ללדת או לא ללדת? זו השאלה

בשנים האחרונות עולה מדי פעם השאלה "האם להביא ילדים לעולם?" לסדר היום הציבורי. יותר ויותר זוגות מצהירים כי הם החליטו במודע שלא להביא ילדים לעולם, כאשר לכל זוג יש את הנימוקים שלו. בתור אחת שכמעט והחמיצה את ההזדמנות ללדת, הייתי שמחה לשתף בסיפור האישי שלי את כל אותם זוגות...

במשך 38 השנים הראשונות של חיי, לא היה לי כל רצון בילדים. לגישה זו היו שותפים מרבית חבריי. מעל השידה בחדר השינה שלי עמד פורטרט קבוצתי של "העֵדר" – שש החברות הקרובות עמן גדלתי. התמונה צולמה זמן קצר לפני טקס סיום התיכון שלנו. היינו נערות חכמות, מוכשרות ונחושות בדעתן. בגיל 37, רק שתיים מאתנו היו נשואות ואימהות לילדים.

עד אז, חייתי את כל חיי הבוגרים, החל מסיום התואר הראשון, באשרם – קהילה המתנהלת לפי הדת ההינדית, כך שילדים לא היו בגדר אפשרות בשבילי. אך מה בנוגע לחברותיי?

לעתים אני תוהה מדוע ילדים לא היו במקום חשוב בסולם העדיפויות שלהן. כולנו גדלנו במשפחות אוהבות ותומכות, בתקופה, בה גירושין היו נדירים ביותר ונחשבו לבושה. הורינו היו זוגות הרמוניים למופת, שהמשפחה הייתה עיקר חייהם. מדוע לא רצינו לחקות אותם?

בהתחלה לא דחינו את רעיון ההורות כלל, דחינו אותו רק לשלב אחר בחיינו. חברה אחת הייתה צריכה לסיים את לימודי המשפטים ולהשקיע מספר שנים בביסוס הקריירה שלה כעורכת דין. חברה שנייה, סוציאליסטית מוצהרת, עבדה בשכונות העוני בעזרה לילדים מוכים. חברה שלישית ביטאה את עצמה בתיאטרון. חברה רביעית ניסתה להביא טכניקות הוראה חדשות לכיתה ג, בבית הספר בו היא לימדה. היה לנו הרבה זמן להחליט אם אנחנו רוצות ילדים או לא.

ההחלטה

הייתי בת 31, כשנסעתי באוטובוס מתפרק בדרגילינג שבהודו והחלטתי סופית שלא ללדת. טיילתי עם גאיראם, איש התחזוקה באשרם. בעוד האוטובוס מיטלטל בין רחובות דרגילינג, למרגלות ההימלאיה, שאל אותי גאיראם: "את שלמה עם החלטתך שלא ללדת לעולם?"

המשמעות של הבאת ילדים לעולם הייתה עזיבת האשרם, דהיינו, גירוש מגן-העדן הרוחני שלי. מצד שני, הרגשתי את השעון הביולוגי שלי מאט את הילוכו. באותם ימים, מעט מאוד נשים ילדו את ילדן הראשון לאחר גיל 30. לא רציתי לעזוב את האשרם באמצע שנות השלושים שלי, בשל סיבה שלא יכולתי לחזות, רק כדי לגלות שהחמצתי את ההזדמנות האחרונה שלי ללדת. ה"לעולם" של גאיראם הדהד בלבי.

האמת היא, שלא אהבתי ילדים במיוחד. לא קניתי את הרעיון שכל הילדים תמימים, חמודים וראויים לאהבה רק בשל גילם הצעיר. "לאהוב ילדים" כקבוצה, נראה לי מטורף בדיוק כמו לאהוב את כל האנשים שגרים בתל-אביב או את כל הגינגים.

האמנתי אז בגלגול נשמות, בכך שנשמות חוזרות לעולם שוב ושוב, ונושאות עמן בכל פעם מטען מחיים קודמים. הייתי בטוחה שגק המרטש לא היה תמים או חמוד גם כשהיה פעוט. כיצד יכולתי לדעת שאותו זב חוטם, בן החמש, שיסתובב לי בסלון, לא יהפוך לרוצח, או שלא היה נאצי בגלגולו הקודם? מה כל כך מקסים בגוף קטן, בו שוכנת אישיות מרושעת?

חוץ מזה הרגשתי לפעמים, שגידול ילדים הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית. כל מי שגמר בית ספר יסודי ולמטה מזה, הרי יכול להתרבות. דחיתי בבוז את רעיון ההורות – הוא נראה לי כדרך נלוזה להעביר בה את חיי. באותה תקופה הייתי המנהלת האדמיניסטרטיבית של האשרם, והייתי אחראית להשקעות בקנה מידה רציני, ועל ניהול הוצאת הספרים שלו. למה לי לבזבז את ההשכלה שלי ואת כשרונותיי על החתלת תינוקות?

אם אדרדר לכדי הבאת ילדים לעולם, כמה שנים יעברו, וכמה לילות בלי שינה איאלץ לעבור, בטרם אוכל לנהל שיחה אינטליגנטית עם ילדי? חשבתי על ההורות, כעל תקופה בה איאלץ לאחסן את מוחי בהקפאה עמוקה, לפחות עד שילדיי יסיימו תיכון. העדפתי להותיר זאת למי שמוכנה לבזבז עשור מחייה על "קוצי מוצי". ואני הרי שנאתי דיבור תינוקי וילדותי.

יתרה מזו, האמנתי בתפיסה ההינדית-בודהיסטית שרואה בעולם מקום של סבל. איזו טובה אני עושה לנשמה בכך שאני מביאה אותה למקום כזה? על אף שלי עצמי הייתה ילדות מאושרת (בהתחשב בכאבים הידועים שמסבים אהבות נכזבות ופצעי בגרות), בלימודי באוניברסיטה קלטתי כמה אומללים מרבית בני האדם. מדוע לכפות על מישהו, על אחת וכמה ילדי, ל"היתקע" בעולם האומלל שלנו?

כך, כשאני מתבוננת דרך החלון בהרי ההימלאיה שבאופק, עניתי לגאיראם בשקט ובנחישות: "כן, ילדים זה לא בשבילי. חיי מוקדשים לאשרם".

יהדות

בגיל 37, מסיבות שאותן לא יכולתי לחזות, עזבתי את האשרם ובאתי לירושלים ללמוד תורה. אהבתי את העומק של השיעורים ואת העומק שמצאתי באנשים שפגשתי, כולם בעלי שאיפות רוחניות. הרוחניות הורגשה באוויר הירושלמי ובמיוחד ברוח ששרתה על מדריכי היהדות החכמים והאוהבים. ובאווירה זו, שהזכירה לי את הודו של שנות השישים, היה דבר אחד שטרד את מנוחתי: העובדה שכל מי שיכול היה, נישא והביא ילדים לעולם.

הידיעה הזאת "תקעה" אותי. את כל חיי הבוגרים הקדשתי למטרה אחת – הארה. באשרם למדתי, שבחיים רוחניים אין מקום לילדים. אפילו כאן, בדירתי השכורה בירושלים, קמתי מוקדם מדי בוקר, וביליתי שעתיים בתרגילי יוגה ובמדיטציה ועוד שעתיים בתפילת שחרית, כשאני הוגה בכל מלה ומלה. משטר כזה היה בלתי אפשרי עם תינוק בוכה או פעוט תובעני. לא הייתי מוכנה להפוך 17 שנים של עבודה רוחנית מפרכת לערמת חיתולים.

שיטחתי את התלבטותי בפני אחד מגדולי המקובלים, שלשיעורי הקבלה שלו הייתי מגיעה בכל הזדמנות.

"אני חוששת שאם יהיו לי ילדים, אאבד את דרכי הרוחנית" קבלתי באוזניו.

הרב הביט בי כאילו עשיתי השוואה מגוחכת ביותר, כמו "אני חוששת שאם אמצא עבודה, אפסיד את כל כספי".

ואז הוא פצח בהסבר קבלי (שאת רובו לא הבנתי) אודות הסיבה, שבשלה הורדת נשמות לעולם היא הדבר הנעלה ביותר שבני אדם יכולים לעשות. "הנשמות באות מהספירות (הערוצים בהם מתבטא הפן האלוקי בעולם) הגבוהות ביותר. כשבעל ואישה מתאחדים בקדושה, הם יוצרים נשמה שיורדת מהגבוהה שבספירות, הכתר. זוהי הדרך היחידה בה יכולים בני אדם להגיע לספירה זו".

באוטובוס, בדרך הביתה, כשהרהרתי בדבריו חזר אותו מסר להדהד במוחי: כן, כל מי שגמר בית ספר יסודי יכול להביא ילד לעולם הזה. ולצורך העניין, כמעט כל אחד יכול לזכות בלוטו, אך אין בכך כדי לעמעם את זוהרה של הזכייה.

למרות הבנת המסר, עדיין חשתי התנגדות לרעיון. בתוך תוכי עדיין הייתי משוכנעת שילדים והישגים רוחניים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא נפגשים, כמו למשל, ילדים ובית נקי. החלטתי לשטוח התלבטות זו בפני היועץ הרוחני הגדול, הרבי מאמשינוב.

הרבי מאמשינוב היה התגלמות הגדוּלה הרוחנית אליה שאפתי להגיע. פגשתי את הרב שלוש פעמים קודם לכן, תמיד באמצע הלילה. היה עליי לבקש להיפגש עמו, ואז נקבע לי המועד ללילה מסוים. באותו לילה, לרוב בסביבות חצות, הלכתי לביתו של הרב, שהתגורר בדירה קטנטנה בקומה השלישית בשכונת בית וגן בירושלים, וחיכיתי בסבלנות לתורי. בין שלוש לארבע בבוקר היו נפתחות דלתות הזכוכית המעושנת של חדר האוכל שלו, ועוזרו היה מסמן לי להיכנס.

אך הפעם, כשביקשתי להיפגש עמו, אמרו לי שהרב נפגש עם אנשים במהלך היום, ושעליי להתייצב בביתו בשעה רבע לשלוש אחה"צ בדיוק.

כעת, כשמשפחתו של הרב (שאז מנתה שבע בנות) הייתה כולה ערה וערנית, הדירה נראתה שונה לחלוטין. שתי בנות בצמות ארוכות ושחורות חלפו על פניי בדרך למטבח הקטנטן וכשהעוזר הוביל אותי לחדר האוכל, שמתי לב לתינוקת בסרבל תינוקות ורוד, שעמדה בלול בפינה מרוחקת של החדר.

הרב נחפז פנימה (הוא תמיד הולך מהר) והתיישב בכסא שמולי בחדר האוכל. שאלתי עמדה על קצה הלשון: "האם טיפול בתינוקות לא יהווה מכשול בדרכי הרוחנית?" אך לפני שאחד מאתנו פתח בדבריו, החלה התינוקת בפינה לייבב.

"סליחה" אמר הרב, וקפץ מכיסאו. הוא מיהר אל הלול, הרים את התינוקת, הרגיע אותה, נשא אותה לשולחן והתיישב באותו מקום, מולי, כשהתינוקת בחיקו.

"מה הייתה שאלתך?" הוא שאל אותי באדיבות. השניים, הוא והתינוקת, הביטו בי כשמבט רציני נשקף מעיניהם.

השאלה קפאה על שפתיי. כשראיתי את האדם הרוחני ביותר שהכרתי, עסוק בפעילות שלה בזתי כל כך, הרגשתי שאלוקים עצמו הפריך את טענותיי.

למרות ספקותיי שעדיין היו קיימים, ועל אף התנגדותי הלא מודעת לאימהות, החלטתי לעשות את הצעד, ולקפוץ אל תהום הנישואין וההורות, בתקווה שהכול יהיה בסדר. התחלתי להיפגש עם גברים מתאימים, ועליתי על דרך המלך המובילה למטרה אחת: חופה וקידושין.

המהפכה הקופרניקאית

עם התחייבותי לדרך זו, של הקמת משפחה וגידול ילדים, התחלתי להיות מודעת למה שעמד מאחורי ספקותיי וחששותיי.

מאז ומתמיד נשגב מבינתי מדוע אני וחברותיי, שגדלנו בבתים מאושרים וטובים, החלטנו להימנע מלהעביר שפע זה לדור הבא. יכולתי להבין ילדים שעברו התעללות, ונשבעו בבגרותם שלא להמשיך את הדור. אך כולנו היינו עטופות באהבה, כל האהבה שיכלו הורים יהודיים בני המעמד הבינוני, להמטיר על ילדיהם, וזאת בנוסף לתחושת הביטחון החומרי של שנות החמישים. מדוע נרתענו כל כך מלהמשיך ולהעביר חוויות אלו לדור הבא?

ואז לפתע, עלתה בי התובנה: לא יכולנו להעביר חוויה זו הלאה.

אנחנו עמדנו במרכז עולמם של הורינו. אני עצמי, כמי שנולדה לאם בת 37 ולאב בן 44, הייתי, כמו במעשיה חסידית, בת הזקונים האהובה. הוריי העריצו אותי ואת אחי, שנולד 21 חודשים לפניי.

אבי עבד בדראגסטור שלו 12 שעות ביום, כדי לממן את שיעורי האמנות, הפסנתר ורכיבת הסוסים שלנו, ואילולא היה המורה שלנו לזמרה מצהיר שאין לי כל כשרון, הוא היה מתאמץ לשלם גם על שיעורי פיתוח קול.

הוריי חסכו כל אגורה, מעולם לא יצאו למסעדה או עסקו בתחביבים, הכול למען לימודי האוניברסיטה שלנו. אמי הקדישה את כל שעות הערות שלה לבישול ולאפיית המאכלים האהובים עלינו, ליצירת בית נוח ונעים עבורנו, לעזרה בשיעורי הבית שלנו וכן הלאה. אני זוכרת כיצד בגיל 12, אמי לקחה אותי לקניות בפילדלפייה וקנתה לי מעיל מפרווה מלאכותית, בעוד היא עצמה לבשה מעיל פשוט מבד, שגילו היה כמעט כגילי. לא הייתה בכך כל הקרבה. זו הייתה חגיגה אמיתית עבורה.

ידעתי שאם יהיו לי ילדים, לא אעביר את חוויות הילדות שלי אליהם, כי אם ההפך הגמור. התובנה החדשה שנחתה עלי היתה עבורי, לא פחות ממהפכה קופרניקאית! אני הייתי מרכז עולמם של הוריי, כלומר, הבאת ילדים לעולם משמעה, הפיכת הילדים למרכז עולמי, הפיכתם לציר שעליו סובבים חיי – הילדים יהיו ראשונים בסדר העדיפויות שלי וצרכיי יהיו משניים לצורכיהם, את חופשותיי אבלה בגני שעשועים ובאטרקציות לילדים ולא ברגיעה בטבע, וכשאלך לים אבנה ארמונות בחול ואקפוץ על הגלים ולא אקרא ספרים ואשחה לעומק.

לוותר על התרכזותי בעצמי, יהיה קשה לא פחות מהוויתור שמוותרת הזמרת הראשית באופרה, על האריה המרכזית, לטובת בתה שעל סף גיל ההתבגרות, כשהיא עצמה עוברת לשורה אחורית במקהלה.

והקושי הגדול מכולם: יהיה עליי לוותר על תחושת השליטה בחיי. ילדים הם בלתי צפויים. לא אוכל ליהנות משנת לילה של שבע שעות רצופות, לא עם פעוטות ששיניים בוקעות בפיהם, לא עם סיוטים של בני חמש. לא אוכל לרכוש לי שמלות יפות, שאינן חסינות לכתמי שוקולד. ואף חדר לא יישאר נקי ומסודר לאחר עשר דקות של פשיטה לצורך חיפוש צעצוע שאבד, שלא לדבר על טיולים מתוכננים שיהפכו לסיוט בגלל מריבות של מתבגרים.

התרגלתי לחיים שדמו לישיבות הנהלה: דיונים מנומסים, הכרת תודה הדדית, כשההגיון והיעילות שולטים בכיפה. החיים עם ילדים דמו לחיים בחווה: לכלוך ורעש ויצרים ברוטאליים שולטים בכיפה.

כלים שבירים

בעודי ממשיכה להיפגש עם מועמדים לנישואין, התחלתי להיות מודעת לחרדה נוספת ועמוקה שקיננה בי, כל אימת שחשבתי על עצמי כאם. אילו היה פסיכיאטר פרוידיאני מבקש ממני לומר מהי האסוציאציה שמעלה בי המלה "ילדים", הייתי אומרת: "יצורים קטנים ופגיעים שעלולים למות".

במשך שנים הייתה לי תחושה, שחוויתי את אימי השואה בגלגול קודם. הרגשתי שבחיי הקודמים חוויתי את האימה שבראיית ילדיי מתים לנגד עיניי. הפחד הגדול ביותר שבהתמסרות לילדיי ובאהבתי אותם הייתה האפשרות, שתלתה מעליי כחרב המתהפכת, שילדיי ימותו. בסופו של דבר היה זה הפחד שהזין, יותר מכל דבר אחר, את התנגדותי לנסוך את אהבתי ואת חיי לכלים שבירים כמו ילדים.

ואז, לילה אחד, 14 חודשים לאחר שעברתי לירושלים, חלמתי חלום ובו קברתי, במוחי הלא מודע, סוגיה אחרונה זו. כשהתעוררתי, להפתעתי הרבה, התיישבתי במיטתי ואמרתי: "עכשיו אני יכולה להינשא ולהביא ילדים לעולם".

לזכות בלוטו

חודשיים לאחר מכן, פגשתי מוזיקאי בן 39 מקליפורניה. נישאנו חודש לפני יום הולדתי ה-39. בגיל 40 ילדתי את בתי הבכורה.

הרגשות שחשתי בחודשי האימהות הראשונים היו עונג והפתעה. כשהחזקתי את בתי בזרועותיי, חשתי מיד שמחה טהורה כל כך, שפרצתי בצחוק. לא צחקוק מנומס, כי אם צחוק מתגלגל ובריא, שלאחריו תמיד עלתה השאלה: "למה לא אמרו לי קודם שזה כל כך נפלא?"

בפעם הראשונה שהתינוקת שלי חייכה, הרגשתי שזכיתי במיליון דולר. התמלאתי בשמחה כזאת, שהרגשתי שאני יכולה לעוף, פשוט כך, להתרומם מהרצפה ולנסוק אל על.

כשהינקתי את בתי, חשתי שלווה מוחלטת, כזו שנובעת מהגשמת פוטנציאל חבוי. הוויה שקטה במקום החיפוש המתמיד שחוויתי כל חיי.

מצאתי את עצמי תוהה, איך יתכן שראיתי בכך עבודת פרך חסרת תוחלת קודם לכן? כל היצירתיות שלי גויסה כדי להסיח את דעתה כשבכתה, כדי להביא גירויים חדשים למוחה המתפתח, כדי להימנע ממלכודות ההורות הצפויות. בעבר ניהלתי ארגון, כתבתי ספר בן 640 עמודים, והרציתי בפני קהל אוהד – אך דבר מכל אלה לא הביא לי תחושות של שמחה ואושר כמו גידול התינוקת שלי.

דבר לא יכול היה לפגום באושר זה, בעליצות קלת דעת זו. אפילו כשהחלפתי חיתולים – הפעולה שבעבר הייתה סמל לבוז שרחשתי למוסד האימהות – נמלאתי פליאה: כיצד החלב שינקה ממני (כשלעצמו חומר מופלא) מזין את מיליוני התאים השונים בגופה, ואז נפרד מגופה בסיועה של מערכת עיכול כה מושלמת ונהדרת בעיצובה. כשחיברתי את קצוות החיתול זה לזה בסיכת ביטחון (הייתי חסידה של חיתולי כותנה), הרגשתי שאני מסוחררת מרוב אהבה – לתינוקת שלי ולחיי המבורכים כל כך.

אך לתחושת האושר וההפתעה נלוותה תחושה נוספת, התחושה שהייתי קרובה כל כך להחמיץ את כל זה. מה היה קורה לו נשארתי באשרם עוד כמה שנים? מה היה קורה לולא חזרתי בי מהחלטתי שלא להביא ילדים לעולם? זה היה כמו לזכות בלוטו ולזרוק את הכרטיס הזוכה עם כל מיני פיסות נייר בלתי חשובות אחרות שמאכלסות את תחתית הארנק שלי. מעולם לא הייתי יודעת שזכיתי...

המאמר באדיבות אתר אש התורה