הוליווד לא מחכה לי, ברוך ה'

אתם מכירים את זה שכל אומן מספר בראיונות שכבר בגיל 6 הוא ידע שיהיה זמר, שחקן, צייר וכו? אז זהו, שזה גם המקרה שלי.

כבר בגיל 6 ידעתי שאתעסק בבמה, משחק וריקוד. גדלתי כילדה רגילה אי שם בשנות השמונים המוקדמות, בישוב פסטורלי בשרון, לא רחוק מדי ולא קרוב מידי להוליווד הקטנה - כלומר תל אביב, משאת נפשה של כל ילדה מתבגרת מאזור הפריפריה. הייתה זו שכונה צבעונית, מכל גווני העדות. בבית הספר היו לא יותר מעשרה תלמידים בכיתה, וכולם ידעו על כולם. הדלתות היו פתוחות תמיד, והשכנים אף פעם לא הקישו בדלתות.

ביתי היה מסורתי - קידוש ליל שבת כשברקע מוקרן הסרט הערבי בטלוויזיה. מעבר לכך לא היו אלמנטים יהודיים בחיי. חייתי ילדות כמו כל הנערות הישראליות, ותמיד במרכז הבמה: הצגות סוף שנה, הצגות אמצע שנה, הצגות בשכונה, השתתפות בתחרויות נוער וכן הלאה.

עברו חלפו הימים, השתתפתי בחוג למשחק בבית הספר התיכון, התגייסתי לצה"ל, שירתי בתפקיד סודי בחיל האוויר, ובמקביל ככל שעבר הזמן - כך התרחקתי מהיהדות. גם בצבא כיכבתי בכל ענייני הבמה. שם בלט במיוחד נושא הסטנד-אפ ויכולת החיקוי. מצאתי את עצמי מחקה את הקצין הזה או את הרס"ר ההוא, את הפקידה של הטייסת ועוד כל מיני דמיות ססגוניות שלא חסרו באותו בסיס.

השירות הצבאי הסתיים בקול תרועה. לא בזבזתי זמן, אפילו לא לרגע, וכבר למחרת מצאתי את עצמתי רוקדת ומשחקת על במות המלונות בצוותי בידור באילת, במשך שנתיים - כאן עושה מחול אירובי, שם מציגה הצגה ללא תוכן, כאן שרה עם הילדים ושם משחקת בינגו עם המבוגרים. בצוות הבידור הרגשנו מלכי העולם - בטח מול מלצרים, חדרנים ובעלי תפקידים אחרים במלון. אנו בצוות הבידור היינו סלבס כביכול, מה שנתן לי ביטחון להמשיך בדרכי.

מיציתי את אילת ורציתי לכבוש כאמור את הוליווד. חסכתי כסף, עזבתי את אילת וחזרתי למרכז הארץ לחניית ביניים. ביום בהיר אחד פנה אליי הספר שלי בהצעה להשתתף בתצוגות שיער כעבודה צדדית. כמובן שהסכמתי למסור את שערי ולהרגיש דוגמנית, אף על פי שהגובה שלי עומד על מחצית האמה. הגענו לתצוגה, ושם הכרתי את ירון, לימים בעלי, שהיה אז ספר נשים מליגת העל. הוא היה בחור עם חזות גותית משהו, תל אביב בכל נימי חזותו. שיער צבוע שחור, פרצוף קשוח, שריר לא נע בפניו, שמא חלילה נזהה את רגשותיו.

באותה תקופה חברתי הטובה ביותר החלה לשמור שבת, מה שנתן לי להרהר רבות על כך, אבל לא לעשות ולקיים דבר. והנה נפל דבר. ביום בהיר אחד הגיע האדון ירון למספרה כאשר חוטים לבנים מבצבצים מתחת לחולצתו. הוא היה בתהליך של התקרבות לה, ואף אחד לא ידע זאת. זו הייתה הפתעה של ממש מבחינתי, אולם ניסיתי לשדר עסקים כרגיל. במקביל נרשמתי לקורסים שונים ללימודי משחק, והרחקתי ממני את נושא היהדות, אם כי ללא הרתיעה שהייתה בעבר. במקביל ירון עניין אותי בשיעורים - לא שיעורי משחק אלא שעורי תורה כמובן. בתחילה תירצתי תירוצים, ולאחר מכן נעניתי, עם קצת חששות. באותה תקופה תופעת ההתקרבות ליהדות הלכה ופרחה, במיוחד באזור שבו גרנו - נחלת בנימין\שינקין.

ואני? עדיין בשלי. לא אומרת כן או לא. הרגשתי שאני חייבת לדבוק במטרה: לסיים לימודי משחק, לעבור ללמוד בסם שפיגל, ואז לכבוש את הוליווד. היה ברור לי שעוד אכבוש את הוליווד, ואפילו כבר בחרתי לי שם הוליוודי - שם קליט וקצר, שתי אותיות מקסימום, משהו כמו סי או לי או בי.

אבל השם רצה אחרת, ואפילו המורה שלי למשחק - לא פחות ולא יותר - היה בעל תשובה מובהק. שאלתי את השם: מה אתה רוצה ממני? לאן שאני לא הולכת מקיפים אותי דתיים. בסוף הבנתי שהשם עשה הכל כדי להורות לי על הכיוון.

לפי הקצב שלו ובלי שום לחצים, כיוון אותנו המורה למשחק (שהיום הוא כבר רב) לדרך הנכונה. מצד אחד נתן לי להרגיש שאני תלמידה טובה בביה"ס למשחק, ומצד שני דחף אותי לעשיית מצוות. תתארו לכם כיתה שלמה של חברה חילונים לגמרי מקצוות שונים, ובלי שום זיקה ליהדות. פתאום מופיע מולם מורה למשחק, שהוא גם חוזר בתשובה. זה היה מחזה מדהים ולא שיגרתי.

באחת השיחות שלי בסוף השנה שאלתי את הרב מה לעשות, איך להמשיך, האם להתקרב ליהדות עד הסוף. האם זה אומר שעליי לשכוח מהחלום שלי על הוליווד?

בתקופה הזו אני וירון הידקנו את קשרנו עם בורא עולם, והרב\המורה דחף לחתונה. וכך היה. נישאנו בשעה טובה, ולא בסתם חתונה כמו שחולמים עליה כל החיים. ללא לימוזינה לבנה שמורידה את הכלה עם שובל של 10 מטר, גן אירועים אקזוטי, אוכל גורמה, זיקוקי דינור מרהיבים, כנר בכניסה שילווה את האורחים, מעגל מתופפים שיקרעו לי את עור התוף, כניסה דרמטית של החתן לאור אולטרה סגול. לא עוד תקליטן שחושב שהוא משדר מאיזה ערוץ נבחר ומכריז על כניסת הכלה במחיאת כפיים סוערות, לא תמונות על גבי LCD מכל כיוון אפשרי באולם, וגם לא קליפ  מצולם שלנו בחוף הים בזימבבואה. כל אלה לא היו.

ערכנו עבור האורחים שלנו חתונה מיוחדת דווקא - חתונה נפרדת עם מחיצת הפרדה בגובה הכותל. זיקוקי דינור לא היו, גם לא אולטרה סגול. השובל של השמלה התקצר לגמרי, והאוכל היה כמו שצריך להיות - חומוס, מטבוחה וחגיגה קולנרית ישראלית טיפוסית. חתונה שהאורחים לא ישכחו לעולם.

דמיינו לעצמכם חתונה בהפרדה בפאתי בני ברק. כל האורחים חילונים לגמרי, למעט חברים בודדים, ורק החתן והכלה דתיים. זה היה מחזה מדהים. החתונה הדוסית הראשונה של המשפחות שלנו. ובמילים אחרות, התחזקנו נורא, עברנו למושב שקט מכל הרעש של שינקין, ואפילו התנתקנו מהטלוויזיה. היא ממש לא חסרה לנו, וכבר בהתחלה החלטנו פה אחד שהדבר הצבעוני הזה לא נכנס אלינו.

את בית הספר למשחק עזבתי לקראת הסוף. הוליווד לא מחכה לי, ברוך השם. בעלי היקר לא הפך להיות ספר צמרת, ברוך השם. בשנים הראשונות לנישואינו הוא הלך ללמוד בכולל כמו שצריך, ולמד את דרכי השם לעומקם. מאדם שלא אהב להחזיק ספר וללמוד הוא הפך לתלמיד חכם, ובהמשך פתח מספרה לגברים וילדים בלבד ב"ה. כיום אנו מבורכים בילדים מקסימים שהגיעו אחרי ציפייה של שנים.

את החלום שלי לא עזבתי. את החלום שלי אני מגשימה בקדושה ובטהרה. כיום אני מופיעה מול נשים בלבד - גם חילוניות וגם דתיות - במופע סטנד אפ יחיד, בהפעלות לנשים, וכן בהצגות לילדים. אז מי אמר שלא הגשמתי חלום?!

אורלי (שמה המלא שמור במערכת) היא שחקנית ובדרנית. מתגוררת באזור המרכז.