סיפור קצר: אין כמו בבית

שימי רקע ברגליו בכעס. "אבל כולם ישנים אצל רובי, למה רק לי אסור? למה כל האמהות מרשות ורק את לא?!". למען האמת לא כל האמהות הרשו, אבל האמהות של הילדים "הנחשבים" ככל הנראה הרשו.

"תראה שימי, אתה יודע שאני מרשה לך לישון מידי פעם אצל חברים. אני גם מבינה שהחופש הגדול התחיל ואתם רוצים לעשות כיף ביחד. אבל היום ד´ באב, אנחנו ממש בתוך ´תשעת הימים´, וזה ממש לא זמן מתאים לחגיגות כאלה". עצרתי את עצמי בכוח. לא, אני לא צריכה לספר לו כמה שאני מפחדת מהזמן הזה, זוכרת היטב את האסונות השונים שמתרחשים בימים אלו מידי שנה. את רגשות החרדה האלה עדיף שאשמור לעצמי. רק שהכל יעבור בשלום.

שימי רקע רקיעה אחרונה ברגליו, ופנה בזעם אל חדרו בקומה השנייה, כשהוא מפטיר מאחורי כתפו: "אוף. נמאס לי מהבית הזה!"

האם היה מדבר כך אילו ידע שזו תהיה הפעם האחרונה בה יישן במיטתו?

אש בלילה

ארוחת ערב.

כולנו ישבנו יחד סביב לשולחן הגדול. נטלנו ידיים והספקנו לטעום מעט מהלחם כשבעלי התחיל לרחרח את האוויר. "יש ריח של גומי שרוף", העיר. הגדולים הפסיקו לאכול ושאפו עמוק דרך האף. ריח של גומי שרוף, אין ספק.

"אבא, נראה לי שיש קצת עשן ליד המדרגות", אמר אחד הילדים, ובעלי מיהר לבדוק מה קורה בקומה השנייה של הבית.

"אש!", קרא בעלי בקול חד. "יש כאן מלא עשן ואני רואה הבהוב כתום שמגיע מחדר הבנות. כולם לצאת מהבית מייד!".

יצאנו. בדקתי שוב ושוב שכולם בחוץ. ברוך ה´, איזה נס שזה קרה בזמן ארוחת הערב כשכולנו היינו מרוכזים יחד.

הילדים רצו משכן לשכן להזעיק עזרה, ותוך דקות ספורות התארגנו הגברים למבצע כיבוי-אש. עד שתגיע מכונית הכיבוי יעברו דקות חשובות, חבל על כל רגע. החשמל לבית נותק. צינורות חוברו לברז הכיבוי. נער טיפס אל מרומי הסולם לנסות לאתר את מוקד האש ולפתוח פרצה בגג הרעפים דרכה יוחדר סילון המים. אנשים התרוצצו. ביררו שוב ושוב אם כל הילדים בחוץ, אם כולם בסדר. עדיין לא היה ברור מה המצב בפנים, אבל העשן שהסתנן מבעד ללוחות הרעפים היה סמיך ומפחיד.

רגעי ההתארגנות לוו בקריאות קולניות: "איפה ה...", "לסגור את הברז", "לפתוח", "להביא סולם", "מה עם מכבה האש?", "להביא", "לקחת", "להחזיק", "למשוך", "לדחוף", "ל.....".

להבות האש שלחו ידיים ארוכות לעבר שמי הלילה מבעד לחלון חדר הבנות. זוהר רושף זרח מהפתח שנפער בגג. עשן סמיך וכבד גלש מכל סדק וכיסה את הרחוב במעטה ביזארי.

מכונית הכיבוי הצטרפה לשורת הלוחמים. מַפצלים ומדחסים אפשרו הפעלת זרנוקי מים נוספים למלחמה בלהבות הזועמות.

איני יודעת אם מישהו מכם נכח אי פעם בשריפה אמיתית. לאש, כך נראה, יש כוח מאגי מהפנט. רק מעטים עסקו בפועל בכיבוי האש. כל היתר עמדו קפואים על מקומם. זה נראה כמו סצנה הזויה מסרט אימה: לילה. עשן ואדים שיוצרים יחד ערפל סמיך, וסילוני מים הפורצים אל על מתוך חורים בצינורות הכיבוי הבלויים. רחוב חשוך שאפלתו מודגשת עוד יותר על רקע השלהבות הבוהקות ששולחות זרועות ארוכות מפה ומשם ומקרינות אור אדמדם על צללית הבית השחורה. כל קול נבלע ונחנק בתוך העשן והמים. על פני הקרקע נראה מדי פעם זוחל או חרק שהגיח ממקום מחבואו הלילי כדי לפלס את דרכו הלאה משם – הרחק מהאש.

בני אדם עומדים בלי תזוזה. צלליות חסרות חיות של גברים, נשים וילדים. מבטיהם ההמומים עוקבים באימה אחר לשונות האש שנשלחים לעברם בחוצפה. רגע נדמה, שהנה הם נחנקים ומובסים, ובמשנהו מתריסים ברשעות ונושאים ראש לוהט אל על. מישהו הביא ספרי תהלים ועורר את בובות האדם מהחידלון בו היו נתונות. לפחות אפשר לעשות משהו – להתפלל.

חסד וגלות                      

הבוקר זרח על רחוב עָשֵן ומכוסה באפר. אותו בית ששימש אותנו במשך שנים, בית שאנו נוטים להתייחס אליו כאל דבר מובן מאליו, בית שקירותיו נדמים בעינינו כמו מבצר, שהתייחסותנו העיקרית לכל השפע שבו מתמצה בגערות על הבלגן הבלתי נגמר - ניצב כעת פרוץ ומבויש. חפצים אישיים מתגוללים בכל פינה, גג הרעפים קרס ואיננו, רהיטים מושחרים חשופים לעין השמש ומנגד - וילון ורדרד מתנופף באחד החלונות, כאילו כלום לא קרה.

התעוררנו במיטות זרות. כל אחד מצא פינה ללילה בביתו של חבר אחר. כאב הראש הנוראי שליווה אותי לילה שלם, החל להתפוגג, מפנה את מקומו לדאגה נוראית – מה הלאה?

החורבן בבית היה איום. מה שלא נפגע מהאש, נפגע מהעשן, ומה שאיכשהו ניצל משניהם, נהרס מכמויות המים שהותזו פנימה – בגדים, ילקוטים, מחברות, ספרי לימוד, מזכרות, חפצי נוי, כלים, מכשירי חשמל, מוצרי מזון...

היכן נגור? הן לא ייתכן שהמשפחה תישאר מפוזרת במשך כמה חודשים, ומצד שני, מה כן ייתכן?

* * *

בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לט´ באב, אנו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש ועל הגלות הארוכה שבאה בעקבותיו. כל הצרות שנוחתות על עם ישראל, בכלל ובפרט, נעוצות בחורבן נוראי זה – כולל הצרה האחרונה הזו שנחתה עלינו.

הרבה פעמים הייתי מנסה לדמיין לעצמי כיצד הרגישו היהודים באותם ימים נוראים. בית המקדש – מרכז החיים היהודיים, סלע ביטחון שנראה כאילו דבר לא יוכל לו – חרב. בתיהם נשרפו והוחרבו עד היסוד, אבלים על בני משפחותיהם שנהרגו בקרב או מתו ברעב – יוצאים אל הבלתי נודע. נשים, ילדים, זקנים ונערים, בגדיהם לעורם ותו לאו.

כיצד הרגישו? קורסים תחת צער הפרידה מההרוגים, חסרי אונים מול עינויי שוביהם, לא יודעים מה יביא בכנפיו המחר, והגרוע מכל – בודדים כל כך, מתגעגעים כל כך, מייחלים כל כך לשוב ולחוש בנוכחותו הגלויה של ה´.

זה חזר על עצמו בצרות אלו ואחרות: גירושים, מלחמות, רדיפות, חורבנות...

ואני, ברוך ה´, רק טועמת על קצה קצהו של המזלג מרגשות אלו. בני המשפחה ניצלו כולם (רק לחשוב מה היה קורה אילו השריפה הייתה פורצת כמה שעות אחר כך, כשהילדים ישנים כולם במיטותיהם שבקומה השנייה, ובעלי ואני בקומה שלמטה...). עם הזמן המבנה עצמו ישופץ, אפילו את הגינה נוכל לשקם – והעיקר, אנו מוקפים בחברים רבים, מכרים וכאלו שכלל אינם מכירים אותנו – שכל חפצם לעזור לנו להתאושש.

לתקופה שהחלה למחרת השרפה אני קוראת ´ימי הגלות והחסד´.

במשך ששה חודשים הסתדרנו בדירה שקיבלנו ´עד שישפצו לכם את הבית´ (חינם!). במשך הימים שנותרו עד ל-ט´ באב השתמשנו בבגדים שאולים (לא קונים בגדים חדשים בימים אלה), וגם אחר כך הורכבה המלתחה החדשה שלנו מבגדים שקיבלנו מ´יד שנייה´ ומכמה בגדים שנקנו בכספי תרומה.

זו הייתה שעתם היפה של התורמים - מיטות, מצעים, כסאות, בגדים, אביזרי נוי ואינספור פריטים כאלו ואחרים, שיעזרו למשפחה שלמה לחזור לחיים נורמאליים ככל האפשר - ובעיקר כסף.זו הייתה שעה קשה לנו – להיות תלויים בחסדי הזולת. לגור בבית שמוענק לך בתור חסד. ללבוש בגדים שנתנו לך בחסד. ללכת לבית הספר עם ילקוט, ספרים ומחברות של חסד. לאכול בחסד לשתות בחסד...

שוב ושוב הסברנו לילדים (ובעיקר לעצמנו), שכך בנה ה´ את עולמו - יש נותנים ויש מקבלים. הנותן עושה חסד עם המקבל – כאשר הוא מספק את מחסורו, והמקבל עושה חסד עם הנותן – בעצם זה שהוא מאפשר לו לתת. העולם סובב במעגלים, והנה, אנחנו, שאהבנו תמיד לתת, נמצאים עכשיו בצד המקבל. אי"ה הזמן יחלוף ושוב נזכה אולי להיות מהנותנים. מה שנראה בעינינו עתה כעתיד לא קל המכסה את פני האופק כולו, יתבהר כעבור זמן מה ויגלה מרחבים חדשים אליהם נזכה בעזרת ה´ לצאת.

וכך היה.

לאחר ששה חודשים חזרנו לבית משופץ. שבנו אט-אט לשגרת החיים. שנה, שנתיים חלפו והחיים כבר זורמים במסלולם הרגיל כבעבר - כמעט. שוב הפרופורציות משתנות, ושוב אפשר לשמוע ילד שקורא ´במר ייאושו´ – "אוף! איזה מין בית זה!".

ואני חושבת ביני לבין עצמי – כמה טוב שיש בית שאפשר לקטר עליו... ואז, מרימה עיניים לשמיים ושואלת בלב דואב "ריבונו של עולם, ומתי אתה כבר תחזור לביתך? אנו מתגעגעים אליך".

נערך ע"פ aish.com