מפתחות לחיים: גיל החינוך

"תנו רבנן. קטן היודע לנענע, חייב בלולב. לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? ‘תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב´[1]קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון".[2]

מדברי חז"ל אלה יש ללמוד שאין לבחור את תכני ונושאי החינוך באקראי וכפי המזדמן לנו, אלא יש להקדיש מחשבה ותשומת-לב לבדיקת ובחינת בשלות הילד בכל שלב משלבי התפתחותו, ולהתאים את הנושא החינוכי ליכולתו ובשלותו באותו גיל.

ילד שמנסים לחנכו לנושא שעדיין אינו בשל לו, לא רק שההשקעה יורדת לטמיון, היא גם מזיקה ומשיגה את ההפך הגמור ממטרתה. שכן בעקבות כשלונו הנוכחי מאבד הילד את האמון ביכולתו להתמודד עם העניין, ובעקבות הלחץ שחש באותה תקופה, כאשר קשה היה לו להתמודד, הוא גם מפתח סלידה ודחיה עמוקה מאותו נושא חינוכי.

מאידך ברור שאין לְאַחֵר בשום אופן את הגיל הנכון והמתאים. שהרי לאחר שבגיל בו היה הילד בשל לחינוך באותו נושא מסויים, עוצבה אישיותו וגובשה בלעדיו, ייקשה מאד ‘לשתול´ בלבו את אותו נושא בשלב מאוחר יותר, והוא עלול להשאר בקרבו לנצח כנטע זר שאינו נקלט היטב.

אולם חינוך הבא בגיל המתאים לכל נושא, בעת שהילד בשל לו, משתלב ומתערה היטב באישיות הנבנית של הילד - כרכיב מאפה המתערב היטב בעת לישת הבצק, והופך להיות חלק מאישיותו ממש.

קיצורו של דבר, הקדמת יתר - כמוה כאפיה בטרם נילוש הבצק. ואילו איחור יתר - כמוהו כנסיון לערב את אותו רכיב לאחר גמר הלישה, ובמקרים מסויימים - לאחר האפיה.

יש לציין כי ישנם נושאים שיש להקפיד עליהם כבר מהיום הראשון ללידה, למען חינוכו הטוב והבריא של הילד. כגון ראיה, שמיעה, ואווירה כללית נינוחה בבית.

תינוק בן יומו אשר מראה שאינו צנוע נקלט בעינו או מילים שאינן נקיות נקלטו באזנו, הרי כבר נפגם משהו בחינוכו. ונבאר את הדברים.

על דברי דוד המלך בתהילים[3]: “בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה´, וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו! [את כל הטוב שגמל לך]". מובא בתלמוד[4] כי את דבריו אלה כיון לתקופת היניקה. משום שאף על פי שכל אברי גוף האדם כגון העיניים, האזניים, האף, הפה, הידיים, הרגליים וכו´ ממוקמים בדומה למיקומם בגוף הבהמות והחיות, יוצא דופן הוא מקום היניקה. שאצל הבהמות והחיות מקום היניקה סמוך למקום הטינופת, ואילו אצל האדם הדדים ממוקמים סמוך למקום בינה [הלב]. ומדוע? כדי שלא יקלט מראה פגום בעיני התינוק האנושי היונק. ועל כך הודה דוד. משינוי זה ששינה הקב"ה מן הטבע הכללי, למדים אנו עד כמה יש לייחס חשיבות לשמירת עיני התינוק שלא יקלטו מראה שאינו צנוע [והתמונה נשארת! כידוע ומפורסם בקרב העוסקים בהיפנוזה ששום תמונה אינה נמחקת]. והוא הדין לדיבורים שאינם נקיים לבל ייקלטו באוזני התינוק. לעומת זאת, דיבורים והתנהגות חיובית, כגון דברי תורה, לימוד זכות, חסד וכדו´ נקלטים היטב אצל התינוק הער מטבעו לכל המתרחש בסביבתו וכהנהגת גדולי ישראל. [ועיין עוד במדרש[5] שעוד בתקופת ההריון שומע הילד וחש במתרחש סביבו. והמסקנה ברורה].

אווירה כללית נינוחה בבית נדרשת לנפש הילד עוד מהגיל הרך ביותר כאוויר לנשימה. משום כך יש להימנע מכל ריב או אווירת לחץ בבית, ובפרט מריב ומחלוקת לעיני הילדים. לכן, גם במקרה בו הורה חולק על דעת ההורה השני, ובפרט בנושא הקשור לילדים, אל לו להראות זאת לעיני ילדיו. הביקורת ההערות והדיונים ייעשו במקום אחר, ואילו בפני הילדים יובאו הדברים מתוך חזית אחידה. ילד הגדל עם מחלוקות בין ההורים - בפרט בנושאים הקשורים לחינוך, לומד לנצל זאת היטב וההורים עומדים בסופו של דבר חסרי אונים מולו.

לסיום פרק זה נצטט קטע מדבריו היקרים של הגר"ש וולבה זצ"ל אודות גיל החינוך:

"עניינו של החינוך לאור דברי רש"י, הוא הכניסה הנכונה בנקודת ההתחלה. זהו חנוך לנער. כאשר הילד מגיב למצב מסויים, צריכים לזרוע בו מה שהוא מוכן לקלוט באותו זמן.

כשהתקופה הזו עוברת ללא השתילה או הזריעה המתאימה - נעשה מאוחר מדי.

מכאן עולה דרישה ברורה כלפי ההורים: עליהם להכיר פחות או יותר את התקופות שילד עובר במהלך הגידול שלו ולהתאים את הדרישות ליכולתו של הילד בכל תקופה. אם מפריזים בדרישות שהילד לא יכול לעמוד בהן, כשהילד עדיין אינו מספיק מבוגר כדי להבין מה רוצים ממנו, יוצא מזה קלקול גדול בחינוך. זריעה כזו לא יכולה להיקלט. הילד לא יכול להתפתח על ידי דבר שהוא לא מבין. הילד צריך להתקדם בשלבים, ולעבור בהדרגה את התקופות השונות של הילדות.

אין אנו עוסקים כאן בהגדרת התקופות. זה עניין לשיחה אחרת. כאן ננסה רק לראות את העקרונות של החינוך על פי התורה.

נביא מספר דוגמאות מצויות לחוסר התאמה בין יכולת הילד לבין הדרישות שדורשים ממנו:

אחד הדברים הנפוצים: אמהות מתפארות בזה שהן הצליחו לחנך את התינוקות לנקיות (-גמילה מהרטבה) בגיל מוקדם. ככל ש"הצליחו" בגיל מוקדם יותר - כך תגדל הגאווה שלהן. מקובל היום, ואני מקבל את הדעה הזו, שאם מכריחים ילד מוקדם מדי להיות נקי - זה מזיק לכל ההתפתחות שלו. יבוא זמן שהילד בעצמו ירצה להיות נקי, ואז הנושא מתפתח בצורה הרבה יותר הרמונית. דוגמא נוספת: פעמים רבות לא מתייחסים ולא מחשיבים מספיק את עניין המשחק של הילד. משחק זה דבר רציני מאוד אצל הילד. ר´ ישראל סלנטר ז"ל אומר: כאשר ילד משחק בקרש בתוך אמבטיה ואומר שזו אונייה, אם לוקחים ממנו את הקרש הזה הרי זה ממש כמו שהיו מטביעים ספינה אצל אדם מבוגר. אדם שמפריע לילד במשחק שלו - גוזל משהו מן הילד.

ישנם דברים שהם כעין דברים מוסכמים, ידועים ומקובלים. דרך משל: בסעודת שבת דורשים מהילדים לשבת ליד השולחן במשך כל הסעודה, אף שהסעודה נמשכת שעה או שעה וחצי, ולעיתים אף יותר. לילד צעיר זה בלתי אפשרי. ילד לא יכול לשבת בשקט כל כך הרבה זמן. הוא מוכרח להסתובב. לשבת במשך כל הסעודה, זה הרבה מן למעלה מן הכוחות שלו. אם מכריחים אותו - הרי שכופים עליו לעשות דבר שהוא הרבה למעלה מכוחותיו, ולא צריך להסביר עד כמה זה לא טוב. הכוונה היא בעצם טובה, רוצים לבנות; אבל לשם כך מכריחים את הילד, והילד איננו יכול להיבנות עם דרישות שהן מעל ליכולתו. התוצאה מזיקה לילד. הנזק גדול וניכר במיוחד בגיל ההתבגרות. כי כל הפרעה קטנה בזמן הזריעה, עלולה להביא מאוחר יותר לידי תוצאות חמורות".[6] עד כאן דברי הרב וולבה זצ"ל.

[1] דברים לג, ג.

[2] סוכה מב, א.

[3]תהילים קג, ב.

[4] ברכות י, א.

[5] מדרש רבה תולדות סג, ו.

[6] זריעה ובנין בחינוך, עמ´ טו-טז.

 לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.