בור שמסרב להתמלא

הזיכרונות היפים ביותר מילדותי קשורים לערב שבת. נרות דולקים, שולחן חגיגי, ריחות מגרים מהמטבח, קידוש. פעם בשבוע שכל המשפחה מלוכדת יחד. אך למעט אותו עונג קטנטן היינו משפחה חילונית טיפוסית ולא הכרתי משהו אחר.

עברתי את אותו מסלול כמו כולם בסביבה שלי. תעודת בגרות, צבא, טיול לחו"ל, אוניברסיטה וכו, ובכל זאת הייתי שונה. לא הייתי מאושרת. היו רגעים שהאמנתי שיש בי משהו פגום. הפרעה כלשהי, דפקט, שריטה. ברור לי שמי שהסתכל בי מהצד לא הצליח להבין למה אני כזו אומללה, והאמת היא שגם אני לא הבנתי. צעירה נבונה, יפה, מצליחה ואהובה על כולם. מה לא בסדר?

אני זוכרת שיום אחד אימא שלי שוחחה עם חברה בטלפון, ולא היה לה מושג שאני בחדר השני, מקשיבה לכל מילה. "מה יהיה עם הילדה הזו? אף פעם לא טוב לה. יש לה בור ענק בנשמה שמסרב להתמלא". הייתי מזועזעת. ידעתי שהיא צודקת, אבל לא ידעתי למה ומה אמור למלא את הבור הזה.

השנים חלפו, התחתנתי עם בחור טוב שאהב אותי מאוד, ושנה לאחר מכן ילדתי את בני הבכור. לראשונה הרגשתי משמעות לחיי. אי אפשר להסביר את התחושה המופלאה הזו. היכולת להביא חיים לעולם הזה. איזו הרגשה עילאית. התמכרתי לאימהות, ושנתיים לאחר מכן ילדתי את בני השני.

אבל דווקא אז הריקנות התחילה לכרסם שוב בנשמתי. היחסים ביני ובין בעלי הידרדרו מיום ליום, והאהבה נעלמה כלא הייתה. בדיעבד גיליתי שלא ידעתי בעצם כלום על חיי נישואין - מהי זוגיות ושותפות אמיתית. לא הבנתי מהי המשמעות של להיות מקודשת לבעלי. החלטתי להתגרש - תופעה נפוצה בעולם שחייתי בו... חשבתי שיהיה לי טוב יותר לבד. מצאתי את עצמי בגיל 35, חד הורית, מותשת, מתוסכלת, בודדה ואבודה לגמרי.

אמי האהובה הפתיעה אותי בנופש לאיי יוון בראש השנה, במטרה לעודד אותי. טסנו יומיים לפני ערב החג. בית מלון מפואר. טיפולי ספא חופשי. סוויטה ענקית. קניות בלי חשבון ואוכל מצוין. גן עדן.

בערב החג נסענו "לחגוג" בטברנה יוונית ענקית ומפורסמת. זמרים ידועים, תלבושות ססגוניות וקבוצות של תיירים מארצות שונות. מסביבי כולם שמחים, רוקדים ושרים, ורק לי מתחשק לבכות. אני מוקפת במאות אנשים זרים, אוכל זר ומוסיקה זרה, ומרגישה כל כך לא שייכת. אימא שלי מביטה בי בדאגה, ואני מתאמצת לחייך. אבל היא לא מבינה. לא רציתי לפגוע בה אחרי שכל כך התאמצה לשמח אותי. הלב שלי נקרע מבפנים. לא מגיע לה. אני קולטת את המלצרים מגיעים שוב, ובידם קעריות קטנות. השולחן כבר עמוס בערימות של בשר, גבינות וסלטים. הם מחייכים אלינו בנימוס ומפזרים את הקעריות בשולחן שלנו. אני מציצה ומזהה חתיכות תפוח בדבש, מחווה לקבוצה הישראלית. הדמעות כבר מטפסות אצלי במעלה הגרון, ואני עוצרת אותן בכוח. זיכרונות מתוקים מהילדות מציפים אותי בבת אחת. ערב ראש השנה בבית של סבתא שלי. אני בשמלה לבנה וחדשה. נשיקות, מתנות, רעש, בלגן, מלא ילדים, שולחן מפואר ועטור בפרחים עמוס בכל טוב. תמרים, רימון, תפוח בדבש, דגים, חלת חג ריחנית ומתוקה וברכות "שנהיה לראש ולא לזנב", "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", "שירבו זכויותינו כרימון" וכו. לא הייתי מסוגלת להישאר שם. התנצלתי, רצתי החוצה ופרצתי בבכי. הרגשתי משהו, אבל זה היה גדול עלי והפחיד אותי מאוד. חזרתי לארץ במטרה למצוא תשובה. חיכיתי לסימן, והוא הגיע.

חברה הציעה לי להצטרף אליה לנופש באילת. נשמע טוב. רציתי להתרחק, להתנתק, לחשוב קצת. היא הביאה איתה כמה ספרים לדרך. בחרתי "במקרה" אחד מהם והתחלתי לקרוא.

היה זה סיפור אמיתי שתיאר את המסע המרתק של בחורה מוכשרת ויפה מהעולם הריקני שחיה בו אל עולם האמת. במהלך הנופש כמעט ולא יצאתי מהחדר, וקראתי אותו שוב ושוב. משהו התעורר אצלי שם בלב. הבזק של אור. ניצוץ קטן של אמונה. הכול התחיל להתבהר, להתחבר. זיכרונות מהעבר לחיים של היום. אני בחורה יהודייה. חלק מעם קדוש ומיוחד שקיבל מתנה מהקב"ה. אוצר של עצות לחיים טובים ומספקים באמת. הייתי צריכה להתרוקן לגמרי בשביל להכיל את האוצר הזה. לראשונה בחיי הבנתי שאני לא לבד כאן בעולם הזה. השם יתברך איתי. הוא תמיד היה ותמיד יהיה, והוא אוהב אותי.

כך זה התחיל. רציתי לדעת עוד. תחומי העניין שלי השתנו בבת אחת. כל מה שעניין אותי באותם ימים היה לקרוא דברי תורה, להאזין לשיעורים מעניינים מרבנים, לבקר בקברות צדיקים. הנשמה שלי התחילה להתמלא.

אבל זה לא היה ורוד כמו שזה נראה בהתחלה. המסע שלי רק התחיל, והוא לא היה קל. בכלל לא.

תמיד הייתי בחורה מתוכננת ומחושבת. החלטתי להתחיל במידות שלי, או יותר נכון בתיקון שלהן. היה מה לתקן, והרבה. זו הייתה עבודת פרך.

צעד אחר צעד. מידה אחר מידה. לאט לאט בפסיעות של פעוט שזה עתה למד ללכת נכנסתי עמוק לנבכי נשמתי על מנת לשחרר החוצה את ההרגלים הרעים, התאוות, המחשבות השליליות ולפנות מקום למעשים טובים, לשפה נקייה, למחשבות טהורות.

ידעתי שרק אחרי הניקיון הפנימי והיסודי שאעשה אוכל לקבל עלי את השינוי החיצוני. החלק הראשון היה ביני לבין עצמי בחלק הבא אהיה חשופה לעיני כולם. זה היה החלק שהפחיד אותי באמת.