לחיפוש נולד

לאחר שנפטרה אמו, עבר מושון בן השמונה לקיבוץ שדה-בוקר כילד חוץ. לאחר שאנשי הקיבוץ לא הצליחו להתמודד עם הילד מלא האנרגיות, חשבו להעבירו למקום אחר. אחת החברות, נחמה כהן, אמרה לבעלה יהושע:

"לא יתכן שקיבוץ שלם אינו מסוגל להתמודד עם ילד בן שמונה!... בוא ניקח אותו אלינו!", וכך היה. מושון נקלט בביתם המיוחד וזכה לטיפול שוטף צמוד, שהטביע את חותמו על כל מהלך חייו.

יהושע כהן עסק בפרויקט הארכיאולוגי של עוֹבְדָת, ודרכו נמשך מושון הקטן לקריאת היסטוריה ולעיסוק בארכיאולוגיה. הוא נדלק על נושא הרַפָּאוּת, כלומר תיקון כלי חרס שבורים. כך פיתח לו תחביב: תיקון כלים שבורים. כל מי שנשברה לו קערה, או כלי יקר ערך אחר, היה מביאו למושון. 

כאשר התקרב לגיל שלוש-עשרה, יזם הקיבוץ פרויקט בר-מצוה. הגיע אליהם רב חב"דניק והביא עמו דפי הסבר וחוברות נאות לצביעה. היו לו תשובות מעניינות לשאלותיהם הרבות. כך, למשל, המשיל את סיכוי מקריוּת הבריאה לסיכוי שחתול יקפֵּץ על מנענעי הפסנתר וישמיע סימפוניה נפלאה... הדבר עניין את מושון מבחינה אינטלקטואלית, והוא היה שותף מרכזי בשיחות הללו.

במיוחד נדלק על הנחת התפילין. היה לו רצון פנימי בלתי מוסבר להניח תפילין כשיגיע לגיל שלוש-עשרה. כאשר הגיע לגיל המיוחל, ניצבה בפניו בעיה: מה יעשה נער שנדלק על תפילין בקיבוץ חילוני? כאשר שהה בדירת המשפחה, לא היתה בעיה מיוחדת, והוא מצא את העיתוי המתאים להניחן.

הבעיה התעוררה כאשר יצא עם בית-ספרו לסדנת הר הנגב שארכה שלושה שבועות. מה יעשה כעת? מהו המקום הסודי ביותר שבו יוכל להניח את התפילין מבלי שיֵבוֹש מפני המלעיגים? השירותים! הוא התגורר עם עוד שלושה חברים בחדר ומידי בוקר נכנס לשירותים עם שקית התפילין המוצנעת, קשר תפילין של יד והניח תפילין של ראש. חבריו שאלו בטרוניה גוברת והולכת:

"מושון, מושון, צא כבר מהשירותים! מה אתה עושה שם שעות?..." והוא השיב בנהימות לא ברורות:

"אאאההה... אאאההה...."

כאשר הגיע לגיל תיכון למד במדרשת שדה-בוקר במגמה האקולוגית, שנקראה "חינוך האדם והסביבה". במסגרת זו היו סדנאות וטיולים רבים, ולא היתה לו בעיה להעדר ימים שלמים מלימודיו. הוא היה התלמיד היחידי כמעט שעשה מבחני בגרות בפנימייה החקלאית. כאשר הביאו תורמים מחו"ל הציגו לפניהם בגאווה את ילד הפלא שעשה בגרות בפנימייה החקלאית... פעם השתתף בחידון לידיעת הארץ שנערך בבתי-ספר תיכוניים והגיע למקום השלישי, ותעודת ההוקרה נתלתה אחר כבוד בחדר המנהל. לכן נטו לו חסד גם כשנעדר מלימודיו במשך שבועיים.

באותה תקופה הנצו בתל-אביב ניצני הכתות המיסטיות למיניהן. כיכר דיזינגוף היתה אז מקום תרבותי שוקק ומלא ענין. בתחילה פגש מגולחי ראש ובעלי צמה הלובשים גלימות אדומות ורוקדים בכיכר - חברי כת הארי קרישנה. מבלי לחשוב פעמיים, אמר להם:

"אני הולך אתכם!" 

אז החל לשאול שאלות ולהתווכח. הוא קרא באותם ימים ספרים שונים על תורת המזרח ופגש בכתות נוספות. הגיע לכל מה שיכול היה לשים את ידו עליו ולברר את טיבו, והצטרף זמנית לכל מי שהיתה לו סחורה רוחנית כלשהי להציע.

כך פגש במאמינים של רג´ניש (אושו), או של מישהי בשם רינה שני בכת "אצבע אלהים". הסיינטולוגיה החלה לפרוח אז, וכן האימֵן והאיסט. הוא הגיע לכולם, השתתף בהרצאות וקיים מדיטציות טרנסנדנטליות למיניהן.

בתוך השוק הרוחני הזה צצו לפרקים גם דתיים למיניהם שמכרו את מרכולתם היהודית. דווקא הם נראו לו הכי זרים. לא הצליח להשתחרר מרגש הדחיה שלו כלפי הדתיים. כאשר הגיע איזה פריק של הארי קרישנה, מושון התעניין בסחורתו, שאל, התווכח, ולבסוף קנה או לא קנה, בלי רגש של אנטי, אבל מהדתיים למיניהם נרתע לגמרי. אם נתקל באיזה דוס במקומות הללו או בהזדמנויות אחרות, הטיח בו:

"למה אתם נראים ככה?! ולמה אתם מתנהגים ככה?! אי-אפשר אתכם!..." היתה בקרבו תחושה שלילית כלפיהם שגבלה אפילו בשנאה. כך חלפו כשלוש שנים בארץ, שבהן הסתובב בשוק הרוח מבלי להינעל על שיטה מסוימת.

בתקופה שלפני הגיוס יצא לאירופה, הסתובב עם תרמיל ונסע בטרמפים. שם הרחיב מאד את השכלתו בכל מיני תורות של המזרח ותפיסות נוספות. אז יצא לאור הספר "משנתו של דון חואן", שכתב סטודנט דרום-אמריקאי בשם קרלוס קסטנדה ובו דובר על כישוף אינדיאני אצטקי, שכלל שימוש בסמי הזיות, החזקים בהרבה מחשיש ומריחואנה והגדלים פרא במקומות רבים בארץ.

היה ברור לו שישנה איזו אמת רוחנית המסתתרת איפשהו וכולם מנסים להגיע אליה. כאשר הגיע, למשל, להארי קרישנה אמרו לו שהאמת נמצאת בתורה המזרחית העתיקה, עוד לפני הבודהיזם, בוודות העתיקות, הבהוודגיתה, במזמורים העתיקים למיניהם. היא נמצאת אצל מורי דרך שלא הסתאבו ברבות השנים. דבר אחד ברור במזרח: המערב מנוּון לחלוטין! האמת אצלנו! אתה צריך משמעת, הסתגפות, התנזרות, התגברות על החומר שבך. תשקיע ואולי תגיע! נשמע די מבטיח, אבל היו שם דברים אחרים שלא הסתברו לו, ובגללם היה צריך להמשיך ולחפש.

הוא ניסה במשך שנה את שיטת האושו, שהיא תפיסה איזוטרית (פנימית) של הבודהיזם.  שם אמרו לו:

"אתה רוצה להפסיק לעשן? אין בעיה! תעשן כמה שאתה רוצה, רק תהיה מודע לסיגריות! אנחנו מבטיחים לך שהם ינשרו ממך כמו עלים בשלכת..." המוטו שלהם היה לעשות כל מה שבא לך, לזרום עם כל דבר שמתחשק לך, לא להיות מוגבל בשום חוק, להתגבר על כל המעצורים, אנטיתזה לתורות המזרח הקפדניות והנוקשות בחוקיהן. מושון ניסה את כיוונם ההפוך והרגיש שגם זה לא זה.

משם פנה פניה חדה לכיוון שלישי, השונה לגמרי מקודמיו - התורה של גוּרדייף, רוסי שחי בתחילת המאה העשרים. תלמידו אוספנסקי הוציא על משנתו ספר מחקר בשם "החיפוש אחר המופלא", ובעקבותיו ספרים נוספים, כולם קשים ומסובכים ויש להתעמק בהם מאד כמו בספרי פילוסופיה, כדי להבינם. גורדייף שואב מהמזרח, אך לא מהודו או מסין, אלא מערבות אסיה - פרס, טג´קיסטן ויתר המקומות הצ´צ´ניים עם כל מקורותיהם. יש אצלו מתוֹדה, שיטה מעניינת, אבל יש גם סימני שאלה.

כללו של דבר - התשובות שניתנו בכל השיטות לא סיפקו אותו. לא הצליח לקבל בשום שיטה תשובות שישכנעו אותו לדבוק רק בה. היה עליו להמשיך בחיפוש: אולי שם? אולי הוא? אולי דון חואן? אולי האצטקים? אולי הדרום-אפריקאים או השד יודע מה? מושון חיפש תשובות אמיתיות וברורות שאין אחריהן פקפוק, ובמלים אחרות: וודאות.

לקראת הגיוס חזר לארץ שהיתה אז כמרקחה. נחתם אז הסכם השלום עם מצרים והתכוננו להחזיר את כל סיני. היה עליו להתגייס בעוד שבועיים, אבל הדבר נדחה לשלושה חודשים. מה עושים כעת? חשב לעצמו, ואז החליט להצטרף לאלו הנלחמים כנגד הנסיגה. את האידיאל הלאומי ספג בביתו של יהושע כהן בשדה-בוקר. 

רוב רובם של הפריקים המצויים הם מטבע הדברים, שמאלנים, אבל מושון היה דווקא ימני. כאשר הגיע למרכז לעצירת הנסיגה בתל-אביב השתוממו למראהו. הוא לבש גלימה אדומה, שיערו הגיע עד למרפקיו, באוזנו האחת היו שלושה עגילים, ובשניה - שניים. היו בטוחים שהוא מרגל לא מוצלח מטעם "שלום עכשיו":

"אתה?! מה אכפת לך מהנסיגה? מה אכפת לך מימית?"

"את האמת, לא אכפת לי מימית! אבל אכפת לי מדהב, אכפת לי מנוייאבה, אכפת לי מראס-מוחמד... מצדי שיחזירו למצרים את ימית, רק שישאירו לי את כל החופים האלה..." אמרו לו:

"טוב, סע לעצמונה. יש שם בחור בשם ברוך מרזל. תצטרף אליו."

מושון לקח טרמפים לכיוון עצמונה. באחד הטרמפים פגש יהודי מיוחד מאד בשם שלמה מילר שהתגורר בחצר אדר והם שוחחו ביניהם. לבסוף הגיעו לקרוואן של מילר ובו התגורר מושון במשך כמה שבועות טובים ויצא לעבוד במטע העגבניות במקום. בערב נהג, כדרכו, להתווכח בנושאי אמונה עם כל האנשים המעניינים שפגש. מישהו אמר לו:

"אחר המעשים נמשכים הלבבות. תעשה ואז תרגיש!"

זה היה הביטוי השנוא עליו ביותר מאז ומעולם. הוא לא רצה לעשות, אלא להבין עד הסוף, ורק אם יבין - ישתכנע ויעשה! ענה:

"בשביל מה אתה רוצה לקנות אותי? אתה רוצה רובוטיזציה?"

היו לו ויכוחים רבים עם הרב נחום רכל אציל הנפש. מושון התריס כדרכו: "למה אתם היהודים נראים ככה? ולמה אתם מתנהגים ככה? ולמה אתם חושבים שאתם סגולה מכל העמים?"

בערבי שבתות יצאו כולם לבית-הכנסת, ומושון הלך לשפת הים לעשות מדיטציה. לאחר שסיים, הלך לבית-הכנסת, ובשלב שבו המתפללים רקדו ושרו הצטרף אליהם.

באותה תקופה גילה מושון דבר מעניין, שחובשי הכיפה הסרוגה אינם חפיפניקים ביחס לחרדים, אינם איזו פשרה באמצע הדרך, אלא יש להם משנה סדורה עם תורה רצינית מאד. בכל זאת החבר´ה של עצמונה די התייאשו ממנו והעלו אותו לירושלים, כדי שיפגוש את הרב צבי יהודה קוק. כאשר הגיעו, התברר שהרב קוק חולה ולא ניתן לפוגשו. אז סידרו לו פגישה עם הרב דב ביגון, ראש "מכון מאיר". שניהם שוחחו שיחה ארוכה, שבסופה אמר לו הרב ביגון:

"אם אתה יודע כל-כך הרבה, אז מה באת לשאול?..." לאחר מכן חייך את חיוכו הטוב והחכם ואמר:

"אתה עוד תחזור לפה! ייקח שנה, חמש שנים, אבל אתה תחזור!"

בסופה של התקופה שלפני גיוסו, יצא מושון מעצמונה בתחושה ש"אכן יש משהו במקום הזה, אבל עוד לא שכנעתם אותי לגמרי. חסר לי עוד משהו..."

מושון התגייס לצבא ושרת בתל-השומר. מדי יום חזר לביתו בשעה חמש. הצליח אפילו להשיג פטור מתספורת. כך המשיך במסע חיפושיו הרוחני. עבר מקומונה לקומונה, מכר תכשיטים בכיכר דיזינגוף, נסע לצפת והמשיך במסע הכתות ובחקירתו הבלתי נלאית אחר האמת. בחופשותיו נסע לשדה-בוקר, או לעצמונה שאליה נקשרה נפשו.

לאחר הצבא נסע באופן טבעי למזרח-הרחוק. בתרמילו לקח תנ"ך, "אורות התשובה" של הרב קוק, טנטרת ההבנה העילאית של אושו, ספרו של אוספנסקי - "החיפוש אחר המופלא" - וגם ספר תמים ומקסים בשם "מר אֵל כאן אנה". היהדות, ובפרט תורת הרב קוק, לא תפסו אצלו מקום מרכזי יותר מהטנטרה, הזן-בודהיזם, שיטת גורדייף ושיטות נוספות. השיטה היחידה, שממנה סלד לגמרי באופן אינסטינקטיבי כבר מהמגע הראשון, היתה הנצרות.

באותם ימים היו מעט מאד ישראלים בהודו ובמזרח-הרחוק. לאחר תקופה מסוימת, החל לחבוש כובע ולעתים כיפה. היתה לו תחושה שיש משהו מעל ומעבר לאדם ולכן צריך לכסות את הראש. הדבר לא נבע דווקא מהיהדות. בכל מיני תפיסות אזוטריות למד את הנושא של נקודת השמש במרכז הגולגולת, מרכז הקרחת, כמקום רגיש מאד החשוף לכל מיני אנרגיות.אחרי הודו הגיע לתאילנד ושם שמע על כת חדשה בשם "אנא קירקא" - "אני הולך". הנקודה המרכזית אצלם היא שהם נעים רק ברגל! יש להם תיאוריה חדשה, בתולית, טהורה, עם כמה אלפי מאמינים בלבד, לא כת המונית של מאות-אלפים או מיליונים, כמו הכת של רג´ניש הפזורה בכל העולם, או מאמיני הארי קרישנה שניתן לפגוש בכל מקום. כאן היה מדובר במשהו צעיר ורענן. מישהו הדריכוֹ איך להגיע אליהם. היה עליו לנסוע באוטובוס שלושה ימים, ולאחר מכן ללכת ברגל יומיים עד שיגיע לאיזו מערה, שבה נמצאים חברי הכת החדשה. מושון נדלק על הענין. הרגיש שמשהו חדש עומד להיפתח לו. אולי הפעם יגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

בלילה שלפני נסיעתו נדדה שנתו. לפתע הציפו אותו מחשבות על כל אורח חייו. היתה שעת רצון לברר את כל העניינים. הנה הוא נמצא לאחר שנים ארוכות של חיפושים רוחניים, וכל מה שהעלה בחכתו היא כת חדשה המטיפה ללכת רק ברגל... כל אינספור הדפים שחרש, האנשים שדיבר עמם והמקומות ששוטט בהם, הביאו אותו לרדוף אחרי איזו כת השוכנת אי שם במערות?...

בסיומו של הלילה הלבן, מלא המחשבות, אמר לעצמו בהחלטיות: אני לא נוסע לשם! אני צריך לחזור הביתה, לחזור לעצמי, לחפש את האמת בתוכי. עד עכשיו רצתי לפה, רצתי לשם, אבל הכל היה בחוץ. הגיעה השעה להכנס פנימה!

לפתע התעורר בבוקר עם תחושה שאינה שכלית, אבל חזקה וודאית שהוא יהודי. במשך שנים התעקש שלא לקבל את הגדרתו כיהודי רק בגלל שנולד לאם יהודיה, ואילו כעת, דווקא על אדמת הודו, האירה לו יהדותו מעבר לכל ספק. הוא ידע בבירור שעליו לחזור לארץ ישראל, למרכז העולם, וללמוד לחיות כמו יהודי.

ואכן, בסופם של מסעותיו, במערב ובמזרח ובכל רוחות העולם, התייצב מושון שוב בארץ הקודש ובעיר הקודש, בפתחו של "מכון מאיר", כפי שצפה הרב ביגון בחיוכו.

מתוך סדרת הספרים של עודד מזרחי, "אור חוזר".