מפתחות לחיים: רגע של לימוד תורה

על משקלה האדיר והבלתי נתפס של כל פעולה רוחנית אמר הרב הצדיק אליהו לופיאן בשם הסבא מקלם: "היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד במשך זמן הבריאה ´ברוך הוא וברוך שמו´. ואלף פעמים אמירת ´ברוך הוא וברוך שמו´ אינו מגיע לגודל החשיבות של עניית ´אמן´ פעם אחת בלבד. ואלף פעמים ´אמן´ לא מגיע לגודל החשיבות של ´אמן יהא שמיה רבא´ פעם אחת בלבד. ואלף פעמים ´אמן יהא שמיה רבא´ לא מגיע לזכות של מילה אחת מלימוד התורה". וביאור סוף דבריו הוא על פי הנאמר במשנה:[1] "ותלמוד תורה כנגד כולם".

והנה, בפרקי אבות[2] לימדונו חז"ל כי "יפה שעה אחת של קורת רוח בחיי העולם הבא, מכל חיי העולם הזה". וביארו חכמי המוסר שהכוונה בזה היא, שאם ניקח את כל סוגי העונג וההנאות החומריות שחווים כל בני האדם החיים בעולם הזה, ואף של אותם שחיו בעבר ושיחיו בעתיד עד ביאת המשיח, ובכללם המלכים ורוזני ארץ וכל עשירי עולם, ונרכז את כל ההנאות שנהנו בחייהם לרגע אחד, זהו הנקרא "כל חיי העולם הזה". האם יש מי שיכול לתאר לעצמו באיזה עונג מדובר? בודאי שהדבר למעלה מתפיסת דמיונו של אדם בהיותו בגוף חומרי המוגבל ביכולותיו. וגילה לנו הבורא בתורתו כי כל ההנאות הללו אינן אלא בגדר דמיון ביחס לעונג הרוחני האמיתי, עד ששעה אחת של קורת רוח בחיי העולם הבא - עולם בו הנשמה משוחררת ממגבלות הגוף החומרי - גדולה מעונג זה! הרי על כך כתב הרמב"ם שכשם שאי אפשר להסביר לעיור מלידה מהו צבע, משום שעולם הצבעים אינו בתחומי השגתו כלל, כך אי אפשר להסביר לאדם בהיותו בעולם החומר המוגבל מהו העונג וההנאה בעולם הרוחני שבחיי העולם הבא.

ועל מה מקבלים שכר אדיר זה? אף על עניית ברוך הוא וברוך שמו "בלבד". מרעיש לחשוב, לאור דברי הסבא מקלם, מהו השכר שיקבל האדם על מילה אחת של לימוד תורה. הן את החישוב הזה היה עלינו לשנן השכם והערב ולפרסם בחוצות קריה! שהרי כמה מתאמץ כל אדם השואף לשלמות לעשות חסד עם רעהו, להיזהר מדיבורי לשון הרע ורכילות, לכבד את השבת ועוד, על אחת כמה וכמה צריך להתאמץ בניצול כל רגע ללמוד התורה ששכרה כה עצום ורב!

עתה נתבונן. כל מצווה שקיומה תלוי במעשה, כגון קידוש בשבת, עזרה לזולת, הנחת תפילין, נטילת לולב וכדומה, קיומה מתחיל בראשית פעולת מעשה המצווה וסיומה בסוף העשייה אשר אורכת זמן מה. אולם במצוות "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה",[3] כל מילה ומילה נחשבת למצות עשה בפני עצמה. צא וחשוב, אומר בעל החפץ חיים בספרו תורת הבית,[4] כמה מצוות עשה ביד היהודי לקיים ברגע של לימוד תורה. הלא בדקה אחת יכול הוא לומר מאתיים מילים של דברי תורה והרי שיש לו מאתיים מצוות עשה בדקה (!). וכאשר דקה ועוד דקה מצטרפות לשעה, הרי נמצא שבשעה של לימוד תורה מקיים שתים עשרה אלף מצוות! וכמה הון צובר אדם הלומד שעות רבות ביממה? הרי מנקודת מבט אמיתית של חיי נצח, הוא הוא העשיר האמיתי!

זהו סוד הפרוטה לפרוטה שמצטרפים לחשבון גדול, וזה גם סוד הרגע לרגע שמצטרפים לזמן ארוך ולמיליוני מצוות אשר רק הנשמה הרוחנית והבלתי מוגבלת מסוגלת להכיל את ריבוי השכר על כל זאת.

יצויין כי ישנם זמנים בהם ערכו של רגע עולה פלאים. וכמו שכתב המקובל הנודע הרב יוסף חיים בספרו "בן איש חי",[5] שדקה של לימוד תורה בשבת מקביל לאלף דקות ביום חול, ושעה מקבילה לאלף שעות. שכן השבת שייכת למימד רוחני גבוה והזמן זורם ביום זה באופן אחר. וזה עומק ביאור הפסוק: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ".[6] קידושין הוא רוממות ופרישה מהכלל. יום השבת שהתקדש, נבדל מכל ימי המעשה, וכל רגע ממנו זורם במימד שונה לחלוטין המקביל לאלף רגעים ביום חול!

ואם רגע זה המנוצל לתורה הינו בדור או בעת שהאחרים ממעטים בלימוד תורה, כגון בימי בין הזמנים של הישיבות והכוללים, בערבי שבתות וחגים וכדומה, הרי השפע היורד לעולם מתחלק בין מספר מצומצם של לומדים והוא מקבל שפע אור רוחני ושכר עצום כנגד כל אותם שאינם לומדים (!). שכר זה המוכפל במספרים אדירים מביא את הלומד לדרגת שכר בלתי נתפסת. וכפי שמובא במדרש[7] בשם רבי שמעון בר יוחאי: "תני רבי שמעון בן יוחאי, אם ראית דור שנתרשלו ידיהם מן התורה, עמוד והתחזק בה, ואתה נוטל שכר כולם". דברי רבי שמעון בר יוחאי מתייחסים לכל עת בה אין רבים שלומדים תורה בעם ישראל. הן בדור כזה והן בשעה כזו.

גם שוויו של רגע של לימוד מתוך צער, כגון קשיי פרנסה, בעיות בריאות ושאר טרדות, מכפיל את מעלת ואת שכר הלימוד לפחות פי מאה. כמובא באבות דרבי נתן:[8] "אם למדת תורה בשעת העושר, אל תשב לך בשעת העוני. אם למדת תורה בשעת שביעה, אל תשב לך בשעת רעב. אם למדת תורה בשעת הרווח, אל תשב לך בשעת הדחק. לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה ברווח".

וכשהלימוד בחבורת לומדים, הרי שכר כל אחד מהלומדים מוכפל בשכר כולם. לפי שאינו דומה לימוד ביחיד ללימוד ברבים. וכמו שכתב השדי חמד: "לימוד בחבורה, מכפיל שכרו לפי מספר הלומדים. וכמו שאמרו מצוה שעושים אותה הרבה בני אדם בשותפות, כל אחד נוטל שכר כאילו עשאה כולה לבדו". ומהיבט נוסף כתב החפץ חיים:[9] "ודע עוד כי הלימוד בחבורה הוא מצוה כפולה ומכופלת, שמתקדש שם שמים על ידי לימוד ברבים. וכמו שכתבו הראשונים שלפיכך אומרים קדיש אחר לימוד בחבורה".   

חישוב מהיר מראה כי הזמן מכיל מיליוני מיליונים של אוצרות שכר אשר המוח האנושי אינו מסוגל להכילם ולתארם באופן מוחשי ואמיתי. האדם החכם אשר אינו מאפשר לעולם החומרי להעלים ממנו את האמת, אלא מחנך את עצמו לקבוע מידי יום זמן ללימוד תורה ולנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה, זוכה למלא את הזמן היקר במיטב הקיים בעולם, ורוכש הוא בכך לעצמו אוצרות נצח.

משל למציל בת המלך מטביעה, אשר קיבל בשכרו רשות להיכנס למשך שעתיים לחדר האוצרות הפנימי הנמצא במבצר שמור ולקחת כרצונו ככל אשר יאפשר לו הזמן. שרי המלך אשר פחדו כי ירוקן את אוצרות הממלכה, הזדרזו וסדרו באולמות ובמסדרונות המובילים לחדר האוצר כל מיני מעדנים ופיתויי תפנוקים, תזמורות ולהקות. כאשר נכנס המציל למבצר, הביט נרגש בכל אשר הוכן "לכבודו", טעם להנאתו מעט מזה ונעמד להאזין לזה וכך התעכב רבות בדרכו. לפתע הבחין שרק שתי דקות נותרו לו. הוא פתח בריצה, הגיע אל חדר האוצר ברגע האחרון והביט משתאה בזהרורי האור הבוקעים מאין ספור אבני החן המשובצים באלפי תכשיטי היוקרה וכתרי המלכים שהיו שם. הוא ביקש להיכנס ולקחת לפחות משהו, אך הנה יד מונחת על כתפו, והוא נדרש בתוקף לעזוב את המקום, מאחר ומאז כניסתו חלפו בדיוק מאה ועשרים דקות... כל תחנוניו לא התקבלו והוא נאלץ לצאת בבושת פנים ובכאב צורב. צערו גדל שבעתיים כאשר התבונן והבין שאת כל ההנאות ששמו לו בדרך ואף הרבה יותר מכך, היה יכול להעניק לעצמו בפחות מרבע ממחירה של אבן יקרה אחת שהיה נוטל מאחד הכתרים. ומה היה לו אילו היה מספיק ליטול את הכתר עצמו? וכמה הנאות ותענוגי מלכים היה יכול להרשות לעצמו אילו היה מנצל את מלוא מאה ועשרים הדקות שניתנו לו להוצאת רבבות תכשיטים, כתרים ואבנים יקרות?... אך עתה כבר מאוחר.

כך האדם הבא לעולם, מקבל זמן קצוב אשר בידו למלאו באוצר רוחני של תורה ומצוות, על אף הפיתוי למלאו ברדיפה אחר הנאות ותאוות חומריות. עצם לימוד התורה וקיום המצוות, הינם מעשים בעלי משמעות רוחנית כפי הטבע שהטביע הבורא בבריאה. והם מעניקים לאדם הצובר אותם לעצמו, עונג והנאה אמיתיים ובלתי מוגבלים בחיי הנצח. אולם צבירה זו באמצעות מילוי הזמן בתורה ובמצוות, שייכת רק בעולם החומרי בו הונחו פיתויים דמיוניים של הנאות חומריות רדודות וזמניות. ורק המתגבר על יצרו ונזהר שלא לבזבז עליהן את זמנו היקר, אלא מנצל במידת האפשר כל רגע ורגע ללימוד התורה ולקיום מצוותיה, בונה בכך את עולמו הרוחני וזוכה להשיג לעצמו את העונג האמיתי, הרוחני והנצחי, אשר עליו נאמר:[10] "עַיִן לֹא רָאָתָה, אֱלֹהִים, זוּלָתְךָ". אשרי החכם הפועל בגבורה לכבוש את יצרו, עומד בניסיונות עולם החומר הדמיוני, וזוכה להגיע לעונג האמיתי.

עוד יש להתבונן ביקרת ערכו של כל רגע, על פי המובא בספר נפש החיים[11] בשם תיקוני הזוהר:[12] "דלבושין דלביש בצפרא [בבקר] לא לביש ברמשא [בערב], ודלביש ברמשא לא לביש בצפרא וכו´." ומבאר הרב חיים מוולוז´ין את כוונת הדברים, שכל תפילה שאנו מתפללים אינה דומה לחברתה על אף שהנוסח הוא אותו נוסח. משום שכל תפילה הנאמרת בזמן אחר פועלת במקום שונה. שכן כל רגע אינו דומה לרגע אחר, אלא פועל בעולמות הרוחניים[13] במקום אחר לחלוטין. ולכן אמרו חז"ל[14] על הפסוק:[15] "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן", זה שביטל קריאת שמע או תפילה. משום שגם כאשר יקרא קריאת שמע ויתפלל מחר, אין הדבר יכול להוות תחליף לשל היום. שהרי מחר הוא זמן אחר הפועל במקום שונה לחלוטין. וכך גם בניצול כל רגע ורגע ללימוד התורה. לכל רגע יש יעוד בפני עצמו. את מה שהחמיץ מלעשות ברגע זה לא יוכל להשלים ברגע הבא או מחר, כי לרגע הבא ולמחר יש יעוד בפני עצמו! וכל זמן אשר יכול היה להיות מנוצל לתורה ובוזבז ללא תועלת, אין לו תחליף. שהרי בזמן הבא ישנה הארה חדשה והוא כבית קיבול ממש הממתין ומצפה שימלאוהו בתוכן רוחני. וכן מבואר בכתבי האר"י ז"ל[16] שכל יום ויום, ושעה שעה, אינה דומה כל אחת ואחת לחברתה מיום בריאת העולם והלאה. והזוכה למלא את כל רגעיו בתוכן רוחני של תורה ומצוות, זוכה להגיע לחיי העולם הבא כאשר כל ימיו באים עמו, גדושים ורוויים כראוי. אדם זה הגשים את תכלית בריאתו בחיי העולם הזה והרי הוא זוכה "להתענג על ה´ וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא". וכלשון רבנו הרמח"ל בתחילת ספרו "מסילת ישרים".  

ואכן, החפץ חיים אשר חישב את מספר המצוות שניתן להרויח בכל דקה של לימוד תורה, היה ידוע כמי שדרכו לבחון מפעם לפעם באופן קבוע מהו השימוש שעשה בכל רגע. מסופר שפעם אחת נעמד אחד מתלמידיו מאחורי דלת רבו בערב יום הכיפורים, ונחרד לשמוע את רבם של ישראל זועק ובוכה בכאב נורא, ותובע מעצמו דין וחשבון במילים נוקבות. וכשניסה התלמיד להבין מתוך הדברים על מה הכאב הגדול הזה, גילה לתדהמתו כי ענק התורה חישב את רגעיו בשנה האחרונה על פי הכתוב בפנקסו, ומצא כי ישנן כעשר דקות שאינו יודע מה נעשה בהם. ועל כך היה זועק ובוכה ודורש מעצמו להשתדל יותר בניצול כל רגע מהחיים הזמניים הכל כך יקרים, אשר ניתן לרכוש בהם חיי נצח. והיה זה לתלמיד לימוד מוסר לכל ימיו, מספר תורה חי.

מעתה לא פלא שהיה החפץ חיים מקפיד בעת קניית נעליים לקנות רק כאלה שאין בהם שרוכים. לפי ששריכת השרוכים מידי יום אורכת כמה שניות, ושניות אלה מצטרפות עם הזמן לשעות רבות.

ומסופר על הרב אליעזר מנחם שך, שכאשר התקבלה ההוראה מכוחות הביטחון בשנת תש"ח להקפיד בלילות על האפלה מלאה בבתים ולא להדליק שום אור מחשש להפצצות מן האויר, התהלך בביתו שברחוב מודיעין בירושלים בצער רב כשספר גמרא בידו, ושפתיו לוחשות מתוך כאב צורב: איך אפשר לשהות כך מבלי ללמוד תורה?? ניכר היה עליו כי הוא חש בעירה פנימית כגיבור משותק. מוחו חיפש בקדחתנות פתרון, ולפתע אורו פניו. הוא נטל עמו נר, טיפס עם הגמרא למחסן העילי הנקרא ´בוידם´, השתטח בתוכו מתחת התקרה הנמוכה, הדליק בזהירות את הנר ולמד בשמחה ובמרץ...

בתלמוד מבואר כי לאחר פטירתו של האדם מן העולם, אחת השאלות הראשונות שהוא נשאל בעת כניסתו לתת דין וחשבון על מעשיו היא: האם קבעת עיתים לתורה? כלומר, האם היה לך זמן קבוע מידי יום ללימוד תורה. הנה לשון התלמוד:[17]

"בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

כמה מאושר הוא האדם העומד זקוף באותה שעה ומשיב בשמחה כי אכן כן! קבעתי עיתים לתורה! ומה אומלל הוא האדם העומד נבוך ברגע של מבחן כה שקוף בעולם האמת, כאשר כל תאוות החומר מתגלות כהבל מוחלט, והוא נאלץ להשיב כי כל הזמן היקר שקיבל הושקע בהבלים חולפים ולא בתורת נצח.

והנה, לפי פשט דברי התלמוד, השאלה הראשונה עוסקת ביושר ממוני: האם היית נאמן במסחרך? אולם יש שביארו בדרך נאה כי נרמז כאן עניין נוסף, ושתי השאלות הראשונות כרוכות יחדיו. כאשר ניצב אדם לפני כס המשפט ושואלים אותו אם קבע עיתים לתורה, הוא מתחיל להצטדק שלא היה לו פנאי. הוא היה עסוק בפרנסתו עד למעלה מהראש וכו´ וכו´. מיד שואלים אותו: "נשאת ונתת באמונה?" האם המשא ומתן שלך היה מתוך אמונה ש"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה",[18] ואין תועלת בתוספת מאמץ ושעות נוספות על חשבון הקביעות עיתים לתורה. האם חינכת את עצמך לדעת בבירור שאת מה שנגזר עבורך בראשית השנה תקבל, וכל שאר המאמצים הרי הם כמו להוסיף כמה ברזים לחבית אחת. מה שבתוך החבית יצא החוצה והברזים הנוספים לא יוסיפו לתכולתה. נמצא ש"הקבעת עיתים לתורה?" היא שאלת השאלות של היהודי, והשאלה הקודמת "נשאת ונתת באמונה?" מקדימה ומרמזת את המענה שיגיע כלפי כל התירוצים וההצטדקויות.

אשרי הזוכה להשיב תשובה חיובית על כל השאלות.

אמנם יצויין כי זכותה של כל מילה ומילה של לימוד תורה, אינה עומדת לו לאדם רק בעת קבלת שכרו בחיי העולם הבא. אלא גם בעולם הזה, יש בה - במילה של תורה - בכדי לקיים עולם ומלואו, ולהביא שפע רב, רוחני וגשמי, לאדם הניצב בפסגת סולם המעלות השייכות בבני אנוש - הלא הוא לומד התורה.

ועל  כך, בפרק הבא.

[1] פאה א, א.

[2] אבות ד, יז.

[3] יהושע א, ח.

[4] תורת הבית, פרק ב.

[5] בן איש חי, שנה ב, פרשת שמות.

[6] בראשית ב, ג.

[7] ילקוט שמעוני תהלים, סי´ תתעח.

[8] אבות דרבי נתן פרק ג. ועיין עוד במדרש רבה שיר השירים (פרשה ח, י): "הלומד תורה שלא במקומו [כלומר שנדד למקום אחר כדי ללמוד תורה], נוטל שכר אלף. ובמקומו, נוטל שכר מאתים".

[9] אהבת חסד חלק ב, השמטות.

[10] ישעיהו סד, ג. 

[11] נפש החיים שער ב, פרק יג.

[12] תיקוני הזוהר תיקון כב.

[13] על ביאור המושג "עולמות רוחניים" או "עולמות עליונים" ראה בחלקו השני של ספר "המהפך", פרק "יקומים מקבילים".

[14] חגיגה ט, ב

[15] קהלת א, טו.

[16] עיין פרי עץ חיים, שער התפילה פרק ז.

[17] שבת לא, א.

[18] ביצה טז, א.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.