מידה XXL

שנים ארוכות שיצחק ורבקה מצפים לילד. הם לא מתייאשים ומעתירים לבורא עולם בתפילה. הבורא נענה והוא פוקד את רבקה. רבקה זכתה ל"בונוס"  – היא מצפה לתאומים...

והנה הגיע רגע הלידה, הרגע שציפו לו כל כך. וכך מתארת התורה: "ויצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שער, ויקראו שמו עשיו. ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשיו, ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה´ כה´). רש"י מדגיש, "אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב".

הזכרנו פעמים קודמות ששם מבטא את מהות הדבר. במבט ראשון, אחיזת העקב מהווה פרט שולי באישיותו של יעקב, אם כן, מדוע הוא נקרא כך? מדוע פרט "זניח" זה, קבע לנצח את שמו - "יעקב"?

שאלה זו מתעצמת לאור העובדה שגם לאחר שאלוקים שינה את שמו ל"ישראל" (בראשית לה´, י´) עדיין התורה ממשיכה להיצמד לשם המקורי - "יעקב". התלמוד (ברכות יב´) כותב "לא שיעקר [שם] יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו". מה משמעות הדברים?

מתברר, כמו בכל מקום בתורה, שישנה משמעות עמוקה ויסודית מחד, מאתגרת ומדרבנת מאידך, לאחיזת יעקב בעקב עשיו. הבנה זו שופכת אלומת אור אל תוך נבכי נפשנו...

כדי להבין את משמעות העניין, נזכיר מקום נוסף בתורה אשר מזכיר מאוד את עניין האחיזה בעקב.

בפרשת שמות מתואר שמשה הולך במדבר ולפתע הוא רואה תופעת טבע מוזרה - "סנה [שיח קוצני] בוער באש, והסנה איננו אוכל" (שמות פרק ג´). משה לא מבין כיצד יתכן שהסנה לא נאכל באש והוא מתקרב לראות את המחזה, והנה אלוקים מתגלה אליו מתוך הסנה הבוער ושולח אותו לגאול את עם ישראל משעבוד מצריים. באותו מעמד אלוקים נותן לו אותות שיעשה בפני בני ישראל ובפני פרעה. וכך כותבת התורה: "ויאמר אליו השם, מה זה בידך? ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר השם אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו" (שמות ד´ ב´).

כולנו יודעים שאם רוצים למנוע מנחש להכיש, צריך להחזיק בראשו, וכאן אלוקים מורה למשה לאחוז דווקא בזנבו של הנחש...

האחיזה בזנב מזכירה לנו משהו... הלא כן?

האם יש קשר בין אחיזת יעקב בעקב עשיו, לבין אחיזת משה בזנב הנחש?

מי שמבאר את העניין באופן נפלא, הוא הרב משה סופר ("החת"ם סופר", 1839 – 1762) בביאורו לתורה על פרשת שמות.

נבאר קודם את משמעות אחיזת משה בזנב הנחש.

חשוב להדגיש, לכל פסוק בתורה יש כמה רבדים, נציג כאן את רובד הדרש, כמובן שהדברים לא גורעים מרובד הפשט אפילו כמלא נימה...

מעבר לפשט הדברים, טמון כאן עומק נפלא, אשר מהווה את אחת מאבני היסוד של היהדות כולה. הנחש הוא רמז לנחש הקדמוני, ליצר הרע. כשמשה רואה אותו - הוא נס מפניו, משה לא רוצה שום קשר איתו. אולם אלוקים מורה לו לא לנוס מפניו, אלא להפך, לאחוז בזנבו... נסביר את הדברים:

את היצר הרע הפנימי כולנו מכירים וחשים היטב, אנו נאבקים מולו בכל רגע נתון – הרי הם היצרים, התשוקות, המידות הרעות והדחיפה של האדם לרע. כל אלו מקורם מהיצר הפנימי של האדם – או בשמו המקראי – הנחש. הנחש הקדמוני גרם ל: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים", הנחש עורר את החושים, את התאוות.

[יש יצר נוסף, יצר הרע חיצוני, רוחני. אלוקים ברא בעולם כוח רוחני, שלילי [נראה לנו כשלילי, למעשה הוא נברא לטובתנו כדי שתהייה בידנו בחירה כיצד לפעול], תפקידו לנסות להחטיא את האנושות. יצר זה מוכר יותר בשמו "השטן". כל מי שמכיר קצת את ספר איוב רואה כיצד השטן עובד "שעות נוספות" כדי להחטיא את איוב... מי שמדבר על כך הוא רבי ישראל מסלנט באיגרת המוסר, אין כאן המקום להרחיב.]

מה דעתכם, לעתיד לבא – בגאולה השלמה – האם יהיה מקום ליצר הרע או שהוא יתבטל מן העולם?

הנביא ישעיהו (יא´ ח´) מתאר את העתיד, את השלום שישרור בזמן הגאולה: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודב תרעינה - יחדיו יהיו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן, ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי כי מלאה הארץ דעה את השם, כמים לים מכסים".

הנביא מתאר שהשלום ישרור גם בקרב בעלי החיים בינם לבין עצמם וגם בין האדם לחיות, "ושעשע יונק על חור פתן" – תינוק ישתעשע על חור של מאורת פתן/ נחש, זאת אומרת שהאדם לא יפחד מהנחש, להפך, הם ישתעשעו יחדיו, וכן "ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" – הגמול, הילד, יניח את ידו בחופשיות על פי מאורת צפעוני... אה! כמה נפלא! חלום! כל מי שקורא פסוקים אלו מתרגש...  

ברובד העמוק יותר של הדברים, טמון כאן יסוד נפלא:

אמרנו שהנחש מבטא את היצר הפנימי, את התאוות הגופניות והיצרים – כותב הנביא שיצרים אלו ימשיכו ללוות אותנו גם לעתיד לבא! המאוויים והתשוקות הינם חלק בלתי נפרד מעובדת החיים, ולכן הם לא ייעקרו מאיתנו לעתיד לבא, כי הם חלק בלתי נפרד מהאדם!

התאוות והמאוויים יישארו, אבל הם לא יזיקו! זו כוונת הנביא ישעיהו "ושעשע יונק על חור פתן", נשתעשע עם הנחש! "הנחש" יישאר, היצרים הפנימיים יישארו, אך הם "לא ירעו ולא ישחיתו", ננתב אותם אך ורק לאפיקים הנכונים.

[השטן, היצר החיצוני, הכוח הרוחני השלילי הוא יעלם, הוא ישחט! זו כוונת התלמוד במסכת סוכה (נד´) "דרש רבי יהודה, לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים".]

כעת נבין, לאחר הבריאה נכתב בתורה "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד". כותבים חכמים במדרש "טוב מאוד – זה יצר הרע" (בראשית רבה ט, יא). איך זה יכול להיות? לאדם יש יצר הרע, איך הוא טוב מאוד?

התשובה היא, אין תכונה שאפשר להגדיר אותה "רעה". נסביר:

התלמוד במסכת בבא בתרא (טז´) כותב כך: "בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו, ריבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהינום, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך?". פירוש, איוב בא בטענה כלפי הבורא, זה לא הוגן לבא אל האדם בטענות ולהענישו, כיוון שכמו ששור נברא כמות שהוא, וחמור כמות שהוא, ללא אפשרות לשנות את טבעם, כך האדם נברא עם תכונות בעייתיות ואין לו אפשרות לשנותם! מה יעשה האדם, כך הוא נולד...

מה ענה אלוקים לאיוב? "ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". נכון שיש יצר הרע, אבל התורה משמשת כתבלין עבורו.

נדייק במשמעות המילה "תבלין". תבלין תפקידו להטעים ולמתק את התבשיל. התורה לא מבטלת את היצר הרע, אלא היא מלמדת את האדם כיצד להמתיק את המידה הרעה, כיצד ומתי להשתמש בכל תכונה ותכונה...

"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך", לא כתוב "לבך", כתוב "לבבך" – דורש מכך התלמוד, (ברכות נד´) שנצטווינו לאהוב את השם בשני יצרינו, ביצר טוב וביצר רע, כן, גם ביצר הרע. הכיצד? תפקידנו לקחת את המידות "הרעות" ולנתבם לאפיקים חיוביים...

הבה נאזין לדברי שלמה, החכם מכל אדם:

"אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם, למה תשומם?" (קהלת פרק ז´). מבאר ה"אבן עזרא", אדם עלול לעבור את הגבול גם במידה טובה. למשל, אדם פוחד מלשמוע לשון הרע, אז הוא אוטם את אוזניו כל היום. או אם הוא חושש מלדבר דברים אסורים אז הוא כל היום שותק... אומר שלמה לא זו הדרך! אל תהי צדיק הרבה! שימוש מופרז וקיצוני במידה טובה עלולה להוביל את האדם היישר אל זרועות הכישלון.

או קיי, לא להיות צדיק הרבה, אבל ממשיך שלמה: "אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל", אל תהיה רשע – זה עלול להמיט עליך אסון – "למה תמות בלא עתך?"...

אז מה הפיתרון? לא צדיק ולא רשע. מה כן?

אומר שלמה: "טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלוקים יצא את כולם". מבאר רש"י: "אחוז בצדק וברשע... על ידי שניהם יקיים הצדק והרשע כהלכתן".

גם אברהם אבינו, עמוד החסד והרחמים גירש את ישמעאל בנו מביתו, הוא יודע שלא תמיד צריך להשתמש רק במידת החסד והרחמים...  

דוגמא נוספת: מצד אחד כתוב "לא הקפדן מלמד" (אבות ב´). ומאידך, רבי מצווה "זרוק מרה (מרות) בתלמידים!" (כתובות קג´), הכיצד? צריך לאחוז מזה ומזה - צריך את השילוב, מצד אחד לא להקפיד, ומצד שני חייבים ליצור סמכות. התורה נותנת לנו את המינון הנכון...

"עז פנים לגיהינום!" קובעת המשנה (אבות ה´). אך באותה משנה כתוב "הוי עז כנמר!". כי השקפת היהדות היא שאין שום מידה דחויה! אדם צריך לשלוט על תכונותיו ומידותיו...

הסבא מקלם כותב, שלכן "מידה" נקראת "מידה", כי בכל מידה צריך להשתמש במידה...

רשעים אוחזים במידה טובה עד הסוף, ללא בקרה. לדוגמא: ידוע שעשיו, אחיו של יעקב, היה מכבד הורים באופן מיוחד. רבן גמליאל אמר על עצמו, כל ימי כיבדתי את הוריי ולא הגעתי לקרסולי עשיו... הוא הוריש מידה מיוחדת זו לבנו אליפז. לאחר שיעקב נטל את הברכות, עשיו רצה להורגו, ויעקב ברח. עשיו נתן הוראה לאליפז להרוג את יעקב. אליפז הרי מכבד הורים – האבא ציווה לרצוח, אני מקיים את ציוויו... לאחר ארבע עשרה שנים, אליפז פוגש את יעקב ורוצה להורגו, ואילולא יעקב היה משכנעו לקחת את כל רכושו, ו"עני חשוב כמת", אליפז היה רוצחו. כך מתנהגים כשמקצינים...

לוט דבק כל כך במידת הכנסת אורחים, הוא מסר את נפשו בעדה...  הוא כל כך מקצין עד שהוא מוכן להפקיר את בנותיו בעבורה...

זו לא דרך היהדות!התורה מלמדת את האדם שבכל מידה צריך להשתמש במידה, ברור שיש מידות טובות ויש שאינן. המידות הטובות צריכות להיות נר לרגלנו, אבל פעמים וחייבים לא להשתמש בהן. ואילו המידות הרעות, בדרך כלל עלינו לשמור מרחק מהן, אבל יש מצבים שאנו מחויבים לתפעל אותן...

כעת, אפשר לסגור את הקצוות, ולסיים:

משה נס מפני הנחש במעמד הסנה. משה לא רוצה שום קשר עם היצר הרע והמידות הרעות. אומר לו אלוקים, משה! לא זו הדרך! כעת, עם תחילת היווצרותו של העם היהודי, אני מורה לך את אחד מיסודות היהדות – "אחוז בזנבו"! אל תשליך את היצר הרע, תאחוז בו, אבל "בזנבו", בקצהו! וכשאוחזים בקצהו בלבד, אזי "ויהי למטה בכפו", גם הנחש יכול לשמש כמטה, כמנהיג...

המידות הרעות יש בהם צורך, התורה מתווה עקרונות מתי להשתמש בהם...

כעת נבין את השם "יעקב". עשיו הרי מייצג את הרע, את המידות הרעות. עם ישראל נוצר מיעקב, הוא היחיד ש"מיטתו הייתה שלמה", השם "יעקב" מהווה ביטוי לאחד מיסודות היהדות, שצריך לאחוז בעקב עשיו! לא למגר ולהעלים מידות רעות, להפך, לאחוז בהם – אך רק בעקבם, בקצותיהם בלבד!...

רעיון זה בא לידי ביטוי על כל צעד ושעל במצוות התורה. היהדות אינה דוגלת בנזירות ובקיצוניות, אנחנו מורכבים מגוף ונשמה. היהדות היא אומנות החיבור ביניהם...

זו הדרך היחידה לשלמות הנכספת...

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תולדות – כל הסרטים ב-VOD הידברות