למה הכהן עטף את עצמו בניילון במהלך הטיסה?

"שלום רב, בוודאי שמעת על הכהן החרדי, שצולם כשהוא עטוף בשקית ניילון במהלך טיסה במטוס, כשעבר מעל בית קברות. הייתי רוצה לדעת, מבלי להתריס, מה ההיגיון בכך? אני לא מבין למה טומאה עוברת דרך גוף מתכתי של מטוס, אך לא דרך שקית פלסטיק פשוטה? כמו כן, לא מדובר בדברים שניתן לראות או להבין, ואם אין כיוון הגיוני להבנת העניין, אז מובן מדוע יוביל הדבר לזלזול נרחב בכלי התקשורת. בתודה".      

שלום וברכה,

אולי חשוב להקדים ולומר, כי המקרה המדובר נעשה בשעת הדחק, ולא היה מעשה רגיל לכתחילה. היה זה ממש לפני ערב פסח, כאשר כהן ששהה בחו"ל גילה, לדאבונו, שטיסתו לישראל התבטלה, והוא לא יוכל להגיע אל בני משפחתו לפני כניסת החג. התברר כי נותרה רק אפשרות אחת, והיא לטוס במטוס אחר, שחולף מעל בית הקברות של חולון... מפאת החשיבות המיוחדת שלא להעדר מביתו בחג, קיבל הכהן הוראת שעה מיוחדת לעטוף עצמו בשק ניילון במשך הדקה בה חולף המטוס מעל בית הקברות. יש להבין, כי לא מדובר בפיתרון הלכתי פשוט כל כך, אחרת היינו רואים בכל טיסה כהנים עטופים בשקיות ניילון עד שהמראה היה הופך לשגרה.

המקרה המיוחד יכול להראות תמוה ומוזר מאוד כלפי חוץ, כשלא מכירים את הסיבות וההסברים הנוגעים לעניין. סביר להניח, שאילו ביקשו כלי התקשורת לסקור את הנושא המעניין בעין אובייקטיבית, היו פונים לרב בקי בהלכה כדי לשאול על הפעולה התמוהה לעין, והיו, לכל הפחות, מציגים את הסיבות ההלכתיות שהניעו את הכהן לנהוג בדרך זו. בע"ה נשיב על השאלה, ונתחיל בהיבט ההלכתי. לשם בירור הנושא ההלכתי פניתי אל המומחה הרה"ג מתתיהו הלברשטט הי"ו מהכולל "יששכר ואוהליך" ב"ב.

* * *

(ויקרא י"א, ל"ג): "כל אשר בתוכו יטמא...".

טומאה אינה "לכלוך" כפי שנוטה הדעת לדמיין זאת. טומאה מגיעה מלשון "אטימות", מושג המתאר חיסרון וניתוק ממקור רוחני נעלה. בגוף האדם שוכנת הקדושה הגדולה ביותר, נשמה אלוקית, שהיא בבחינת "חלק אלוק ממעל". כשהנשמה העליונה עוזבת את הגוף, היא מותירה אותו ריק וחסר באותה קדושה עליונה שהייתה בו. חיסרון הקדושה הופך אותו למקור הטומאה. ככל שכלי הקיבול מכיל פוטנציאל וקדושה גדולים יותר, כך הגוף יהיה טמא יותר בעזיבת הקדושה וחסרונה.

התורה מלמדת אותנו (במדבר, פרק י"ט, י"ד): "אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים". חז"ל לימדו אותנו, שטומאה נעצרת על ידי תקרה (בלשון התורה: אוהל), אחרת תעלה הטומאה עד לב השמים. מבחינת ההלכה, טומאת מת דומה לעמוד המגיע עד לב השמים, כפי שפוסק הרמב"ם בספרו "משנה תורה" (ספר הטהרה, הלכות טומאת מת, פרק ז´, הלכה ה´). וכך, ההלכה מלמדת אותנו, כי מעל בית קברות- הטומאה מגיעה עד הרקיע.

כעת נשאלת השאלה, מדוע מטוס אינו חוצץ ועוצר את הטומאה, בעוד שקית ניילון מסוגלת לכך? חקירה זו נעשית בשלושה שלבים:

1) המטוס אמנם רחב כבניין, אך אינו דומה לאוהל, היות והוא מנותק מהקרקע. לכן, אינו מונע מהטומאה להגיע לגוף היושב בתוכו. הטומאה עוברת דרך המטוס בדיוק כמו בכל מקום פתוח. כך פסק הרמב"ם שם (פרק י"ג, הלכה ה´): "והעוף הפורח, וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים, כל אלו לא מביאין ולא חוצצין, שאף על פי שהאהילו, אינו אוהל המתקיים".

2) כמו כן, המטוס עצמו נחשב לכלי מפאת היותו כלי תחבורה, הוא אמצעי תעופה ותנועה, והמשנה פוסקת שכלים לא יכולים לחצוץ בפני הטומאה (אוהלות, פרק ו´, משנה א).

3) בנוסף, המטוס עשוי מתכת, ומתכת הינה חומר המקבל טומאה, כך שגם אם היינו מגדירים מטוס כאוהל, הוא עדיין לא היה מגן מפני הטומאה.

פלסטיק, לעומת זאת, הינו חומר שאינו מקבל טומאה, היות ואינו מוזכר בתורה, ולמרות שאינו יכול לשמש אוהל כנ"ל, עדיין ביכולתו לשמש כלי אטום המגן מפני הטומאה בדומה לצוללת, אשר רק מה שבתוכה נותר יבש (ומונח זה נקרא בשם "צמיד פתיל", עיין במדבר י"ט, ט"ו, ומשניות מסכת כלים פרק י´). לכן, השימוש בניילון מגן על גוף הכהן מפני הטומאה.

* * *

כעת, נעסוק בהסבר ההשקפתי, הרחוק, לכאורה, מעיני השכל. לצורך השוואה, ננסה לתאר כיצד שק הניילון מסוגל להגן מפני וירוסים ומחלות הפוגעות במי שאינו חסין להם. כן ניתן לדמות בעיני רוחנו את הטומאה לקרינה רדיואקטיבית, שבכוחה לעבור דרך חפצים כבדים ואפילו מתכות, בעוד לבוש העשוי מאריגים קלים בעלי צפיפות סיבים גבוהה, מסוגל לסנן את הקרינה מפגיעה בטווח הקצר.

נמחיש זאת תחילה באמצעות דוגמה על קבוצת אנשים, שבשל סיבה גנטית הם חשופים לווירוס הנפוץ במקומות מסוימים בעולם. לכן, כשהם מטיילים, עליהם ללכת באזורים אלו בעודם עטופים בשקית ניילון אטומה, או בחליפה אוורירית מוזרה כמו זו שלובשים מדעני-גרעין כשהם חשופים לקרינה. הדבר אמנם עשוי להיראות מוזר מאוד למראה, אך הסיבה תהיה לנו מובנת. במשך תקופה ארוכה ביפן, הלכו גברים ונשים ברחוב ובמקום עבודתם, כשהם חבושים במסיכות-אף מוזרות למראה, בשל וירוס השפעת שהתפשט במקום.

אילו היינו מספרים לאנשים מלפני שלוש מאות שנה על קיומם של חיידקים זעירים שלא ניתן לראות בעין, ושבכוחם להחליא גוף שלם ואפילו להרוג בני אדם, היו הכל לועגים לנו. אכן, מי שטען לקיומם של חיידקים, זכה למנה הגונה של לעג וקלס מהמון העם, עד שהומצא המיקרוסקופ, שאז הפכו החיידקים לעובדה מדעית. גם הנושא של קרינה אינו מובן, אך כיום זוהי עובדה מדעית, שהיחשפות חוזרת ונשנית לקרינה בלתי-נראית, מסוגלת לפגוע בגוף שלנו. קרינה היא לא מושג מובן. בכוחה לעבור דרך חפצים וגם דרך מבנה מתכתי של מטוס. רבים מאוד האסטרונאוטים שמתו ממחלות בגיל צעיר, מכיוון שבחלל אין את מעטפת ההגנה של האוזון, אותה הציב עבורנו הקב"ה מסביב לכדור הארץ. הקרינה המזיקה חדרה לגופם של האסטרונאוטים לאורך שנים במהלך שהותם בחלל, למרות שבמהלך אותן שנים הם נראו בריאים. בנוסף, אף היו עטופים בשכבות מגן עבות וחזקות ובתוך חללית אטומה לגמרי. למרות כל זאת, האסטרונאוטים היו חשופים לקרינה בלתי נראית ובלתי מוחשית, שרק באמצעות מכשירים אלקטרוניים עדינים ביותר ניתן למדוד את עוצמתה, ובגללה, רבים מהם לא האריכו ימים ומתו ממחלות קשות בטרם הגיע לגיל מבוגר.

כיום, המדע מכיר במושגים לא מוחשיים רבים, שאנו לא רואים ולא שומעים, המשפיעים באופן ישיר על אורח חיינו, רמת בריאותנו, ואפילו על תוחלת החיים שלנו. בתחום פיזיקאלי, הנקרא בשם "מכניקת הקוונטים", טוענים מדענים, כי אפילו חלקיקי החומר הזעירים ביותר עשויים להיות מושפעים מהמחשבה וצורת המחקר האנושי הנעשה בהם... ושבמידה מסוימת, המבט והמחקר שלנו משנים ומעצבים את המציאות החומרית שאנו חיים בתוכה, בקשר שעדיין נחקר, ואינו מובן למדע.

נושאים של טומאה וטהרה אינם בהשגתנו הטבעית. כבר אמרו חז"ל, שמדובר בנושא הנסתר מהעין ומההיגיון השכלי הרגיל, ולכן חוקים אלו נקראים בלשון התורה "חוקת התורה". עוד מסופר, שאפילו שלמה המלך, החכם באדם, התחבט בחוקים אלו ולא הצליח להבינם עד שורשם. אלו נושאים השייכים לחלק הנסתר של התורה, הידוע היטב רק לנשמות שכבר עזבו את גופם, עליהם נאמר "כי לא יראני האדם וחי". הזוהר הקדוש מסביר, שהנשמה רואה בעולם הבא מה שלא ראתה בזמן ששכנה בגוף הגשמי בעולם הזה. הרמב"ם ממשיל זאת לניסיון להסביר לעיוור צבעים מהו צבע, משימה שהיא בלתי אפשרית לכל הדעות. כך גם בעולם הבא, המעשים הטובים והרעים שעשינו בעולם הזה נראים עלינו כמו לבוש.

התורה מספרת לנו על תקופות של שכר ועונש מוחשיים ביותר, בהן כל אדם שהיה מרכל על חברו ועוסק בלשון הרע, היה נפגע ממחלת הצרעת ונאלץ להתרחק מהעם ולטהר את גופו. כיום, אנו כמובן לא רואים את השינויים הרוחניים שאנו עושים בנשמותינו, ולכן קשה לנו להבין את ההשפעה של מעשינו. תורת הקבלה של האר"י הקדוש מדברת על שינויים אלו, הנקראים בשם "מלבושים" לנשמה, שאנו בעצמנו יוצרים בעולם הזה באמצעות המעשים החיוביים והשליליים שלנו. בעת שנעזוב את גופנו, את הקנקן, תתגלה הנשמה הנמצאת בתוכו, על כל יופייה הרוחני.

הרחבנו בכך, על מנת להמחיש את מציאותו של עולם גבוה יותר, שאינו נראה לעינינו, מקיומו אנו שוכחים לעתים קרובות. הבה נתאר לעצמנו לרגע, שהיה בכוחנו להרכיב "משקפי רנטגן" רוחניות, באמצעותן היינו מסוגלים לראות את העולמות העליונים הנושקים לעולמנו הפיזי, ואת כח השפעתם עלינו. היינו מסוגלים להבחין בנשמות ובישויות רוחניות המשוטטות בעולם, בעולמות העליונים שנבראו, ובצורה בה הם מתקשרים לעולם שלנו. היינו מגלים, לפתע, את מציאותם של חוקי בריאה נוספים שהבורא טבע ביקום, בדומה לקיומה של האש, אשר בכוחה לחמם ולהאיר, ובד בבד גם להזיק. היינו מסוגלים לראות בכל בית קברות את "שער השמים", שדרכו נשמות הנפטרים עולות ויורדות כמו בסולם יעקב, ואת המטוס, בתוכו טס הכהן, נכנס לתוך אותה "קרן אור" העולה מבית הקברות עד הרקיע, ובעת שהכהן עובר דרכה, נשמתו המיוחדת סופגת, בעל-כורחה, מן הרוחות העולות והיורדות, מעין כתם דיו שאינו יורד מהעור. האם אז לא היה הדבר מובן לנו, מדוע הכהן עטף עצמו בניילון? האם זה עדיין היה מוזר, אילו היינו מסוגלים לראות את השפעת הטומאה והקדושה בעינינו ממש?... אנו לא רואים את המציאות הרוחנית, ורבות מההלכות הנוגעות לנושאי קדושה וטהרה נראות לנו תמוהות ולא מובנות בשל כך, אך, יחד עם זאת, ביכולתנו לדעת על קיומם, באמצעות התורה הקדושה המלמדת אותנו על חוקים אלו. חוקים הנוגעים לעולמות רוחניים ונסתרים מן העין, שאת כולם נוכל לראות יום אחד בעינינו הרוחניות, לאחר שנעזוב את הגוף הגשמי שאנו לובשים כעת. וכפי שלימדונו חז"ל (יומא ל"ט, א´): "אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן (ויקרא י"א, מ"ד) ´והתקדשתם והייתם קדושים´. אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא".

תודתי נתונה לרה"ג זמיר כהן שליט"א, שהקדיש מזמנו היקר למאמר, ולחברותא שלי הרה"ג משה צבי איינהורן שליט"א שסייע לי מאוד בשיפורו.

בברכה, דניאל בלס