יריית הפתיחה: הפרשת חלה

"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן, כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (במדבר טו´, כ´).

אחת המצוות המוזכרות בפרשה, היא מצוות הפרשת חלה. כל עיסה שעושים ממנה לחם, יש מצווה להפריש ממנה כמות מסוימת, עוד לפני שהיא נאפית ללחם, ולתת אותה לכהן. גם בימינו חייבים לעשות מצוות הפרשת חלה מעיסה במשקל מסוים, כיוון שהכהנים אינם יכולים לאוכלה בטהרה, שורפים את החלה שהופרשה.

הטעם במצווה זו, הוא כדי שלאדם לא תהיה הרגשה שהוא בעלים על האדמה ותבואותיה, ויזכור תמיד ש"להשם הארץ ומלואה" (תהלים כד´) – "בנתינת דעתך על שהוצאת את לחמך ולחם בני ביתך, מן האדמה אשר נתן השם לעמך, בה בשעה שקרובה הסכנה שתשקע בעוון ההתמקדות בחשיבות עצמך ובתאוות בצע, תכיר ותודה כי ביתך אינו אלא חלק של כלל ישראל, שהברכה המצויה בביתך מקורה בברכת כלל האומה ותלויה בה, וששתיהן אינן בעיניך אלא מתת אלוקי ישראל" (רבי שמשון רפאל הירש, חורב פרק מב´).

בביאור הספורנו לתורה הוא כותב, שלהפרשת חלה יש ערך מוסף. הפרשת חלה לכהן גורמת לברכה בבית, כך אומר הנביא יחזקאל: "וראשית עריסותיכם תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד´, ל´). אחד המקורות לכך שהנתינה היא זו שמביאה את הברכה, הוא הסיפור המפורסם של אליהו הנביא והאלמנה הצרפתית (מלכים א´, יז´).

שלוש שנים לא ירד גשם, ורעב כבד שרר בארץ ישראל. אלוקים שולח את אליהו הנביא לאשה בצרפתה אשר בצידון, ואליהו הנביא מבקש ממנה משהו לאכול. אמרה לו האישה, כעת אני מקוששת עצים וזרדים כדי לאפות את הקמח האחרון שנותר בביתי, עבורי ועבור בני. סעודה זו היא הסעודה האחרונה, משום שכבר לא נותר לנו מאומה ואנו עומדים להיפרד מן העולם. אומר לה אליהו, קחי את הקמח והשמן ותאפי, אולם אני מבקש ממך – "עשי כדברך, אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי, ולך ולבנך תעשי באחרונה". קודם תפרישי לי עוגה קטנה, ואחר תאכלו אתם. האשה עשתה כדבריו, ואכן זכתה להישאר בחיים היא ובני ביתה – "כד הקמח לא תכלה, וצפחת השמן לא תחסר".

נתינת ה"ראשית" לכהן או לנביא, זה מה שמביא את הברכה לבית. אגב, אליהו הנביא היה כהן ולכן היא נתנה לו את החלה (מצודות דוד).

האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום", מוסיף נדבך בהבנת ה"ראשית".

התורה כותבת "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץתרימו תרומה להשם, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". בפשוטם של דברים הכוונה, שמצוות חלה נוהגת רק כשיכנסו לארץ ישראל (בימינו נוהגת מצווה זו גם בחו"ל, מדרבנן). אולם ניתן להסביר את ה"ארץ" על דרך העבודה הרוחנית של האדם.

"ארץ" זהו משל לחלק הארצי שבאדם. אדם חי בעולם הזה ויש לו הרבה דברים ארציים שהוא חייב לעסוק בהם בכדי להתקיים. הוא זקוק לאכול, לשתות, לישון ועוד הרבה עיסוקים חומריים. עבודת האדם בעולם, היא לתת מכל דבר ארצי "ראשית" לאלוקים. למשל, כשאדם אוכל בננה, עומדות בפניו שתי אפשרויות, או לעשות את הפעולה ארצית וגשמית לחלוטין, או לתת לאכילת הבננה בנוסף לפן הגשמי גם פן רוחני. איך? אם לפני שהוא אוכל את הבננה הוא מברך בורא פרי האדמה, הרי שהוא הפך את אכילת הבננה גם למשהו רוחני, הוא הכניס את אלוקים לפעולה הגשמית... וכן לגבי כל פעולה גשמית, אדם יכול לתת חלק ממנה לאלוקים. כשם שהפרשת החלה מתירה ומקדשת את כל העיסה, כך "הפרשה" קטנה מכל מעשה גשמי מעניקה משמעות אחרת לכל המעשה.

ההשפעה הכי טובה היא כשאדם נותן את הראשית, את ההתחלה. שהרי בדרך כלל כשאדם מתחיל טוב, ההמשך גם טוב. ולכן, מיד כשאדם קם בבוקר הוא אומר "מודה אני" ומברך ברכות השחר, כדי להתחיל את היום עם "תרומה" להשם, כשאדם מביא את ראשית יומו להשם, כל היום נראה אחרת...