זהירות מנגיעות

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן..." (במדבר יג, ב)

מחירו של חטא המרגלים, המופיע בפרשתנו, צרוב באופן מיוחד בזיכרוננו: המתנה ממושכת של ארבעים שנה במדבר, במקום להיכנס לאלתר לארץ המובטחת. כשאנו ניגשים לבחון את פרשיית המרגלים, השאלה הראשונה שצפה ועולה מן הפסוקים היא: מדוע הורה הקב"ה למשה לשלוח מרגלים, לאחר שיודע הוא את שפע הטוב של ארץ ישראל ואת יכולתם של ישראל לנצח את אויביהם על ידי עזרתו ממעל? ובפרט שלבסוף הוציאו את דיבת הארץ רעה, ועיכבו את בני ישראל במדבר ארבעים שנה.

רש"י עומד על שאלה זו בפתח הפרשה, ומשיב שמשום כך כתוב: "שלח לך – לדעתך". שכן מצד הקב"ה בוודאי שליחת המרגלים הייתה מיותרת, אלא שהיה רצון עז של עם ישראל לשלוח מרגלים כדרך העולם. וכמו שמופיע בסיפור המאורע בספר דברים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים א, כב). לאחר בקשת העם ממשה, העלה משה רבנו את בקשתם לפני הקב"ה, והוא השיב "שלח לך – לדעתך". דהיינו, אין אני רוצה בכך, שכן אילו היו העם בוטחים בי שבוודאי אביא אותם לארץ טובה ורחבה – היה הכל מסתדר. אך כעת, שאינם סומכים עלי, "שלח לך". הסבל שייגרם מחוסר האמונה בי – הוא זה שיהיה כפרתם על היעדר הביטחון בהבטחתי.

עם זאת, הקב"ה מדגיש למשה רבנו את טיב השליחות. הוא אינו מצווה "שלח לך מרגלים" (כפי שנהג יהושע ושלח מרגלים כעבור ארבעים שנה), אלא "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ". ישנו הבדל יסודי בין מרגל ובין תייר, על אף שלמראית עין נראה ששניהם עורכים פעולות דומות: מסתובבים בארץ, מצלמים אותה במחשבתם ועומדים על טיבה. התייר – מסתובב בארץ מתוך מטרה לחזות ביתרונות הארץ ולהתפעל מיופייה. המרגל לעומתו מבקש דווקא לראות את כל המקומות הפגומים, הוא רוצה לחשוף ולגלות את החסרונות ונקודות התורפה של הארץ, כדי שבאמצעות הכרתם יוכלו שולחיו לנצח את תושבי המקום.

הקב"ה מנחה את משה להדריך את השליחים לראות את הטוב שבארץ כתיירים, ולספר לבני ישראל לאחר מכן על יופייה וטובה כדי לעודדם להיכנס אליה. ולכן נאמר: "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן." שהרי מה יועיל לחקור אחר נקודות התורפה של תושבי הארץ ואחר המקומות שמהם נוח לכבוש אותה – לקב"ה אין זה משנה כלל, שהרי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט, בכל מצב – הוא יסייע לבני ישראל לכבוש את הארץ.

והנה, הלכו המרגלים ושינו ממהות תפקידם. במקום לתור את הארץ, הם ריגלו את הארץ והרימו על נס את מגרעותיה. ובשם זה נחקק חטאם לדורות עולם בשם "חטא המרגלים".

ומדוע שינו ממטרת שליחותם שבעבורה נשלחו? חז"ל מלמדים כי המרגלים, שהיו נשיאי ישראל, פחדו שלאחר הכניסה לארץ וחלוקתה לנחלות, הם יאבדו את תפקידם המכובד ואת מעמדם הרם. לכן הם העדיפו להמשיך את נדודי ישראל במדבר, ובלבד שמעמדם יישמר. הם חיפשו כבוד, ומה עלה בגורלם? מתו במיתה משונה ומבוזה, שהרי "הקנאה התאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם".

הרי לנו עד כמה יש להיזהר משוחד המעוור עיני חכמים, ומביא את הנוגע בדבר לבצע מהלכים ומעשים הנוגדים את כל דרכו בחיים עד כה. שהרי המרגלים היו אנשים נכבדים, חשובים ויראי שמים, ועם זאת, כאשר לא התעלו מעל הנגיעות האישיות בעת הניסיון – חטאו. נשים אל לבנו לשקול כל החלטה בצורה אובייקטיבית וטהורה, וכך נזכה לעשות רצון אבינו שבשמים. שבת שלום.