ה"עייפות" של עשיו

במרכז הפרשה עומדת התהום הפעורה בין יעקב לעשיו. התגלעותו של אותו מרחק בין שני האחים, נעוץ במכירת הבכורה של עשיו ליעקב. עשיו חוזר הביתה עייף, ומבחין שיעקב מכין נזיד עדשים. חז"ל מספרים שבאותו היום נפטר אברהם אבינו ויעקב בישל נזיד עדשים, שהוא מאכל אבלים. עשיו הרעב מוכן למכור את הבכורה תמורת נזיד העדשים, וכך עוברת ברכתם ובכורתם של אברהם ויצחק אל יעקב.מדוע יעקב קונה מעשיו את הבכורה? הקב"ה הבטיח לאברהם שממנו תצא אומה שתשמש נציגת הבורא בין כל אומות העולם, כאילו היה זה בן המלך ביחס לאזרחי המדינה. וכפי שאמר הבורא לישראל בעתיד: "והייתם לי סגולה מכל העמים". אנשי אומה נבחרת כזו אינה יכולה להרשות לעצמה לנהוג באופן ירוד ובהפקרות. הם נדרשים להתנהג ברמה גבוהה, כמו משפחת מלוכה.

כאשר אברהם קיבל את ההבטחה, הוא לא ידע מי הוא שימשיך את הסגולה, עד שאמר לו הקב"ה: "ביצחק ייקרא לך זרע". יצחק הבין תחילה בפשטות שהברכה תעבור לעשיו הבכור. אך כאשר יעקב רואה את עשיו "עייף", הוא מבין שהברכה אינה יכולה לחול עליו. חז"ל מגלים לנו שבאותו היום עשיו ביצע חמש עברות חמורות: רצח, בא על נערה מאורסה, כפר בתחיית המתים, כפר בעיקר [בקב"ה] וביזה את הבכורה. ובגמרא הדברים מוכחים באריכות. לפיכך הציע לו יעקב למכור לו את הבכורה כך שהוא, יעקב, יהיה ממשיך השושלת. עשיו הסכים במהירות ויעקב הפך ליורש העצר. לכן כאשר התחפש יעקב ובא לקבל את הברכה ב"טקס ההכתרה", לא הייתה זו רמאות. עשיו הוא שסירב לגלות לאביו על אודות המכירה, ואילו יעקב קיבל את המגיע לו מצד האמת.

מספרים על ר´ יהונתן אייבשיץ, שהיה מקורב למלך, והיה המלך נוהג לשאול אותו שאלות הקשורות ליהדות. פעם שאל אותו במהלך שיחתם: "אני לא מבין אתכם, חכמי ישראל. כאשר נאמר על עשיו שהוא בא ´עייף´ אתם אומרים שהכוונה שביצע עברות חמורות באותו היום, אף שאין זה כתוב מפורש בפסוקים. ואילו על דוד המלך, שאותו אתם אוהבים, אתם אומרים: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", אף שהוא הרג את אוריה החיתי ולקח את אשתו. ומדוע אתם עושים איפה ואיפה, מחשיבים את דוד לצדיק ואת עשיו לרשע?

אמר לו הרב: "אענה לך בהמשך שיחתנו". והנה ניגשו משרתי המלך והגישו לפניו ארוחה מלכותית. הוא רחץ את ידיו, לא לפני שחלץ את טבעת הזהב שעל אצבעו והניחה על השולחן. המלך סעד את סעודתו, ובשעת השיחה, העלים רבי יהונתן  את הטבעת והכניס אותה לכיסו.

בסיום הסעודה, חיפש המלך את הטבעת ולא מצא. מיד קרא למשרת שפינה את השולחן, ואיים עליו להודות שגנב את הטבעת. לא עזרו כל תחנוני המשרת שהוא חף מפשע, המלך לא האמין לו. רק אז עצר אותו ר´ יהונתן, שלף את הטבעת מכיסו ואמר בחיוך: "אני לקחתי את הטבעת". המלך הנדהם לא הבין את אשר התרחש. "מדוע חשדת במשרת ולא בי?", שאל ר´ יהונתן את המלך: "הרי אני ישבתי פרק זמן ארוך בצמוד אליך, ומיד היה עליך לחשוד בי, ולא במשרת ששהה כאן דקות ספורות". ענה לו המלך: "בך אחשוד? הרי אני מכיר אותך היטב כאדם הגון וצדיק ומידותיך מתוקנות, וכיצד אחשוד בך? המשרת כבר היה חשוד בעיני כבלתי אמין, ולכן היה ברור לי שהוא הגנב".

"ענית בעצמך על שאלתך", ענה ר´ יהונתן למלך. "בדוד המלך הצדיק לא חושדים, כיוון שיודעים מי הוא היה. ואכן ידוע לנו שאוריה היה מורד במלכות, ולכן נהרג ואשתו כבר הייתה גרושה עוד קודם שנהרג. אך עשיו, שרשע גמור היה, כל מילה שהתורה מעידה עליו, טומנת בחובה את חטאיו הגדולים!". המלך התפעל, חיבק את רבי יהונתן והודה כי אין חכמה וישרה כתורת ישראל. שבת שלום.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תולדות – כל הסרטים ב-VOD הידברות