תהיה טבעי: חטא המרגלים

מחזיקי רישיון הנהיגה שבינינו, מכירים מן הסתם את התופעה הבאה: אנו נוהגים ברכב בהתאם לחוקי התעבורה, והנה, ניידת משטרה נוסעת בעקבותינו. משום מה, למרות שאנו יודעים שהכל כשורה ומהירות הנסיעה אינה גבוהה מהמותר – פעימות לבנו גבוהות מהרגיל, מחשש, לו השוטר ימצא תירוץ כלשהו כדי להעשיר את קופת המשטרה. אולם חייבים להודות, שישנן פעמים, שאנו "נתפסים" בצדק בגין עבירת תנועה כזו או אחרת, ואנחנו מהווים חלק ממיליון דוחות התנועה של הממוצע השנתי.

תרשו לי לנחש, שכשאזרח מן השורה נתפס בעבירת תנועה כלשהי, הדבר לא "זוכה" לסיקור בכלי התקשורת, אלא אם כן העבירה מאוד חריגה. לעומת זאת, אם מפכ"ל המשטרה או שר התחבורה ייתפסו בעבירת תנועה, הדבר ייצור כותרות וייגרם רעש תקשורתי אף אם זו עבירה "קטנה". מדוע? משום שמשר התחבורה ומפכ"ל המשטרה מצפים ליותר, הרבה מעבר לאזרח פשוט, לפחות בכל מה שקשור לתחום התעבורה.

הקדמה זו הכרחית בטרם אנו מנסים לפזר את הערפל שאופף את חטא המרגלים המוזכר בפרשתנו בפרט, ואת חטאי הראשונים בכלל. ככל שאדם גדול יותר מבחינה רוחנית, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. לכן, כשאנו מודדים מעשים, המדד אינו יכול להיעשות רק ביחס לגופו של מעשה, אלא גם ביחס לאדם העושה.

אם כן, עלינו לעטות על כפות ידינו כפפות של משי בטרם ניגש למלאכה. עלינו לזכור שמדובר באנשי דור דעה, דור שחווה את ניסי יציאת מצרים ואנשיו זכו לנבואה בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני. לא מדובר בחברים שלנו מהתיכון. אולם הזכרנו כמה פעמים, שאין בתורה שום פרשה אשר איננה נושאת הוראה לדורות, ועלינו להפיק מכל פסוק את הלקחים עבור היומיום שלנו.

נעטה את הכפפות ונצא לדרך. 

אנו מכירים את ההיסטוריה רק אחרי שהיא התרחשה. כולנו יודעים שבני ישראל שהו במדבר ארבעים שנה, מאז יציאתם ממצרים עד כניסתם לארץ ישראל. העיכוב לא היה אמור להיות מלכתחילה, התוכנית המקורית הייתה שמיד לאחר מעמד הר סיני הם יכנסו לארץ. מה היה הגורם לעיכוב הממושך? נכון, חטא המרגלים.

בני ישראל יוצאים למשימת הריגול הראשונה שלהם. מטרת הריגול היא לראות את מצבה של ארץ ישראל, הארץ שפניהם מועדות אליה. "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים, ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" (במדבר יח´ – כ´).

לפני שנבין מה אירע שם, נעשה מעט סדר בלו"ז. בני ישראל יוצאים ממצרים בשנת 2448 לבריאת העולם, בתאריך טו´ בניסן. חמישים יום לאחר מכן – בתאריך ו´ בסיון, מתקיים מעמד הר סיני, ובני ישראל מקבלים את התורה. למחרת יום מתן תורה – בתאריך ז´ בסיון, משה עולה להר למשך ארבעים יום כדי לקבל את התורה על כל פרטיה. בסיום ארבעים הימים – בתאריך יז´ בתמוז, משה יורד עם שני לוחות הברית ושובר אותם בעקבות חטא העגל. למחרת, בתאריך יח´ בתמוז, משה דן את עובדי העגל, ולמחרת – בתאריך יט´ בתמוז, משה עולה שוב לתקופה של ארבעים יום, כדי להתפלל בפני האלוקים, שיסלח לבני ישראל על חטא העגל ("ארבעים היום וארבעים הלילה אשר התנפלתי" – דברים ט´, כה´). בתאריך א´ באלול, משה עולה שוב לארבעים יום כדי לקבל את לוחות הברית השניות – עד לתאריך י´ בתשרי – יום הכיפורים. אירועים אלו התרחשו בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים.

בשנה השנייה לצאתם ממצרים, בשנת 2449 לבריאת העולם – בתאריך כט´ בסיון, יצאו המרגלים לרגל את ארץ ישראל והם שבו כעבור ארבעים יום – "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג´, כה´). התאריך בו המרגלים שבו היה ט´ באב. כדאי לזכור תאריך זה.

עצם מעשה שליחת המרגלים ספק אם אינו ראוי. שהרי גם לאחר חטא המרגלים, משה רבנו שולח מרגלים בשנית – "וישלח משה לרגל את יעזר" (במדבר כא´, לב´), וכן יהושע שולח מרגלים ליריחו. אולם לפני שנדון בעצם השליחה, נקדים את המאוחר ונעיין בממצאים ובדיווח שהמרגלים מעבירים לבני ישראל.

וכך הם אומרים: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה" (במדבר יד´, כז´) - הם מודים שהארץ טובה כפי שהבטיח להם הבורא, ולראיה, הם מראים "דוגמית" מפירותיה  העסיסיים, אולם מיד הם מסייגים: "אפס, כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות וגם ילידי הענק ראינו שם" – העם עז וחזק, הערים בצורות וספק אם נוכל לרשת אותה...

ננסה לדמיין את הסיטואציה. המרגלים עורכים "מסיבת עיתונאים" לעם ישראל, בה הם מציגים בפניהם את תמונת המצב. עיני עם ישראל נשואות אליהם – שהרי המרגלים היו ראשי בני ישראל, והם אומרים שלפי הנתונים שבידם אין אפשרות לכבוש את הארץ המובטחת.

לפתע אירעה תפנית מכיוונו של כלב – אחד המרגלים - "ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!" – כלב לא סותר את הנתונים ששאר המרגלים הציגו, אך כלב טוען בתוקף ששום ממצא לא ימנע אותנו מלעלות אל ארץ ישראל, וגם אם אנחנו לא מבינים, אין ספק שהקדוש ברוך הוא שהוביל אותנו עד עכשיו כנגד כל הסיכויים הטבעיים, ימשיך להוביל אותנו הלאה.

הדרמה לא פוסקת ושאר המרגלים מיד מגיבים: "והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו!" – אין סיכוי לכבוש את הארץ. "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה, ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות, ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

כלב נמצא בעמדת מיעוט, ומטבע הדברים בני ישראל נוטים לקבל את דעת הרוב, ומרוב בלבול ומבוכה הם מתחילים לבכות – "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו".

לא יאומן – כל העדה בוכה ולא רוצה להיכנס לארץ.

והנה, יהושע מצטרף לכלב, הם מקימים יחד אופוזיציית מיעוט ואומרים - "הארץ אשר עברנו לתור אותה, טובה הארץ מאוד מאוד, אם חפץ השם בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, ארץ אשר היא זבת חלב ודבש, אך בהשם אל תמרודו... השם איתנו, אל תיראום!". יהושע וכלב מנסים בכל כוחם לשכנע את בני ישראל שהארץ טובה ואלוקים איתנו, אולם ללא הצלחה, בני ישראל שומעים לדעת הרוב, עד כדי כך – "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים!" - בני ישראל רצו לפגוע ביהושע וכלב, בטענה שהם מסכנים את חייהם בכך שהם רוצים להכניסם לארץ.

והנה, בנקודה הזו - כשבני ישראל רוצים לרגום באבנים את יהושע וכלב, אירעה תפנית מפתיעה – "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, וכבוד השם נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל" – השכינה ירדה ואלוקים החל לדבר עם משה: "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" – אין ברירה – "אכנו בדבר ואורישנו, ואעשה אותך לגוי ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו" – הקדוש ברוך הוא רוצה למחות את עם ישראל ולהקים ממשה עם חדש. נורא.

משה רבנו כמובן עומד בפרץ, הוא חושש מאוד מפני חילול כבוד השם באם אכן הגזירה תצא לפועל, והוא מפנה את חששו לאלוקים ואומר, אם מצרים ישמעו שעם ישראל לא עלה לארץ והם מתו במדבר, כבודך יהיה מחולל, העולם כולו יאמר שלאלוקים לא הייתה יכולת להביא את עם ישראל לארץ ישראל, ולכן הרג אותם... משה מפציר בתפילה לאלוקים שיסלח לעוון העם ויישא את חטאתם.

תפילתו של משה התקבלה ואלוקים אומר "סלחתי כדבריך". השם סלח והוא לא ישמיד את בני ישראל, אולם הוא מוסיף "ואולם, חי אני נאום השם" – לשון שבועה - שכל מי שלא רצה להיכנס לארץ אכן לא יזכה להיכנס אליה והוא ימות במדבר, וכנגד כל יום שהמרגלים היו ב"משימת הריגול", בני ישראל ימתינו שנה, כך שבמשך ארבעים השנים הבאות ימות כל מי שהוא בן למעלה מעשרים. המרגלים עצמם שדיברו סרה על הארץ ו"ליבו את האש" מתו מיד במגפה. יהושע וכלב כמובן לא נכללו בגזירה זו והם נכנסו לארץ.

נציין פרטים נוספים, ולשם כך נפנה אל ספר דברים (פרק א´), אל דברי הפרידה של משה רבנו לעם ישראל בסוף אותם ארבעים שנה, נאום בו בין היתר הוא מסקר את אירועי המדבר. כשהוא מזכיר את חטא העגל, הוא מוסיף כמה פרטים שמשלימים את התמונה.

של מי היה הרעיון לשלוח מרגלים, של העם, של משה, או של אלוקים?

בפרשתנו, פרשת שלח, נראה בפשטות שאלוקים הוא זה שהציע זאת למשה - "וידבר השם אל משה לאמור – שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (במדבר יג´, ב´) – אלוקים הוא זה שאמר למשה לשלוח.  

אולם בספר דברים כתוב במפורש לא כך. משה אומר לעם ישראל - "ראה נתן השם אלוקיך לפניך את הארץ, עלה רש... אל תירא ואל תחת!" (דברים א´, כא´), משה ביקש מעם ישראל להתחיל לצעוד לכיוון ארץ ישראל, ואז – "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ". בני ישראל הם אלו שדרשו לשלוח מרגלים טרם כניסתם. משה הסכים עם הבקשה וכך הוא אומר: "וייטב בעיניי הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט". זאת אומרת, העם הוא זה שרצה לשלוח מרגלים, ומשה נתן אישור.

רש"י (דברים א´, כג´) מתייחס לסתירה, והוא אומר "וייטב בעיניי הדבר" – בעיניי ולא בעיני המקום". זאת אומרת, עם ישראל הוא זה שיזם את משימת הריגול, משה רבנו חשב שזה רעיון טוב, אולם אלוקים לא היה "מרוצה" מהעניין ואמר למשה שיעשה כפי הנראה בעיניו - "שלח לך אנשים", כותב רש"י - "לך – לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה – שלח".

נו, אם משה יודע שאלוקים לא מעוניין בשליחתם, מדוע בכל אופן בחר אנשים שילכו לרגל? רש"י בשם חכמים במדרש עונה בדרך משל.

משל לאדם שהתעניין בקניית חמור. הקונה ניגש למוכר ושאל אותו מה מצב החמור, מה כוחו והאם הוא התנסה בסחיבת משאות. אמר לו המוכר – החמור ממש מעולה, הוא בריא, חזק וחסון, אתה תהנה ממנו. אמר הקונה למוכר, אתה מסכים שאקח את החמור לניסיון? אמר לו המוכר – בשמחה, קח אותו לניסיון. אני יכול לקחתו לניסיון גם בהרים וגבעות? שאל הקונה, כן – בשמחה, ענה המוכר. כשראה הקונה שהמוכר מוכן לכל ניסיון אמר לו – אני מעוניין לרכוש את החמור גם ללא שאקח אותו לניסיון, משום שעצם ההסכמה שלך שאנסה אותו, אות היא שהחמור במצב טוב, אחרת היית מתחמק איכשהו...

כך משה. העם בא אליו בבקשה לשלוח מרגלים, ואלוקים אמר למשה, אם אתה רוצה – שלח. משה הבין שאלוקים לא רוצה, וחשב כיצד לגרום לבני ישראל לסגת מדרישה זו. משה סבר, שעצם ההסכמה שלו לשלוח מרגלים מכל גווני העם ומכל ראשי המטות, תהווה עבור בני ישראל הוכחה שהארץ טובה, אחרת הוא לא היה מוכן לשלוח מרגלים. אולם בפועל התוכנית השתבשה ובני ישראל התעקשו לשלוח מרגלים.

נפנה למקום נוסף בתנ"ך המדבר על חטא המרגלים ומוסיף כמה פרטים לאירוע. דוד המלך בספר תהלים (מזמור קו´), סוקר את מאורעות בני ישראל במדבר, וכשהוא מגיע לחטא המרגלים הוא כותב כך: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו, וירגנו באוהליהם ("ותרגנו באוהליכם" – דברים א´, כז´), לא שמעו בקול השם". החטא גרם לאפקט כפול – א. "וישא ידו להפיל אותם במדבר" – כל מי שדבר סרה על הארץ, נפל במדבר ולא זכה להיכנס אליה, אולם הפסוק מוסיף פרט נוסף – "ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" - מה זה? כותב רש"י: "מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית, שהרי ליל תשעה באב בכו. אמר הקדוש ברוך הוא – הם בכו בכייה של חינם, ואני אקבע להם בכייה לדורות". במילים אחרות – נגזרה על בני ישראל גלות מהארץ.

הבכייה של בני ישראל הייתה לחינם, שהרי כולם ראו את יד השם במצרים, על הים ובמדבר, והם יודעים שהוא כל יכול – הנה, בכניסה לארץ, חומות יריחו יפלו כמו מגדל קלפים... וכפי שאמרנו בתחילת הדברים, הבכייה לחינם הייתה בתאריך ט´ באב, לכן אותו יום נקבע ליום בכייה לדורות, והפעם בכי מוצדק – חורבן שני בתי המקדש...

הבכי האמיתי שנקבע לדורות, יכפר על הבכי שהם בכו לחינם.

עד כאן הפרטים הידועים.

מובן שהשאלה "זועקת עד לב שמים" – כיצד ייתכן דבר כזה? איך ניתן להבין שראשי בני ישראל, אשר חוו מדי רגע את ידו הטובה של אלוקים ואת הניסים המופלאים אשר הקיפו אותם ללא הפסקה,  לא סמכו על אלוקים והוציאו דיבת הארץ רעה – וכיצד הצליחו להשפיע על כל העדה?

חידה סתומה היא.

כאן אנו מגיעים אל נקודה עמוקה בנבכי הנפש. המרגלים, שהיו ראשי בני ישראל, נקטו עמדה נגטיבית מחמת שהיה להם מניע פנימי אישי, והם "כיסו" אותו בנימוק של "לשם שמים" (מובא במסילת ישרים פרק יא´ על חמדת הכבוד). בעקרון למרגלים הייתה כוונה טובה, הם לא רצו להיכנס לארץ משום שבמדבר בני ישראל חיו במערכת ניסית ובקרבת השם עצומה, החל מהאוכל שהם אכלו וכלה בענני הכבוד ובבאר. המרגלים, שהיו אנשים גדולים מבחינה רוחנית, לא רצו שתיפסק קרבת השם הנפלאה הזו, והם חיפשו תירוצים איך לא להיכנס לארץ, ולכן על ידי הריגול הם מצאו הזדמנות לעכב את הכניסה. אולם, מגלה הזוהר (פרשת שלח), שנכון שכלפי חוץ הייתה להם טענה "לשם שמים" וכוונה טובה, אולם בפנים, בנקודה העמוקה ביותר הסתתר רצון אחר לגמרי, שהוא זה שהניע אותם לדבר סרה על הארץ. מהו הדבר?   

למרגלים הייתה נגיעה אישית שהניעה אותם למצוא כל מיני תירוצים מדוע לא כדאי לעלות לארץ. המרגלים, שהיו נשיאי עדה, ידעו שהמעבר לארץ מחייב חילופי תפקידים, שהרי יש מצווה להמליך מלך, והם חששו שמא הם ירדו מגדולתם כראשי העם. לכן, העדיפו לדחות כמה שיותר את כניסתם לארץ, משום שדאגו למעמדם, ואת נגיעת הכבוד הזו הם "כיסו" בטענה של קרבת השם. ומכיוון שהמניע הפנימי שלהם היה נגוע, הם מתו מיד במגפה במדבר.

סוד זה הוא סוד עצום בכוחות הנפש. ניקח לדוגמא את המציאות הפוליטית במדינת ישראל. יש שמאל ויש ימין, יש מרכז, ויש מרכז שמאל ומרכז ימין. מדוע כל אחד מאמץ גישה פוליטית מסוימת, הרי העובדות הם אותן עובדות ביחס לכולם? התשובה, נכון שהנתונים הם אותם נתונים, אולם אדם רואה את מה שהוא רוצה לראות, והאדם רוצה בעיקר דברים שנוגעים לו אישית.

המרגלים רצו להישאר במדבר כדי שמעמדם לא ישתנה וכבודם לא יפגע, וכיוון שזה מה שהם רצו, הם תרגמו את הנתונים שהם ראו בארץ למה שהם רצו. לעומתם - יהושע וכלב, כיוון שסמכו על אלוקים ורצו להיכנס לארץ, שום דבר לא מנע אותם...

פעמים רבות אנו עושים מעשים עטופים בעטיפה יפה, אבל שורשם הפנימי נובע מנגיעות אינטרסנטיות. כדאי להיות ערים לכך, משום שלא תמיד השורש הוא שורש נכון וערכי.

ניסינו להבין את המניע של המרגלים עצמם. כעת עלינו לנסות להבין כיצד הם הצליחו לשכנע את כל העם ומדוע בני ישראל התפתו לדבריהם, איך ניתן להבין שהם לא סמכו על אלוקים שיעזור להם בכיבוש, עד כדי כך שבני ישראל בכו ואמרו "בשנאת השם אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו" (דברים א´, כז´)?

רש"י מסביר את העניין על פי משל (דברים א´, כז´). משל לאדם שהיו לו שני בנים, האחד אהוב ביותר, והשני אהוב פחות. לאותו איש היו גם שתי שדות. שדה אחת משובחת משום שהיא קרובה לנהר והנהר משקה אותה באופן טבעי, והשדה השנייה פחות טובה משום שהיא רחוקה מהנהר וזקוקים למאמץ רב כדי להשקותה. מן הסתם, שאת השדה הטובה הוא ייתן לבן האהוב, ואילו את  השדה הפחותה, ייתן לבן שהוא פחות אוהב.

הנמשל. אמרו בני ישראל: במצרים, הנילוס עלה והשקה את השדות ללא מאמץ, החקלאות שגשגה והייתה תוצרת מעולה, כעת, אלוקים מביא אותנו לארץ ישראל, שם - בארץ ישראל, החקלאות תלויה בגשם, זה הרבה יותר גרוע ממצרים. אם אלוקים גורע מהתנאים שהיו לנו, ונותן לנו ארץ שצריכים לעבוד קשה כדי להפיק ממנה תבואה, סימן שהוא כבר לא כל כך אוהב אותנו...

הגשם והנילוס מהווים רק משל, משל לרעיון הרבה יותר עמוק. נבאר.

ארץ ישראל שונה במהותה משאר הארצות. לארץ ישראל יש "קיבה רגישה" והיא איננה "סובלת" כל דבר, משום שיש עליה "פוקוס" מיוחד, פוקוס שמתבטא בין היתר בירידת הגשמים. נסביר.

בספר דברים, כשמשה מתאר את ארץ ישראל, הוא אומר – "ארץ הרים ובקעות אשר למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר השם אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני השם אלוקיך בה" (דברים יא´, יא´ – יב´). שגשוג ופריחת הארץ תלויים במטר השמים, משום שזו ארץ שעיני השם אלוקיך תמיד בה. זאת אומרת, אלוקים מצפה מיושבי הארץ שיתנהגו כראוי, והארץ מגיבה לפי אופן ההתנהגות – "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצווה אתכם... ונתתי מטר ארצכם בעתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך, תירושך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (שם, יג´), ואם חלילה בני ישראל לא ישמרו על התורה והמצוות – "ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה". אומרים בני ישראל, כדי שנוכל להתקיים בארץ, נדרשת מאתנו עבודה רוחנית. לשם מה אנחנו צריכים להכניס את עצמנו למקום שבו דורשים מאתנו יותר ממקום אחר, עדיף להישאר במדבר, לחזור למצרים או לגור באוגנדה. אגב, כמעט כל פעם שמופיעה בתורה זכותנו על ארץ ישראל – בסמוך לזה נמצא תנאי של קיום תורה ומצוות. אומרים בני ישראל, אם אלוקים "מכריח" אותנו להיכנס לכזו ארץ שדורשת מאתנו הרבה מעבר למקומות אחרים, כנראה שהוא לא כל כך אוהב אותנו, חלילה...

נקרב את הרעיון להבנתנו על דרך משל. כשאנו שוהים במחיצת אדם מכובד המוערך עלינו, קשה לנו להתנהל באופן טבעי. אנו נזהרים יותר בדיבורנו, בהליכותינו ובהתנהגותנו. יש גבול כמה זמן אפשר לחיות כך; קשה לחיות לאורך זמן במקום שכל תנועה נרשמת ונבדקת.

מחשבה זו הייתה נטועה עמוק בלב בני ישראל, מחשבה שגרמה להם להיתלות בדברי המרגלים, ולבכות על הארץ.

זו דוגמא נוספת לאשר כבר הזכרנו. בני ישראל "נסחפים" אחר דברי המרגלים. מדוע? משום שבעומק נפשם הם פוחדים להיכנס לארץ משום שהם מעוניינים בחיים קלים יותר, הם מעדיפים לגור במקום בו הדרישות אינן כה גבוהות, הם רוצים ארץ רגילה שמתנהלת על פי הטבע ולא על פי התנהגותם. כיוון שזה מה שהם רוצים בעומק נפשם, ממילא הם מקבלים במלואם את דברי המרגלים כי זה מה שהם רוצים לשמוע.

על עם ישראל מוטלת משימה ואין לו אפשרות לחמוק ממנה – "והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים" (יחזקאל כ´, לב´), יש לכם שליחות – אומר אלוקים, יש לכם ייעוד. אלוקים כבר אמר לאברהם אבינו לפני הרבה שנים – "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" - רק שם, בארץ שאראה לך, תוכל לקיים את הייעוד שאני מטיל אליך.

איני יודע אם הצלחנו "לפזר את הערפל" מפרשת חטא המרגלים, אולם לפחות עלינו לנסות לפזר את הערפל ששורר בנבכי נפשנו ובאישיותנו, ולנסות להעביר כל החלטה ומעשה בכור המבחן, האם מעשינו תואמים את האמת או שחלילה הם נובעים מבורות נשברים...