מדברי חכמי ישראל בנושא החינוך

"וקל וחומר אצל ילד יהודי כשר שנשמתו חוצבה מתחת כסא הכבוד, אשר גם אם קליפה קשה מקיפתו, על המחנך למצוא את הדרך איך לחדור לפנימיות נפשו. והוא על דרך שמלטשים יהלומים, לפעמים יש יהלום שקשה למצוא את הזוית המתאימה שיכולים ללטש משם, אבל אם יד אומן מטפלת בו הרי הוא מצליח למצוא את הנקודה המבוקשת ומתחיל ללטשו עד שמוציא מתחת ידו יהלום לנוי ולתפארת. אמנם התנאי הראשון בזה שהמחנך יהיה חדור אמונה בהצלחתו והחלטיות להקדיש למשימתו את כל כחות נפשו עד שיצליח, וכל נפש תהיה יקרה בעיניו, לבל ידח ממנו נדח".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ טז)

*

"...וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ".[1]

“ולא עצבו, לא הכעיסו, למדך שהמונע תוכחה ממנו מביאו לידי מיתה". (רש"י)

“כשהיה עושה שום [איזה] דבר רע לא מכלימו ומייסרו לאמר: מדוע ככה עשית? לפיכך יצא לדרך רע ולמרוד באביו". (רד"ק)

*

“אם רוצים להשפיע על תלמיד, צריך להקדים ולשפוך עליו דליים של אהבת נפש".

(שכר והענשה בחינוך עמ´ טז, בשם ראש ישיבת סלבודקה הרב יצחק שור)

*

“החינוך הנכון בגיל הצעיר הוא ההכנה והיסוד לקראת התקופה השניה גיל ההתבגרות, השנים המעצבים דמותו וקובעים את דפוסי החיים רוחניים שלו לכל ימי החיים".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ יב)

*

“...והחינוך מתחיל ביומו הראשון, של הילד ממש, כי הרשמים מהנעשה מסביב נקלטים בו היטב, והם הולכים ומתגבשים מיום ליום, לכן גם ההנהגה עם תינוק בן יומו צריכה להיות מחושבת.

ובוא וראה, כיצד חז"ל טרחו, לקבוע את הגילים הנכונים לשלבי החינוך.

“משעה שהבן יודע לדבר, למדהו ´תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה´, שיהא זה לימוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן וכו´ שנאמר וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".[2]

(עלי שור עמ´ רסג)

*

"אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך לא הבינו - חייב לרגוז עליהם ולהכלימן בדברים, כדי לחדדן" (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד, ה). יש לדייק בדברי הרמב"ם שמדובר בתלמידים המזלזלים בלימודם ומתרשלים ביודעין. וחנוך לנער על פי דרכו.

*

“לכל בעל מלאכה יש כלים המותאמים לאומנתו, הנגר עובד בפטיש ובמשור, הצייר במכחול, האיכר עובד במחרשתו, ואילו הלבלר בקולמוסו. המחנך שעבודתו רוחנית, גם כלי עבודתו רוחניים המה.

הקב"ה נתן בטבע האדם שיתענג כאשר מהללים ומשבחים אותו. באותה מידה נטע בנפש האדם את השאיפה לקבלת גמול על מעשיו, אם טובים - בשבח ובשכר, ואם רעים - בגערה ועונש.

על-כן, כלי האומנות של המחנך יהיו תהילה ושבח לתלמיד הממלא תפקידו כראוי, ותוכחה לתלמיד המתרשל. התוכחה תסייע לתלמיד לפרוש ממעשיו כאשר אין לו מספיק כח נפשי או דעת לעשות זאת מעצמו. ואילו התהילה והשבח ימריצוהו להמשיך להתאמץ ולהתעלות".

(שכר והענשה בחינוך עמ´ כ"ב)

*

“כמו שבתחום הגופני אם אין האדם מפתח את שרירי ידיו ורגליו אינם פועלים כהלכה ומתנוון, כמו כן אם אין האדם מפתח את מחו ולבו במושגים גבוהים, הריהו מפגר בהם ואינו מבין אותם. והחניך שלא פיתחו בו את זאת נשאר בעל מום רוחני באשמת מחנכיו, אם מפני שלא חינכו אותו, ואם מפני שהם עצמם לא קיבלו חינוך כזה ואין המחנך מסוגל להעניק לזולתו מה שאין לו בעצמו".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ ט"ו)

 *

"הילד מרגיש גם הוא, שצמיחתו מכוונת לקראת גדלות ויכולת עצמית. ומשנות חייו הראשונות, הוא מנסה להתמודד לבד. ילד קטן משקיע מאמץ כפול כדי ללכת ללא תמיכה, להתלבש בעצמו. מראה זה משמח את ההורים בשנות הקטנות, אך עליהם להמשיך ולעודד שאיפה זו, המופיעה בכל גיל עם סממניה המיוחדים, ולא לעוצרה חלילה.

אמנם עצמאות מעבר לגילו של הילד מזיקה, ומביאה להפסקת ההשפעה החינוכית. אך תלות גמורה בהורים גורמת שגם החינוך לטוב לא יקלט בנפשו, והוא ינהג בו בחסות הוריו. ולכן בכל ענין יש להשאיר לילד תחום מסויים של התמודדות, בו הוא יישם בעצמו את הדרך בה מנחים אותו.

וכפי שמצאנו בחינוכו של אברהם אבינו "וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ".[3] פירש רש"י "זה ישמעאל לחנכו במצוות". אברהם לא פירט לישמעאל מה לעשות כמו שאמר לשרה: “מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת". אלא נתן לו את הפר, וציפה שהוא יבין בעצמו כיצד לעשות אותו.

("אהל יעקב ולאה")

*

"ויפייסו בענינים שאוהב התינוק ומתאוה להם, כדי שילך בסבר פנים יפות ללמוד. וכשיגדיל וימאס במתנות הראשונות יתן לו אחרות כפי תאוותו. וכשיהא גדול וימאס בכל זה, יחזור ויאמר לו למוד תורה ותהא זוכה לגן עדן. ולבסוף אם יתמיד בתורה, הוא ישיג בדעתו אמיתת כוונתה ועידונה ואהבתה וילמדנה לשמה".

(מנורת המאור פ"ה)

*

"העצה הראשונה והעיקרית היא שיהיה לאדם בגיל זה (גיל ההתבגרות) מחנך ומדריך נאמן, אשר רוחש כלפיו אמון מלא, וישתף פעולה עמו בכדי להוציאו מן המיצר ששקוע בו. ובתקופה זו היצר הרע מכשילו בעיקר ומדיחו לנתק אותו ממקור חיותו שהוא מחנך ומדריך זה, ומטפח בו דמיונות כי כבר יש בו מיטב החכמה והתבונה לחנך את עצמו. ואז תפקידו של המחנך לעשות את כל המאמצים שלב החניך יימשך אליו על ידי שישקיע בו אהבה ומסירות בלי גבול, כי אין מציאות שיהיה אדם הולך וגדל בלי חינוך המתאים לטבעו תכונתו וגילו".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ יב)

* 

"מהות החינוך היא הקניית הדעת החסרה לקטן. אין לו את ההכרה של גדלות, באחריות ובחיובים המוטלים על האדם. ולפיכך, לא ההרגלים לבדם חשובים בחינוך, המטרה היא לרומם את רוחו של הילד. לתפיסה ולצורת החשיבה של המחנך.

הקטן קולט את דעתו של המחנך, ומסוגל לחיות ולפעול על פיה. אלא שלזה ישנו תנאי הכרחי והוא הקשר עם הגדול. חינוך שאינו מבוסס על קשר, קרוב יותר לאילוף. המבוגר בעל הכוח והשלטון מאלץ את הקטן לסידרת הרגלים ולשיגרת חיים, אולם אין בזה שיפור פנימי.

אבל הקשר עם המחנך הוא מקום העליה האמיתית של הילד. הילד מתעלה כ"שגדול עומד על גביו" ומדריך את מעשיו. הקשר מקנה לו את אור הדעת של המבוגר. המחנך נותן לילד תפיסה בטוב ורע, שאיפות לגדול במעלות, וחרדה ממכשול מעשיו".

("אהל יעקב ולאה")

*

“הילדים היקרים חנן אותם ה´ בחושים עילאיים מפותחים מאוד, וראשית כל מרגישים מי אוהבם, שאותו יאהבו וירצו לקבל מפיו תורה וחינוך. ולכן רק כאשר המחנך אוהב את חניכיו אהבת נפש יכול להצליח. ורגיל אני לשאול מחנכים אם אוהבים את תלמידיהם ועל ידי זה יודע אני מידת הצלחתם. והוא על דרך מאמר הבעש"ט זי"ע, בביאור מאמר חז"ל[4] "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה", חמה היא המשפיעה ולבנה היא המקבלת אסור לרב המשפיע לראות פגם בתלמידו המקבל, שאז אין לו סיכוי להצלחה".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ כז)

*

"...בני הקטן מסתכל בי, ותנועותי והבעת פני בעת עשיית המצוה - הכל נחרת עמוק בלבו ובמוחו הרכים! וחלילה וחלילה שבנינו יראו אותנו מתרשלים פעם בקיום מצוה, או ניגשים אל מצוה בקלות ראש, ויהא מן הדין חיוב מוטל עליהם להוכיח אותנו. ואוי לנו אם יוכיחו, ואוי לנו אם לא יוכיחו! וההרס של הדוגמא הרעה ח"ו לא יתוקן, וישפיע ביתר שאת אחרי שנים, ולא יועילו גם דברים יפים ורבים שנדבר עמהם על קיום מצוות השם!"

(עלי שור עמ´ רנט)

*

"העצה היעוצה למשפחה שבנה סטה מן הדרך, ואינו מקבל עוד השפעה מהוריו. למרות המצב הקשה של ההידרדרות, ישמרו ההורים את הקשר הטבעי של אב ואם לבנם. יש לתת מקום בחיי המשפחה גם לבן הסורר [במידה ואין הדבר מזיק לשאר הילדים]. הקשר הזה משיב לבן את הדעת שאבדה לו. חז"ל לימדו דרך זאת במשל:

"רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול נבלות וטריפות. אמר המלך: זה יהיה תדיר על שולחני ומאליו הוא גדור".[5]

המלך נתקל במצב חמור, הבן כבר התרגל לאכול נבלות וטריפות, אין טעם להסביר לו וגם לא ללחוץ עליו. הדרך היחידה היא ליצור אתו קשר, מתוך כך יתרומם הבן למעלת האב".

("אהל יעקב ולאה")

*

"וכך מספר שלמה המלך על דרך גידולו:

"כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי. וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי: יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ, שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה".[6]

שלמה מקדים את תחושת החום והאהבה שחש מהוריו. והוא מציין כי אביו לא פקד עליו ציווים זרים לו, אלא אמר לבנו הרך: "יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה", החיים הטובים יהיו לך על ידי שלבך יתמוך ויקבל את דברי מתוך שתסמוך עלי כאוהב, וממילא בפעולותיך תשמור מצוותי.

*

"ותמיד תהיה תפילה שגורה בפי אב ואם להתפלל על זרעם, שיהיו לומדי תורה, וצדיקים ובעלי מידות טובות. ויכוין במאוד על זה בברכת התורה, ´ונהיה אנחנו וצאצאנו וכו´. וכן בברכת אהבה רבה ´אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בליבנו´, יחשוב תמיד על זרעו וזרע זרעו עד עולם. וכן כשאומר ‘למען לא נגע לריק ולא נלד לבהלה´. בכל מקומות כאלה יעשה תפילת קבע בכל לבבו ובכל נפשו".[7] "מעשה... ובכל יום היה מתפלל ומשתטח ומלחך עפר בלשונו כדי שלא אחד מהם יבוא לידי עבירה ולידי דבר מכוער".[8]

(של"ה שער האותיות  ´דרך ארץ´)

*

"והנה לרוב גדולתו וחשיבותו של החינוך, הרי הוא בבחינת דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בו. כל אחד בעיני עצמו מחנך גדול, אך בסופו של דבר, ה"מחונכים" מכחישים את מומחיותו. השיטות החדישות בחינוך ופדגוגיה אינם אלא מה שחידשו כל אחד מהרהורי לבו ועל פי תכונות נפשו בהשפעת תנאי המקום והאנשים ששרוי בסביבתם".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ יב)

*     

"לא די ללמד את הנער שחובה עליו לשמוע בקול המחנך ותו לא. כי לא יועיל זה לשינוי בלב, ולבסוף יראה את רבו כמתנגד ועריץ הזר אליו. אלא העיקר הוא להכניס בלב הנער שידע, שהוא הנער עצמו, הוא עיקר המחנך של עצמו. לא קטן ונער הוא, אלא נצר מטע ה´ בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ה´ חוב זה לגדל ולחנך נצר זה - את עצמו, לעץ גדול עץ החיים. וכל כמה שיכול, יכפיל האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל, את החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן עדן ה´. והוא האב והמלמד רק המורה אשר יורהו, איך יחנך את עצמו ומה דיבר ה´. כמו מי שבא לשאול שאלה בעניני איסור והתר, שהדיין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר, אבל עיקר העושה הוא בעל הבית בביתו, ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך האסור והטריפה".

(חובת התלמידים)

*

"נביא דוגמא של לימוד זכות שסופרה לנו. אמא פנתה לילדתה בת הארבע בבקשה להביא לה דבר מה מן החדר הסמוך. הילדה עמדה ללא ניע והסתכלה לאמא בעיניים. האמא ביקשה שוב, והילדה לא נעה. אצל האמא התעורר הכעס הטבעי, ומיד הוא מצא הצדקה חינוכית - חוצפה ועזות מצח, שהתגובה הראויה עליה היא ענישה.

האמא שלטה בעצמה, ונהגה באורך רוח לכמה דקות. בתוך כך פנתה הילדה לאמה בתמימות: "נכון שביקשת ממני ללכת לחדר הילדים. בגן לימדו אותנו על הפסלים ששבר אברהם אבינו, ואני ניסיתי להרגיש כפסל. עכשיו אלך ואביא עבורך".

הנה מה שנראה לעיני המבוגר הנפגע מערעור המעמד של שליט, כחוצפה שיש להדוף אותה, התגלה כעולם רוחני של התבוננות והתפתחות. אמנם האמא צריכה ללמד את הילדה כי כיבוד הורים קודם למחשבות טובות. אך אילו היתה נשמעת לכעס, ומגיבה לפי האינסטיקט, היתה מכריזה בפני הילדה, כי מחשבה והעמקה הם חטא, ובונה יחס של חוסר אמון.

ההנחה הראשונה צריכה להיות, שהילד אינו מתכוון לרע. לפיכך גם כשהוא עושה דבר הנראה חמור, יש להמתין ולבחון את מצבו הפנימי של הילד, ומה שהביא אותו למעשה. וכך למצא מקום את טעותו, ולכוין את רגשותיו ומידותיו לטוב אמיתי. חלילה להגיב לפי המצב החיצוני כשלעצמו, ולדון את הילד רק לפי תוצאות מעשיו, או מתוך רצונות אישיים הגוררים את המחנך לפעולות חריפות שנזקן לא ישוער".

("אהל יעקב ולאה")

*

"וישנו עוד ענין בחינוך, שהוא דין באבות עצמם: יש מקום לומר כי גם אבות לגבי בניהם הם בכלל "הנותנים את חיתתם [פחדם] בארץ חיים" אשר נאמר על כך בגמרא[9] שאסור לפַרְנַס [ממונה על הציבור] להטיל אימה יתרה על הציבור שלא לשם שמים, ומבואר בספר שערי תשובה[10]שיש בזה איסור מצד האדם עצמו. ומה מאד מצוי דבר זה דוקא ביחס לבנים! כשהילד אינו מציית תיכף - האב נפגע בכבודו. הוא "מעניש" את הילד, אך באמת אין זה עונש [המכוון ל"ביעור הרע"], אלא נקמה ["המתוקה מדבש" לנפגע בכבודו, כלשון המסילת ישרים בפרק יא]. ונקמה - אסורה מהתורה גם כלפי ילד! ויצר ההתפארות - האם קטן הוא? האם אין שאיפת רוב ההורים לרכוש הערכה מצד מכיריהם על השגי ילדיהם? וכמה כעס וקפידא מתעורר כלפי ילדים המאכזבים את הוריהם וגורמים להם בושה תחת כבוד? וגם כעס וקפידא כלפי ילדים - מדות רעות הן עד מאד, ותגובתם הנמרצת של ההורים הבאה בעקבות הכעס היא בבחינת "נותנים חתיתם בארץ חיים שלא לשם שמים"!"

(עלי שור עמ´ רס)

*

"המבחן של חברות הוא בעת צרה. ככתוב:[11] ´בְּכָל עֵת אֹהֵב הָרֵעַ, וְאָח לְצָרָה יִוָּלֵד´. חבר טוב אוהב בכל עת, ואח טוב יודע להופיע בעת צרה. גם ילדים בוחנים את הקשר עם הוריהם בזמן של קשיים.

בזמן מחלה, בבא כשלון לימודי או חברתי. אז עולה חובתם של ההורים לעודד ולסייע, והיא כפולה מחובת אדם לחבירו, שהרי אין לילד תומך מלבד הוריו. ובכל חובת חסד "הקרוב קודם".[12]כלומר יש לאדם להקדים את הצדקה והחסד לקרוביו על אחרים.

בשעה זו נקבע כל עתיד הקשר, אם הילד יראה עצמו מוזנח, או שבמקום לתת לו עזרה, הוא יועמד כאשם ונתבע, אזי - הוא יבקש את הקשר התומך מחוץ לביתו, וההורים יאבדו את כוח החינוך החזק ביותר!"

("אהל יעקב ולאה")

*

"כמו בענינים גופניים העצה לכאבים ותפיחות וכיוצא בזה היא אמבטיה של חמין או תחבושת מחממת, ולפעמים צריך להחדיר יותר פנימה קרני חום ועושים זאת ע"י הקרנות - כמו כן בענינים הרוחניים יש הרבה כאבים וגילוי שחיתות וכדו´ שאין עצה לרפאותם אלא ע"י קרניים סגוליות של אורה וחמימות רוחנית".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ לה)

*

"כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב, כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".[13] וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבן, שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא".

(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה, יב. שו"ע יו"ד רמב, לג)

*

"על הפסוק "מוּסַר ה´ בְּנִי אַל תִּמְאָס"[14] כותב בספר "יסוד ושרש העבודה": המוסר של הקב"ה ליהודי מתבטא באופן מיוחד במינו. "בְּנִי" הלא בני אתה, בן מלך! "אַל תִּמְאָס", אל תמאיס את עצמך על ידי התנהגות שאינה הולמת את מעמדך. זהו המוסר החזק ביותר שמסוגל לזעזע ולהרעיד נשמה יהודית.

וזהו המסר הכללי הרצוי בחינוך. אתה חשוב! ולא מתאים לילד חשוב ונפלא כמוך להתנהג כך".

*

"יש להקים את הבית כגרעין חברתי נעים ומוצק, על ידי שיחה עם הילדים, שיתופם בתפקידים אחראיים בבית, ויצירת חוויות משפחתיות יחד עם ההורים, בבית ומחוצה לו. ככל שמערכת זאת תהיה שמחה ונעימה יותר, כך יגבר הקשר הנפשי של הילד למשפחתו, וכך תתרומם דעתו ללכת בגאוה בדרך הוריו".

("אהל יעקב ולאה")

*      

"מן הענינים העיקריים בהם תלוי הצלחת החינוך הוא הבנת נפש הילד. לכל ילד יש נפש מיוחדת, והמחנך צריך להיות בעל נפש להבין נפש החניך. ובמיוחד במקרים שאין לילד נפש יציבה ונתון תחת שינויי מצבי רוח, צריך המחנך להכיר את נפשו ואת מצב הרוח שבו, אז מרגיש גם הילד הקטן בתת הכרתו כי המורה מבין אותו. ועל ידי זה אוהב אותו ונותן בו אימון, ומקבל מרותו. אולם אם אינו מכיר את נפש הילד, עלול המורה לעשות שגיאות חמורות בחינוך. כי גם לילד לפי דרגתו וערכו יש משברים אשר המחנך צריך לעזור לו לצאת מהם, וכשאינו מכיר את נפשו יכול לגרום לו פגמים קשים בחינוך".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ ל)

*

"...ואת הרעיון הזה צריך להחדיר גם בלבבות הרכים להשריש בהם את ההכרה כי הם לגיונו של מלך, הם המה כת קטנה זו של הנאמנים למלך, רק בדרך זו נשחרר אותם במידת האפשר מן ההשפעה הנפסדת שסופג הילד כשהולך ברחוב של ימינו השולח חצים מורעלים לפגוע בנימים העדינים של נשמתו. ההכרה כי הוא שונה מהם, הוא משתייך ללגיונו של מלך, תקל עליו להבין ולהרגיש כי לא דרכיהם דרכיו".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ י)

*

"ההשפעה החינוכית מחייבת, שבתודעתו של הילד יהיה מקום מרכזי למציאותם של הוריו ומחנכיו, ולכך עליהם להופיע בפועל בפרקים הראשיים בחייו: לפני השינה, עם הקימה בבוקר, בעת היציאה ללימודים ובחזרה הביתה - צריכה דמותם של ההורים לרחף על חיי ילדיהם. בכל המרכיבים החשובים לילד, על ההורים להשתתף - אם בהענקת אהבה וחום, "לנשק ולשום ידו על פניו כדרך חיבת האב על בנו" (הרמב"ן על הפסוק:[15] "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי"). אם כחברים העוזרים בפתרון בעיות, ואם כמדריכים הנותנים שמחה ותוכן מרומם".

("אהל יעקב ולאה")

   *

"כשילד נכשל וחוטא, החסרון אינו בגוף העבירה [שהרי אינו בגיל מצוות], אלא בהיותו ממרה את פי המחנך ומאבד את הקשר עם הגדול. כך אנו לומדים מן האמור: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ".[16]

הפסוק מלמד שאין הטענה עליו מחמת המעשים שעשה, אלא מחמת שאיננו שומע בקול הוריו, וזה שמו "סוֹרֵר וּמוֹרֶה" - אינו כפוף להדרכתם של הגדולים וכאן שורש ההידרדרות[17] וכמו שהגדיר הרמב"ם את האיסור: “שלא יהיה הבן סורר ומורה על קול אביו ואמו".[18]

משום כך החמירה תורה באיסור מכה ומקלל אביו ואמו, וגזרה עליו מיתה. וכמו שכתב הספורנו בטעם הדבר:[19] "ואיש כזה לא ישמור חוקים ומשפטים, כי לא יקבלם מאביו ואמו כלל".

ומכאן שיחס של חוצפה וזלזול מצד הילד הוא דבר חמור, שיש להגיב עליו בחומרה, שכן בביטול יחס הכבוד מתערערת כל ההשפעה החינוכית.

אך התביעה לקשר מתמיד מופנית בעיקר להורים. עליהם להיות במרכז התמונה של חיי הילד, עד שהרגשת הנוכחות שלהם תשפיע עליו תמיד.

כשההורים אינם קיימים בתודעת הילד אף לזמן מסויים, כגון שהילד מבין שאין הוריו יודעים ממה שקורה בבית הספר, או שאינם שמים לב למעשיו בהיותו ברחוב - מצב זה גורר התדרדרות".

("אהל יעקב ולאה")

*

"וכמו בענינים גופניים, אם למשל נותנים תרופה בכדי להמית חיידקים שלא במידה מספיקה, לא רק שאינה ממיתה אלא עוד מחסנת את החיידקים. כך כשמתקיפים את החיידקים הרוחניים, התגובה צריכה להיות הולמת, לאו דוקא בכמות - בדברים קשים ומעליבים ביותר או בעונש, אלא באיכות. ולא חשובה כל כך צורת הביטוי באופן חיצוני אלא עד כמה זה באמת נוגע לציפור נפשו של המחנך. כי בה במדה מרגיש החניך עד כמה הענין חמור, באופן יחסי לפי ערך הגיל וההתפתחות השכלית".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ לז)

*

"...לעומת זאת, אב המעניק ונותן ללא תנאים וללא דרישות, מאבד את כח השפעתו. ובמקום שהבן יעריך את נתינתו, הוא יראה אותה כחולשה שניתן לנצל אותה. כמובן, שאין הכוונה למנוע מן הבן צרכים בסיסיים כאשר הוא נוהג שלא כשורה. אלא לתתם לו בצירוף הבעת הציפיות ממנו. ולהוסיף בטובתו, או להמעיט בדברים שאינם הכרחיים - בהתאם לזכויותיו. בדומה למן, שכל ישראל קיבלו את צרכם ההכרחי. אולם הצדיקים ראו בו הארת פנים וברכה, והרשעים הרגישו שמצבם אינו מאפשר השפעה יתרה, והתעוררו לחזור בתשובה ולזכות ברצון ה´ יתברך, החפץ להטיב עמהם".

("אהל יעקב ולאה")

*   

"הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"[20] ´כל האדם´ כולל את הילד והתלמיד. ומי אמר אמרה זו, הלל או שמאי? בודאי שכולם ישיבו: הלל! שהרי הלל מדתו רחמים, ושמאי מדתו דין. אך למעשה את האמרה הזו אמר שמאי, ככתוב בפרקי אבות. ומכאן יש ללמוד שסבר פנים יפות אשר אדם מראה לזולתו זה חיוב מצד הדין ולא רק הנהגה משובחת. והטעם לזה משום שפנים חמורי סבר גורמות צער לזולת. ולצער זהו איסור גמור. וכן כתב הרא"ש ז"ל בארחות חיים: "אל יהיו פניך זועמות כלפי עוברים ושבים, אלא כבד אותם בפנים מאירות".

(הרה"צ ר´ חיים פרידלנדר זצ"ל).

*

"וכמו כן בית שרגילים להסתכל בו תמיד על הכל ועל כולם מתוך מבט חיובי, בכל אדם רואים את הצד החיובי שבו, ומדברים רק על החלק החיובי, הרי זה משפיע על הילדים באופן בלתי ישיר השפעה יתירה לרצות רק את הטוב. לעומת זאת בית שהמבט של ההורים הוא בעיקרו שלילי, רואים בכל איש רק צדדיו השלילים וחולשותיו, מוצאים בכל אחד חסרונות איך שרוצה בכל רק להנאת עצמו וכיוצא בזה, על ידי זה מולידים בצאצאיהם נטיה שלילית לחשוב ולראות רק רע. ואם כל בני אדם רעים הרי זה בטבע שגם הם ירצו להיות רק רעים. וכן בבית שמדברים בהערצה על אלו שמצליחים "לעשות חיים" או שיש להם הרבה כסף, הורסים בזה את נפש הילדים, גם אם ידברו הרבה על אהבת תורה וכו´, מכיון שקיימת פה הערכה מיוחדת כלפי האיש שעושה חיים הרי זה נבלע בדמיו, וגם הילד יחפוץ רק "לעשות חיים". מטעם זה נודעת חשיבות מיוחדת לכך שהבנים ירגישו כמה חשוב בעיני ההורים כשבאים בצל קורתם עובדי ה´ המדברים יחד עניני עבודת ה´ מתוך אהבה וידידות, כל זה משפיע הרבה באין אומר ודברים".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ כא)

*

"...אין ללכת נגד טבעי ותכונות הבנים. עבודת החינוך היא, לנצל לטובה את הטבעים והתכונות של הילד. זה מחייב את האבות לעמוד על תכונות בניהם, בכדי שידעו כיצד לכוון את חינוכם. כי אי אפשר לחנך את כל הבנים על מתכונת אחת.

וכשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות, כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחותו של הבן. לשוא טורחות אמהות זריזות, להרגיל את הבנים בדברים שמצד גילם טרם בא הזמן שיוכלו לעמוד בהם כי אפילו אם הן מצליחות - ספק אם לא גרמו נזק לילד! דע: כל תביעה שלא לפי גיל הילד עלולה להכות פצע נפשי בלבו הרך פצע העתיד להשפיע באופן מדאיג על כל התפתחותו ואופיו, בצורת פחדים, עצבנות, וחוסר עצמאות בגיל שדרושה עצמאות [דברים אלה אמורים גם כלפי דברים כה פשוטים כמו נקיות, ישיבה מסודרת על יד השולחן וכדומה, שהאמהות רגילות לדרוש מהילדים כמה שנים לפני הזמן הנכון].

(עלי שור עמ´ רסג. וראה עוד על כך לעיל פרק ב)

*

"אוירת הבית והלכי הרוח השוררים בו, מחנכים ביותר באין אומר ואין דברים, והם גורם חינוכי ראשון במעלה. וכמו שמצינו רעיון זה מרומז במה שאמרו חז"ל[21] על בת בילגה שהמירה דתה וכו´ והיתה מבעטת על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, וכששמעו חכמים קנסו את כל המשמר. דאמרי אינשי, שותא דינוקא בשוקא, דאבוה או דאימיה [פתגם רווח בין האנשים: "סגנון ודברי שיחת הילד בשוק, מקורם באביו או באמו"]. והביאור בזה מפני שאם במשפחה ובחוג שהיא נמצאת היתה קדושת המזבח גדולה, והיו מדברים ברטט ובאימה של קדושה, לא היתה הבת מגיעה לשפלות כזאת לומר על מזבח לשון גנאי וזה סימן שכל המשפחה והחוג פגומים והיו מדברים בקלות בנוגע למזבח, ועל ידי זה הגיעה שאמרה כך. ואותו דבר במדה טובה מרובה בכל ענין שבקדושה, אוירת ורוח הבית נותנים לילדים את היסוד ואת קנה המדה, איך להתיחס להם".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ כ)

*

"וכשם שכל יחיד נצטווינו לחנך אותו בדרך המתאימה לו באופן אישי מיוחד כמ"ש "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּו", ולכן המחנך חייב ללמוד ולהכיר היטב את תכונות הנפש של כל אחד מחניכיו ולחפש את הצורה המתאימה לטפל בו, כמו כן עלינו לקיים בנפשינו "חנוך לדור על פי דרכו". שהחינוך התורני יהיה מתאים ומיוחד לתקופתינו, חינוך של בעלי השגה גבוהה בבחינת “וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי השם", בדור שכזה שכל כך מתגברים כוחות הסטרא-אחרא בעניני כפירה וזוהמה במימדים מבהילים, יעודנו ותפקידנו להגביר לעומתם את הכח הכביר של קדושה ואמונה".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ ח)

*

משה רבינו אומר ליהושע "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".[22]

אמרו במכילתא:[23]

"ילמד כל אדם דרך ארץ ממשה, שלא אמר ליהושע בחר לי אנשים אלא בחר לנו אנשים, מכאן שהיה עושה אותו כמותו. מכאן שיהיה תלמיד חביב לפני רבו כמותו".

*

"וכל [מהות וסיבת] העונשים הוא: להיות [היות ו] חכמת חכמים מוגבלת מאד ובלתי מספקת ליתן לפתאום ערמה [אין בידה מספיק אפשרות להחכים את הפתאים], ההכרח [קיים הכרח] להשתמש בעונשים להרים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל. אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק [על שנאלץ להשתמש באמצעי זה]".

(חזון איש או"ח סי´ נו אות ד)

*

"ואם יכבד על הנער לשקוד על הלימוד תמיד יפייסנו בדברים שהקטנים אוהבים ומתאווים להם, כגון דבש וקליות ואגוזים וכיוצא בהם. ואומר לו: הנה לך, על מנת שתלך לבית הספר ותלמוד. וכשיגדל וכו´".

("ראשית חכמה" פרק גידול בנים)

*

"לא יאמר לילד אתן לך דבר מה, ולבסוף לא יתן. משום שבכך מלמדו לשקר".[24] וזאת מלבד נזקים נוספים שיש בכך. והגמרא נקטה את הנזק והקלקול העיקרי.

*

"כמה רעות נולדות כאשר מרבים ומפריזים בענישה יתר על המדה. הן משום שהעונש חדל מלהרתיע את החניך מרוב ההרגל, והן מצד שמוליד בו את מדת האכזריות, כי בעיניו מצטייר שההורים או המחנכים הכוהו רק מצד עליונותם ובגלל שמנצלים את חוסר האונים שלו להתגונן מפניהם, וממילא גם הוא יעשה כמותם וירביץ למי שחלש ממנו, לאחיו ואחותו הקטנים ממנו ולחבריו וכו´. במיוחד רע הדבר כשהמחנך מכהו מתוך כעס, והלא כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכל מיני גיהנום שולטין בו, ונשמתו מסתלקת ממנו, ואיך אפשר לקוות שמהכעס הזה יצמח חינוך לה´ ולתורתו. על פי דרך התורה ברור שאם מוכרחים אי פעם להעניש בהכאה, הרי זה דבר שצריך לעשותו בישוב דעת גדול, ורק ללא כעס וחימה".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ לד)

*

"הרבה פעמים רואים כי דוקא מאלו הילדים הבעייתים צמחו גדולי ישראל, כי למעשה הבעייתיות שלהם נבעה בגלל גדלותם, שהיו ילדים בלתי רגילים".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ ל)

*

"יש שנקרא מחנך טוב כיון שמצליח לחנך את הילד שיהיה בעל סדר ומשמעת, אף על פי שלאמיתו של דבר אינו מחנך כלל, אלא שממלא תפקיד של שוטר טוב. ומי שהוא שוטר טוב, אינו בהכרח גם מחנך טוב. כי חינוך אמיתי אינו להכריח את החניך בכח להתנהגות טובה, אלא להביא אותו לידי כך שירצה בזה. אלא שבתחילת הדרך צריך כל מחנך להיות מבחינה מסוימת גם שוטר שמאלץ ומכריח, אבל חלק זה אינו החינוך עצמו, אלא כהקדמה ומבוא לחינוך".

(האדמו"ר מסלונים ב"נתיבי החינוך" עמ´ יד)

*

לא יאמר לילד: ´צא מהחדר´ אלא ´הכנס לחדר השני´. וכן בכל בקשה והערה יש לתת את הדעת על נוסח הדברים.

(האדמו"ר מסלונים "בנתיבי החינוך" שם)

*

"ואל יכביד עליהם, כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת, ותפזר להם פרוטות וכיוצא".

(אגרת הגר"א)

 

 

---