זה לא אני, זה אתה

אבי, רווק בן 32, שבע אכזבות, רוויי סירובים, מבנות שונות שנפגשו עמו לצורך שידוך. שוב פעם הוא קיבל את הבשורה הצפויה מראש: זה לא מתאים, כל אחד ינסה שוב את מזלו.

אמו עמדה במטבח והכינה ארוחת צהרים באותה העת. אבי נעמד לידה ושח את לבו על מר גורלו.

אמא: "אבי, מה אתה רואה בארון?".

אבי: "סירים, הרבה סירים".

"דע לך", אמרה לו אמא, "לכל סיר יש מכסה!".

"אה", הצטחק אבי במרירות, "נראה לי שנולדתי מחבת...".

* * *

כמה מאיתנו מכירים את אלו שנקראים "מעוכבי זיווג"? אח, אחות, בן משפחה קרוב או סתם ידיד טוב. אולי אפילו חלק מקוראי הטור עונים על התואר הזה. האכזבה מתסכלת בכל פעם מחדש. גם אם אנחנו אלה שאמרנו את הלא, עדיין זה לא נעים.

מדוע זה קורה? למה לא מוצאים את מה שמחפשים?!

אולי בעצם נסתכל לרגע על הדשא של השני, למה הוא ירוק יותר? איך זה שהוא או היא מצאו בקלות את מה שחיפשו?!

ובכן, ברשות הקוראים הנכבדים, יורשה לי להציע נקודה שנוגעת לכולנו מפרשת השבוע: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה... לו לאשה". עם תשומת לב מעטה פתאום רואים שיצחק אבינו היה מעוכב זיווג, אפילו מקצועי...

עד גיל ארבעים הוא חיכה לרבקה. למה?

רבינו אור החיים הקדוש נותן לנו זווית מבט מרעננת (יהודי תמיד עונה על שאלה בשאלה נוספת, זהו חוק טבע!): מדוע באמת - שואל הרב - התורה מדגישה שיצחק נשא את רבקה "לו לאשה"? מה היה חסר אילו נכתבה בתורה המילה "לאשה" בלבד?

תשובתו היא כה פשוטה וכה גאונית באמיתות שלה: זיווגו של יצחק לא היה קיים עד שרבקה נולדה. ממילא יצחק ראה בכך שאין הצעות שידוכים עבורו, את ידו הטובה והמגוננת של בורא עולם. הרי לא חסרות בנות בעולם, וליצחק עצמו בוודאי שלא חסר מאומה בנתוניו המרשימים. בכל זאת, משהו תקוע. לא הולך.

אין זאת אלא יד ההשגחה העליונה, המצילה אותי מלחיות עם אשה שאינה מתאימה לי. בורא עולם בוחר עבורי את הטוב ביותר. זוהי משמעות המילים: "לו לאשה". אשה שתהיה ספיישל בשבילי! אז צריכים לחכות עד גיל 37 שרבקה תיוולד, ואז בגיל 40 אפשר להתחתן.

* * *

כל זה נכון כשיש רוח הקודש ויכולים לראות דברים מעבר לאופק. אך ישנם מצבים שונים שבהם האדם חושב לעצמו (מטעמי נוחות חלק מהמשפטים נכתבו בלשון זכר, אך נכונים לשני המינים בשווה): מה הלחץ? מה בוער לי דווקא עכשיו להתחתן? יש זמן! נלמד מקצוע, נוציא תעודות ותארים, נתחיל לעבוד כדי להחזיר את ההשקעה, נתבסס ואז נראה מה קורה עם חתונה.

אבל חייבים לציין שזה רעיון ממש לא מקורי, היה כבר אחד שקדם לכך, קראו לו עשו. עשו החליט להתחתן בגיל ארבעים בדיוק, ולמה? פשוט מאוד, הוא הרי צדיק גדול, הפתגם היהודי המפורסם: מעשי אבות סימן לבנים היה נר לרגליו. ממילא כשם שיצחק אבי התחתן בגיל ארבעים – חשב עשו לעצמו – גם אני אלך בדרכיו.גישה כזו אינה תואמת את רוח היהדות, אין טעם לעכב את הזיווג בשל שיקולים כלכליים או בשל בררנות יתר. כשיש מוכנות ובשלות נפשית להקים בית ולמצוא את החלק השני של הנשמה, אין שום דבר בעולם שחשוב יותר מזה.

* * *

אסיים בשני סיפורים קצרים ואמיתיים לחלוטין: בחור הגיע לגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, דמעתו על לחיו. "הרב מוכרח לעזור לי! אני כבר מיואש מהפגישות חסרות התוחלת...".

נתן בו הרב מבט מוכיח ואמר: "היו לך כמה הזדמנויות שבהן יכולת כבר לפני כמה שנים להתחתן. אבל תמיד חיכית ליותר, אולי תבוא הצעה טובה יותר. חשבת שלנצח תחכה לך המיועדת?".

דבר נוסף דומה מספרים על הגאון הרב קנייבסקי זצ"ל, שאמר לבחור בזו הלשון: "את השידוך שלך לא תוכל להקדים, אבל תיזהר מאוד מאוד שהוא לא יתאחר בגללך!".

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת תולדות – כל הסרטים ב-VOD הידברות