת?". ואחרי חמש דקות: "שאני אביא לך משהו?". ואחר עוד שתי דקות: "נו, לא אכלת כלום! קחי, רוצה ממני?", כבר עומד להיגמר אצלך שק הנימוסים, ובא לך לשאול אותה למה היא דואגת ככה רק לך...

וכדי שלא להעליב את פונה לכיוון אחר והולכת לשתות משהו. את מגיעה לבר ומוצאת את עצמך בסצנה קצת מוכרת ורחוקה. שוב האורות עמומים, שוב ריחות מעורבבים, שוב מוסיקה כזו או אחרת. את מסתכלת ימינה ושמאלה, בינתיים הגיעו עוד אנשים והתיישרו לאורך הבר, הם מבקשים כל מיני משקאות שאת בכלל לא יודעת לומר אותם בעל פה. "מה בשבילך?", והכוס שלך כבר עפה באוויר בפעלול לוליינות די מרשים ונחתה חזרה ביד של הברמן המיומן. בסך הכל רצית מים, אז למה כל הרעש? הלוואי והיו שמים בצד איזה מתקן מים ניטראלי מכל מה שהולך מסביב.

עם הכוס את מסתובבת ובדיוק מולך נעמדת דמות של פעם, לא חשבת שתראי את אותה דמות אי פעם. ואת יודעת שעכשיו יש לך משהו נוסף להתמודד איתו לעוד כמה ימים.

התקליטן קורא לכולם להתקרב אל החופה. את מתפללת על הזוג שימצא את הכיוון הנכון, שהכל יהיה אצלו בטהרה, שהילדים יזכו ללמוד תורה, שיהיה שלום בית... לא נעים לומר, אבל כואב לך שאחד הרגעים הכי קדושים בחיים עובר אצלם בהומור רבני (טרנד חדש), ולבוש לא הולם של אותם בני משפחה אשר נכנסו גם הם תחת בד החופה. את לוחשת להשם שהם לא יודעים, ושיעזור להם להתקרב, וזה לבד גורם לך, כמעט או כבר, להזיל דמעה.