יורד לאומנות חברו

בן מבוי שהיה חייט, סנדלר, בורסקי, או שאר אומנויות, ובא שכנו במבוי ורצה גם הוא לעסוק באותה אומנות – אין הראשון יכול לעכב עליו. בזמננו, שכל אחד מבני העיר יש לו רשות בכל הרחובות והמבואות של העיר – כל בני העיר יכולים לעשות מלאכתם בכל מקום שירצו.

מי שבא לקבוע אומנות בעיר שאינו גר בה – בעלי אותה האומנות שגרים בעיר יכולים לעכב עליו. והוא הדין סוחר שבא למכור את סחורתו בעיר שאינו גר בה, הסוחרים שבעיר יכולים לעכב עליו. אבל אם הוא מוכר סחורה אחרת או טובה יותר מסחורת הסוחרים שבעיר – אינם יכולים לעכב עליו. בני עיר אחרת שבאו למכור סחורתם במחיר זול יותר מהמחיר של סוחרי העיר, יש סוברים שאין סוחרי העיר יכולים לעכב עליהם בגלל הפסד הקונים, ויש סוברים שסוחרי העיר יכולים לעכב עליהם – על אף הפסד הקונים.

ביום השוק אין בני העיר יכולים לעכב על סוחרים בני עיר אחרת מלמכור בעירם. בן עיר אחרת שמכר לבני העיר הזו באשראי – וצריך לשהות בעיר עד שיגבה חובותיו – יכול הוא להישאר בעיר, ולמכור כשיעור פרנסתו, עד שיגבה חובותיו, ואחר כך ילך לו. אם לבני עיר אחרת הייתה חזקה לסחור בעיר הזאת – אין בני העיר יכולים לעכב עליהם.

אם שכר בית בעיר ורוצה להיות מבני העיר, אין בני העיר יכולים לעכב עליו. תלמיד חכם שבא מעיר אחרת לגור בעיר זו – הוא נחשב כבן אותה העיר שבא לגור בה, ויכול לסחור בה.

מותר לחנווני לחלק לילדים אגוזים, סוכריות וכיוצא בזה, כדי שיבואו לקנות אצלו, כי יכול לומר לחנוונים האחרים: ״כמו שאני מחלק להם אגוזים, יכולים גם אתם לחלק להם שקדים וכיוצא בזה. במקום שיש שער קבוע לפירות וירקות, אסור לחנווני אחד למכור יותר בזול מן השער הקבוע, כי בכך יקפח את פרנסתם של שאר החנוונים.