עבודה עקבית או התעלות חד פעמית?

מסמיכות פרשת הדלקת המנורה לקרבנות הנשיאים לומדים חז"ל במדרש, שכאשר ראה אהרן את קרבנות הנשיאים חלשה דעתו על כך. הוא הרי לא הקריב מאומה משלו לחנוכת המשכן, ונשיאי ישראל לעומתו, מקריבים קרבנות מיוחדים שפעולתם הרוחנית כה גבוהה, עד שפירטה התורה שוב ושוב את אשר הביא כל נשיא – על אף שהיה זהה בדיוק לחברו.

ולפיכך ניחם הקב"ה את אהרן באמצעות הדלקת מנורת המשכן, ואמר לו: "שלך גדולה משלהם שאתה מיטיב ומדליק את הנרות". והדבר דורש הסבר, מה יש בעבודה זו שהיא גדולה משלהם, עד כדי שהקב"ה מנחם בה את אהרן?

אולם הביאור הוא, הנשיאים אמנם התעלו התעלות מיוחדת במינה כאשר הקריבו קרבן רב מעלה, אבל התעלות זו הינה חד פעמית. אתה, לעומתם, זוכה בעבודה היומיומית של ההדלקה, עבודה עקבית ומתמידה, שמעלתה - כך למדנו כאן - גדולה יותר, וממילא ההישג שבא בעקבותיה יציב וקבוע יותר.

משל למלך שביקש למנות שר צבא חדש. מה עשה? בחר חמישה מפקדים מובחרים והפקיד ביד כל אחד ואחד משימה: לכבוש מבצר אחד מחמישה מבצרים בהם שלטו שודדי דרכים אכזריים שהפריעו מאד לשלוות החיים במדינה.

ארבעה מן המועמדים גייסו צבא גדול, וכל אחד מהם פתח בהרעשה קולנית סביב היעד עליו הופקד, עד שהשודדים נבהלו וברחו מהמקום עוד באותו היום. לאחר מכן נכנסו לשם חיילי המלך כמנצחים. לעומתם, למפקד החמישי לקח הדבר זמן רב יותר, הוא הקיף את המבצר שעליו הופקד, ולחם בעקביות ובהתמדה בשודדים, עד שלאחר כחודש השמידם לגמרי.

אנשי המדינה היו בטוחים כי אחד מן הארבעה יזכה בתפקיד הבכיר, שהרי כל אחד מהם עמד במשימה במהירות מרבית וניקה ביום אחד את השטח שהופקד בידיו. אך לא כך עשה המלך. הוא מינה דווקא את החמישי לתפקיד הבכיר ולאנשי המדינה המופתעים הסביר כך: מפקד זה לא ביצע אמנם שום פעולה עוצמתית ומרשימה, אולם בעוד שבארבע הזירות האחרות לא הושמד האויב אלא רק הורחק, ממקומו החדש יכול הוא להמשיך ולהטריד ואולי אף לשוב יום אחד למקומו הראשון, הרי שבזירה החמישית הושמדו השודדים כליל, וחלפה הסכנה.

מכאן מוסר השכל גדול לאדם. דווקא העמל הקבוע להשיג מעלה רוחנית, הוא שמבטיח את קניינה בנפש האדם, ולא השגה מהירה שניתן גם לאבדה במהירות. ולפיכך, אדם שזכה במעלה רוחנית מסוימת, לא ינוח על זרי הדפנה. אל יחשוב כי מובטח לו ששוב לא ייפול ממנה. שאננות זו, המבוססת על הישג חד-פעמי עלולה להכשילו לבסוף. דרך העבודה היא מתוך ההכרה במשימה המוטלת עליו, בעבודה של השקעה ובעיקר – בהתמדה. כך כותב הרמב"ם בהלכות דעות (פ"א ה"ז): "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה ויישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות (המידות המאוזנות שכתב שם), ויחזור בהם תמיד עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו". כל זמן שעדיין קשה הדבר על האדם, ידע שעדיין אין זה קניין של קבע בנפשו.

דוד המלך ע"ה ניסח זאת בצורה מיטבית בתהילים, באומרו: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". למי הגדולה? לא למי שרק עולה בהר ה', משם ניתן חלילה גם לרדת, אלא למי שיקום ויעמוד במקום קדשו, בצורה קבועה ויציבה.

על כן ניחם הקב"ה את אהרן במילים: "שלך גדולה משלהם". הקביעות שקנה אהרן שווה עשרת מונים מאשר ההתעלות החד-פעמית אותה חוו הנשיאים. נזכה גם אנו לעבוד את הקב"ה בעקביות ובהתמדה, לעלות בהר ה' ולקום במקום קדשו, אמן. שבת שלום.